שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: AFP
    24 שעות • 17.01.2018
    "אני מוכן להיות הסגן של אופרה אם היא תיתן לי להשתמש במטוס הנשיאותי כמה שאני רוצה"
    חוץ משני אוסקרים, טום הנקס נושא גם בתואר המפוקפק "האיש הכי נחמד בהוליווד". בעידן בו אין שבוע בלי פרשת אלימות מינית חדשה, העדויות שנאספות על הנקס עוסקות רק בכמה הוא ג'נטלמן. בראיון לרגל צאת הסרט "העיתון" בכיכובו הוא מדבר על הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות בעידן טראמפ, מספר על העבודה לצד מריל סטריפ ועושה חשבון נפש בעקבות קמפיין #MeToo
    אלעד בר-נוי | לונדון

    טום הנקס מודאג. אחד השחקנים הכי מעוטרים בהוליווד הוא גם בעליה הגאה של מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה ביותר בארה"ב, שהוענק לו על ידי ברק אובמה, הנשיא הקודם של המעצמה החזקה בעולם החופשי. אבל אנחנו כבר לא חיים בעידן אובמה, יש שריף חדש בעיר, והנקס, כאמור, קצת מודאג מההשלכות.

     

    "יש מי שירוויחו מיצירת כאוס, והם מנסים לעשות את זה בכל מחיר, כמו שאנחנו רואים", הוא אומר. "כשהממשל אומר 'זה לא נכון, אלה לא העובדות' ומציע מציאות אלטרנטיבית שרק הוא מכיר — ככה מתחיל כאוס. זה מה שעריצים עושים. אנשים שמתעוררים בבוקר ומחפשים דרכים להתעשר, לא משנה מה ההשלכות. הרי כשהאמת מתפרסמת, גם אם יש הוכחות חותכות שהיא אמיתית, אם יישתלו מספיק זרעים של ספק ושל בוז אנשים יתעלמו ממנה ויפקפקו בה. לכן עיתונות חופשית ואחראית היא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה, ואחת המשימות הכי דחופות כרגע היא להגן עליה".

     

    מקבל את מדליית החירות הנשיאותית מברק אובמה | צילום: אי.פי.איי
    מקבל את מדליית החירות הנשיאותית מברק אובמה | צילום: אי.פי.איי

     

    אתה חושב שלעיתונות נשקפת סכנה של ממש?

     

    "היום כל ילד עם פודקסט יכול לקרוא לעצמו עיתונאי. כל מי שיש לו אתר יכול להביע את הדעה שלו ולנסות לשכנע אותנו שזה חדשות. המשימה של עיתונאים הפכה לקריטית הרבה יותר: לא רק למצוא סיפור, לא רק אוסף של אנקדוטות ודעות, אלא לגלות את האמת. יש כזו קקופוניה של מלל, של שערוריות, של פחד וזעם ושנאת זרים, ולכן המשימה הזאת יקרת ערך יותר מתמיד. היום אתה לא יכול לסמוך על החדשות שמופיעות בטלפון שלך יותר משאתה יכול לסמוך על דברים שכתובים על הקירות של התאים בשירותי הגברים. האמת נמצאת במצב כל כך עדין, והעיתונות זה המבצר האחרון שמגן עליה".

     

    הנקס כנראה למד דבר או שניים על חופש העיתונות בצילומי הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, בו הוא מככב בימים אלה לצד מריל סטריפ. בסרט הוא מגלם את בן בראדלי, העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט", שיחד עם הנשיאה והמוציאה לאור של העיתון, קתרין גרהאם (שאותה מגלמת סטריפ), פירסם את מסמכי הפנטגון ב־1971 למרות צו איסור פרסום ממשלתי. המסמכים, שחשפו את מחדלי המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, היו אחד הגורמים המרכזיים שהובילו בסופו של דבר להתפוצצות פרשת ווטרגייט ולהדחתו של ריצ'רד ניקסון, עוד נשיא אמריקאי עם בעיית גבולות. פרסום המסמכים היה אחד הרגעים הגדולים בתולדות ההגנה על חופש העיתונות בארה"ב.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אבל עם כל הכבוד ליושרה עיתונאית ולהגנה על יסודות הדמוקרטיה, יכול להיות שהדבר שבאמת שיכנע את הנקס להצטרף לצוות "העיתון" היה משהו אחר לגמרי. "מכונות הכתיבה, אלוהים שבשמיים, אני אוהב אותן כל כך", הוא אומר במבט מצועף, מתעלם לחלוטין מההבעה המבולבלת שלי. "הבנתי שצליל ההקלדה שמכונות הכתיבה משמיעות עדיין מסמל עבורי את הצליל של עבודה. ככה זה נשמע כשאנשים עובדים. היום עבודה נשמעת יותר כמו מוזיקת אמביאנט בסניף של סטארבקס. הצליל הזה" — הוא מחקה צליל של מכונות כתיבה, תוך תנועות קראטה נמרצות — "אני אוהב אותו הרבה יותר. לכן איזה תפקיד יותר טוב יכולתי לבקש מאשר עורך עיתון בשנות ה־70?"

     

    הנקס הוא לא הראשון שמגלם את דמותו של העורך המיתולוגי בן בראדלי. בסרט "כל אנשי הנשיא" מ־1976 גילם אותו ג'ייסון רוברדס, בביצוע שזיכה אותו באוסקר. אבל הנקס לא מרגיש מאוים מהנעליים הגדולות. "הביצוע של רוברדס הפך להיות כזה מונומנטלי, שזה כאילו שהוא יצר דמות חדשה שעומדת בפני עצמה", אומר הנקס. "לכן זה לא מאיים בכלל, זה כאילו אני מתחיל מאפס ויוצר אותו מחדש. זה כמו לעשות ביצוע של ריצ'רד השלישי או יאגו או פרנקנשטיין".

     

     

    איש רגיל יוצא דופן

     

    הנקס הוא אחד השחקנים הידועים, המוערכים והמצליחים בעולם. בגיל 61 הוא אוחז בשני פרסי אוסקר, ארבעה פרסי גלובוס הזהב ושישה פרסי אמי. הוא גם נחשב לאחד השחקנים המכניסים ביותר בהוליווד; סרטיו הכניסו סך של כמעט 10 מיליארד דולר, והיד עוד נטויה. הנקס כיכב באינספור להיטים — "ביג", "פילדלפיה", "להתחיל מחדש", "גרין מייל", "צופן דה וינצ'י", ועוד — אבל התפקיד שהוא הכי מזוהה איתו עד היום הוא פורסט גאמפ, בסרט עטור האוסקרים שהפך לפולחן והוציא מתוכו אינספור מטבעות לשון. "העיתון" הוא לא שיתוף הפעולה הראשון של ספילברג והנקס. השניים משתפים פעולה למעלה מעשרים שנה ועבדו יחד על פרויקטים רבים, ביניהם "להציל את טוראי ראיין", "תפוס אותי אם תוכל", "טרמינל" ו"גשר המרגלים".

     

    הנקס עשה קריירה מלהיות רגיל, אחד מהחבר'ה, השכן ממול, הטיפוס הכי מעורר הזדהות שאפשר לחשוב עליו. הוא אמנם לא מקור פורה לרכילות ולשערוריות — טינה פיי כינתה אותו לאחרונה "גאון יציב", לא הכינוי הכי סקסי בעולם — אבל ייתכן שזו הסיבה שהוא שומר על אחת הקריירות הפוריות בהוליווד. לספר הביכורים שלו ובו סיפורים קצרים, שיצא בסוף השנה שעברה, קרא הנקס Uncommon Type ("טיפוס בלתי רגיל" בתרגום חופשי), כמעין תגובת־נגד לתדמית הארכי־נורמטיבית שלו.

     

    הדימוי של הנקס כבחור שתמיד אפשר לסמוך עליו סימן אותו בשנים האחרונות כמועמד מוצלח לסגן נשיא ארה"ב, אבל מה שהתחיל בתור בדיחה בתוכניות לייט־נייט הפך לאפשרות סבירה למדי אחרי הנאום של אופרה ווינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב בשבוע שעבר, שסימן אותה כמועמדת אפשרית לנשיאות בבחירות ב־2020. "אני מוכן להיות הסגן של אופרה אם היא תיתן לי להשתמש במטוס הנשיאותי כמה שאני רוצה", הוא אומר בתגובה וצוחק.

     

    למרות החשיבות של "העיתון" באקלים הפוליטי היום בארה"ב, הנקס מתעקש שמבחינתו אין יתרון להשתתפות בסרט בעל אמירה לעומת שובר קופות קליל. "יש משקל פוליטי וחשיבות חברתית וכל הדברים האלה, אבל יש את הגורם החשוב ביותר — אותנטיות. אין תחליף לחוויה המשותפת של צפייה בסרט, אין דבר יותר גדול מזה. האיכות של הסיפור בסופו של דבר קובעת עד כמה הסרט טוב ומשפיע. זה יכול להיות משהו רציני שקשור למה שקורה היום בעולם, וזה יכול להיות סיפור אהבה מתקתק, כל עוד הוא אומר לך משהו על בני אדם, על המצב האנושי, ועושה את זה בצורה אותנטית. חלק מהגדולה של סטיבן ספילברג כבמאי זה שהוא מצליח לקחת כל סיפור, לא משנה אם זה אפוס מלחמתי, סרט חייזרים או סיפור משפחתי, ולייצר ממנו את האמירות האלה".

     

    "מכונות הכתיבה, אלוהים שבשמיים, אני אוהב אותן כל כך". עם מריל סטריפ וספילברג ב"העיתון"
    "מכונות הכתיבה, אלוהים שבשמיים, אני אוהב אותן כל כך". עם מריל סטריפ וספילברג ב"העיתון"

     

    אתה כבר מנוסה בעבודה עם ספילברג.

     

    "בטח, אני מכיר את סטיבן ויודע איך הוא עובד וחושב. הדבר הכי חשוב שלמדתי לגביו הוא שמה שהוא הכי אוהב זה שאנחנו מאלתרים וממציאים דברים תוך כדי עבודה. לכן כמעט לא עשינו חזרות. למעשה, קיוויתי שמריל תהיה מבולבלת על הסט ולא תזכור את השורות שלה, כך שאני אקבל יותר קלוזאפים", הוא צוחק, "אבל זה לא קרה!"

     

    איך באמת היה לשחק לצד מריל סטריפ בפעם הראשונה?

     

    "אתה מתכוון למריל־דיווה־סטריפ?", הוא אומר בחיוך. "מובן שאני צוחק. הדבר המעניין לגבי מריל זה שהיא כמו כל שחקנית אחרת. היית מצפה שהיא תיכנס לאולפן ויישמעו חצוצרות וכולם יעברו לדום. אבל היא פשוט מגיעה לעבודה, קוראת תסריטים לפני הסצנה, עושה הכל כמו כולן, אבל אז, כשאתה מסתכל עליה בצילומים, זה פשוט וואו, איך הדבר הזה קורה?"

     

     

    "יכולתי להיות יותר ערני"

     

    בעוד שגברים רבים בהוליווד נמנעים מלהתבטא בפומבי בעניין קמפיין MeToo# ותנועת Time's Up שהקימו בכירות עולם הבידור בעקבותיו, הנקס לא פוחד לנקוט עמדה חד־משמעית בנושא. "הרוביקון נחצה בכל מה שקשור ליחסי גברים־נשים", הוא אומר. "אנחנו צריכים שיהיה לנו 'אני מאמין' ברור, שאומר שמי שנמצא בעמדת כוח לא יוכל להתחיל עם מי שלא יכול להגיד לו לא בגלל פחד שיאבד את מקום העבודה. אין חוק נגד להיות חלאה בעולם הזה, אבל אני חושב שמקומות עבודה לא צריכים לאפשר לאנשים להתנהג כמו חלאות".

     

    לאורך הקריירה הארוכה שלך נתקלת אי־פעם בהתנהגות כזאת?

     

    "תראה, תמיד שמענו סיפורים ורכילות, וידענו שיש אנשים שמתנהגים כמו חארות, שמנצלים את הכוח שלהם כדי לנצל את האנשים. כולנו משחקים בקרקס הזה, וכולנו שמענו על כל מיני התנהגויות לא לעניין ואמירות שלא במקום, ואפילו על זה שמסתובבים בינינו טורפים מיניים. אף פעם לא ידעתי על משהו ספציפי, אבל עכשיו הדברים האלה יוצאים החוצה. אני לא רוצה להגיד שעצמתי עיניים, אבל אני בטוח שהייתי יכול להיות יותר ערני, לשאול, לברר. זה תיקון שכולנו צריכים לעשות".

     

    מה עוד צריך לקרות במסגרת התיקון הזה?

     

    "אנחנו צריכים יותר נשים בתפקידי מפתח, ואני חושב שיש לנו ממי ללמוד: תעשיית הטלוויזיה קורעת את התחת של הקולנוע כשזה מגיע לייצוג נשים, וגם בהקשר של גיוון גזעי. הכלכלה של הקולנוע מוכרעת על ידי גברים שיושבים בוועדות ומשוכנעים שמי שמקבל את ההחלטות הם עדיין הבנים והאבות. אז יכול להיות שהפתרון בתעשייה שלנו צריך להיות נקודתי; שבמשך תקופה מסוימת חברות, ועדות, מחלקות, יהיו מחויבות לשריין מקומות לנשים עד שייווצר איזון שבאמת ייצג את המקום שלהן בחברה".

     

    יש הרבה שמתנגדים לשריון מכסות בטענה שזה עלול לפגוע באיכות העבודה.

     

    "תראה, יש כרגע בעיה. אנחנו מסתכלים ואומרים 'אנחנו צריכים פה יותר נשים', וזה לא קורה. אז צריך להפוך את השולחן, לאפשר ליותר נשים להתברג בתעשייה ולקבל תפקידים על בסיס ההצלחות שלהן ועל איכות העבודה שלהן. אני לא חושב שיש ברירה אחרת".

     

    בעוד שבכל שבוע נאשמים עוד ועוד שחקנים ובמאים בהטרדה ובתקיפה מינית, הנקס מואשם בדברים מסוג אחר לגמרי. דיווח הומוריסטי שהפך לוויראלי בחודשים האחרונים מטיח בהנקס אישומים על כך שהוא "פשוט הבחור הכי נחמד בהוליווד", ומביא עוד ועוד עדויות של שחקניות שמספרות על מקרים שבהם הנקס היה נחמד אליהן.

     

    ובאמת, הנקס הוא ככל הנראה הגבר הכי נחמד בהוליווד. לפני שנתיים, במסיבת עיתונאים לקידום הסרט "התופת", אמר הנקס שהוא היה רוצה לגלם מדי פעם גם את האיש הרע. אבל על סמך הביקורות האיומות שקיבל הסרט "המעגל" שיצא בשנה שעברה, בו מגלם הנקס מעין מקבילה חסרת מוסר של סטיב ג'ובס, לא בטוח שכדאי להנקס להמציא את עצמו מחדש. לרשימת העדויות המרשיעות על כך שהנקס הוא פשוט בחור טוב נוסף צילום שלו מטקס גלובוס הזהב בשבוע שעבר בו הוא נתפס כשהוא מביא בעצמו משקאות לחבריו לשולחן ולו, במקום לבקש ממלצר שיביא לו. איזה איש.

     

    טום, מה יש לך לומר להגנתך?

     

    "אני מכחיש כל קשר", הוא צוחק, "לא כך קרו הדברים, זהו בהחלט לא הזיכרון שלי מהאירוע!".

     

    צילום: ABACA
    צילום: ABACA

     

    "מריל וטום הם כמו קתרין הפבורן וספנסר טרייסי"

    סטיבן ספילברג מספר איך מכילים בסרט אחד שתי אגדות קולנוע, ולמה היה דחוף לו להוציא את "העיתון" כמה שיותר מהר | אלעד בר־נוי

     

    למרות ש"העיתון" נראה כמו הסרט הכי נכון לשנת 2018, סטיבן ספילברג אומר שאין שום קשר בין צאתו ובין דונלד טראמפ. "שואלים אותי כל הזמן אם הסרט הוא סטירת לחי לדונלד טראמפ, אבל אני חושב שהנושאים על הפרק יותר גדולים מממשל אחד", מסביר הבמאי הוותיק. "אני רואה את הסרט קודם כל כזר פרחים לעיתונאים בכל מקום בעולם. זה סרט שמתעד את הניסיונות של שלטון לטרפד עיתונות חופשית, ועל איך העקשנות של העיתונאים האלה חושפת את זה שלמרות שהם כאילו נלחמים נגד הממשלה, נגד הצבא — הם בעצם פטריוטים".

     

    אתה מודאג מהיחס של הממשל בארה"ב לתקשורת?

     

    "אני מקווה שהיחס האיום כרגע לתקשורת זה רק סיוט חולף. העיתונות הוכיחה במשך מאתיים שנה שהיא עמידה מאוד כשזה מגיע לפרסום האמת, ואני מאמין שהיא תעמוד גם במפולת הנוכחית שהיא נאלצת להתמודד איתה. לכן 'העיתון' הוא סרט מאוד אופטימי, כי זה מה שהוא מראה, את התוצאה שהכריעה את העתיד. התוצאה איפשרה לקתרין גרהאם ולבן בראדלי, באמצעות עיתונות חוקרת, להגיע אל האמת ולשנות את המציאות גם כשהיחס מטעם הממשל היה מחפיר. אני לא חושב שזה סרט שמתאים במיוחד ל־2018 כי למרבה הצער העיתונות תמיד נרדפת, בכל תקופה".

     

    ובכל זאת, ספילברג מתאר תחושת דחיפות להוציא את הסרט מהר ככל האפשר. "לאורך כל הקריירה שלי כבמאי, כבר 39 שנה, מעולם לא היה לי סרט שנעשה בזמן כל כך קצר", הוא אומר. "לרוב הסרטים שלי לקח הרבה זמן להתפתח, קראתי הרבה ספרים, הרבה תסריטים שעברו אינספור שינויים ועיבודים. אבל במקרה הזה רציתי להוציא את הסרט כמה שיותר מהר".

     

    את העבודה עם שני הכוכבים הראשיים, טום הנקס ומריל סטריפ, מתאר ספילברג כחוויה יוצאת דופן. "טום מפתיע אותי בכל פעם שאנחנו עובדים יחד", הוא אומר. "הוא שחקן עם ניואנסים אדירים, וכל דמות שלו שונה במהות שלה מהדמות הקודמת. עם מריל אף פעם לא עבדתי עד היום, וכמובן תמיד רציתי, כי היא ללא שאלה השחקנית הגדולה ביותר שעובדת היום באמריקה. אין לה מתחרות. יש הרבה שחקניות טובות — פרנסס מקדורמנד, אנט בנינג, ג'סיקה לאנג, אבל מריל היא הפסגה".

     

    ואיך מחברים בסרט אחד שני נפילי קולנוע בסדר גודל כזה?

     

    "לראות את שני הענקים האלה משחקים יחד זה כמו לראות את הרגעים הראשונים של צמד קולנועי חדש, כמו קתרין הפבורן וספנסר טרייסי. הם מעולים יחד. בתחילת הסרט יש סצנה שהם אוכלים יחד, וזו בעצם הסצנה הראשונה שבה הם עובדים אחד עם השנייה. זו גם הסצנה הראשונה שלהם שצילמתי, כי רציתי לעבוד עם הניצוצות האלה של היכרות עם מישהו חדש. לאחר מכן, בעריכה, בכל פעם שניסיתי לחתוך לקלוז־אפ של אחד מהם, הרגשתי שאני עושה עוול לצופים ושזה לא הוגן. לכן בסופו של דבר החלטתי להשאיר את כל הסצנה בשוט אחד שרואים בו את שניהם, ושהקהל יוכל לבחור למי הוא נמשך, לראות איך הכריזמה של כל אחד מהם עובדת אחרת. אני חושב שזה רגע קולנועי נדיר, ועבורי זו הסצנה הכי מרגשת בסרט".