האמין שמותר לו

מרב בטיטו

וודי אלן היה המורה שלי לקולנוע. בזכותו הבנתי שאין כמו סרט מעולה כדי לזקק עבורך אמיתות מדויקות ומפורטות על החיים עצמם. בצמא של נערה שומרת דת ומצוות צרכתי סרט אחר סרט שיצר היהודי הקטן והמתחכם מניו־יורק, ותרתי אחר ידיעות וראיונות שלו בעיתוני השבת שלנו. את "זליג", "חנה ואחיותיה" ו"שושנת קהיר הסגולה" ראיתי בקולנוע ירושלמי קפוא; "ימי הרדיו", "סיפורי ניו־יורק" ו"ספטמבר" - במהלך השירות הצבאי; ואת כל השאר השלמתי מהשאלות חוזרות ונשנות בספריות וידיאו או בהצצות מזדמנות בערוץ הסרטים.

אלן היה המורה הכי טוב ליחסים בתוך משפחות משונות כמותן לא הכרתי, המדריך הכי רלוונטי למבוכי האינטימיות בסמטאות ניו־יורק, והמאהב הכי מצליח בקרב שחקניות הוליוודיות שלפחות בסרטים שלו העדיפו אותו על פני כל שחקן לוהט וצעיר אחר.

חשיפתה של החצר האחורית באישיותו של היוצר המבריק וודי אלן אין בה כדי למחוק את יצירתו, כי אם להעמיק את ההבנה באשר לטירופם של גברים מטרידים מינית: גם בזמן שכל המצלמות בעולם מופנות אליו והוא חשוף לעיני העולם כולו, לא היסס אלן לבצע פשעים גדולים ועבירות כבדות שהיטו ממסלולם את חייהן של לא מעט נשים, ובהן בתו.

"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו", אמרו חז"ל, ובכך היטיבו לאבחן את בעייתו של הגבר החזק — בזכות מעמד/פרסום/כסף/שררה הוא מנצל את יתרונותיו כדי למלא סיפוקים מיידיים, אבחנה שמתלבשת על הגאון הממושקף והכאילו בלתי מזיק כמו כפפה ליד. וודי שלנו האמין שמותר לו, רק כי אף אחד לא העז לומר לו אחרת. קדימה, בנות, בואו הפעם נלמד אנחנו את וודי אלן איך צריכים להתנהג. אם יהיה לנו קצת מזל, הוא יפנים את הביקורת ויצלם מחדש את "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)".

מתעלמים מהעובדות

בנימין טוביאס

לפני שבועיים התגאו ב"וושינגטון פוסט" המהולל ב"חשיפה מדהימה" של הארכיון הפרטי של כתבי וודי אלן, ובו שלל סיפורים קצרים שלא פורסמו ותסריטים שלו שלא הופקו. הכותרת בעיתון — שבעברו רשומות חשיפות קצת יותר מהותיות כמו פרשת ווטרגייט — לא הייתה חפה מצקצקנות: "לוודי אלן יש אובססיה לנערות צעירות!", דיווחו בזעם ועידכנו שאחד הסיפורים הגנוזים עוסק בגבר מבוגר המתאהב בצעירה. וואלה יופי. מעניין אם מישהו שם ראה את "מנהטן", אחד מסרטיו האייקוניים, שעסק בנושא הזה בדיוק.

החרם נגד אלן הוא תוצר של סלט: קמפיין ה־Metoo# התלבש על התיעוב לדמותו וסרטיו שיצאו קצת מהאופנה, לצד האשמה אחת ויחידה — מצד בתו המאומצת — על מקרה בודד שקרה או לא קרה לפני 26 שנה. נזכיר עניין פעוט: שתי בדיקות משטרתיות הסתיימו במסקנה שמדובר כנראה בזיכרון פיקטיבי (טענה שתומך בה אחד מבניו של אלן, הגורס כי דילן עברה שטיפת מוח מצד מיה פארו). אבל השלב הנוכחי בקמפיין Metoo# כבר לא עוסק בעובדות, אלא באמונות: למי אתה מאמין? ואם יש ספק, אין ספק.

הנטייה המוצדקת היום היא להאמין לקורבן, אבל אפשר לתהות אם במהלך הניסיון של הוליווד לטהר את המחנה לא נחצה הגבול הדק בין קמפיין שנועד להגן על אנשים, לציד מכשפות. אפילו נשים חזקות כמו מרגרט אטווד וקתרין דנב מצאו את עצמן מותקפות, רק כי לא הסכימו עם כל אחד מנדבכי תנועת ה־Metoo#.

בניגוד לאחרים, איני מאמין בקלישאת "להפריד בין האמן ליצירה", ואם אלן חלילה אנס את בתו, אשמח לראות אותו מאחורי סורג ובריח. אבל נכון לעכשיו, הוא אינו וויינשטיין או ספייסי, שנגדם יש עשרות תלונות, והיותו שוביניסט בסרטיו לא רלוונטית. כל עוד מדובר בסיפור אחד לא מפוענח, איאלץ להודות בייאוש כמו שאר העולם — למעט אלן ובתו האומללה דילן — כי איני יודע מה קרה שם. ואמשיך לצפות בסרטיו.