השמועה אומרת שערן לוי אוהב שווארמה, אז התקשרתי לשאול אותו אם הוא מעדיף אותה עם עמבה או בלי. הוא לא הסכים לגלות לי. הדרך שבה בנאדם אוכל את הלאפה שלו אומרת עליו הרבה, אם תשאלו אותי, אבל זה לא העניין. נדמה לי שאוהדי הכדורגל בארץ רק חיכו למעידה הכי קטנה של מספר 99 בצהוב כדי לצאת למתקפה פרועה על מבנה גופו.

בשבת, כזכור, הוא החמיץ שני פנדלים בתיקו עם אשדוד, וכבר כמה ימים שברחבי הרשת מתבדחים על הקֶשֶר שבין העדפותיו הקולינריות ליכולות הבעיטה שלו. כאילו הוא שחקן הכדורגל הראשון אי־פעם שמחמיץ פנדל. כאילו שכשרונאלדו בועט לשמיים זה בגלל מה שהוא אכל בארוחת הצהריים.

מתי קוביות בבטן נותנות מדד לאיכותו של שחקן כדורגל? אני לא מצליחה להבין את האובססיה בנוגע למשקל של הבחור. האם היא נובעת מתופעת השמנופוביה שתוקפת את האנושות בשנים האחרונות, או שמא זה תוצר לוואי של שעמום בקרב חובבי הכדורגל הישראלים? אולי זו סתם רשעות טהורה?

אני בוחרת ללכת על אופציה ד' – כל התשובות נכונות. הרי ערן לוי לא באמת כזה שמן. לא מדובר כאן על הכרס של היגוואין. יצא לי לראות אותו במגרשים לא מעט פעמים העונה, ואני יכולה לומר לכם בלב שלם שהבנאדם במשקל תקין לחלוטין. יותר מזה, ההכנה האישית שלו לפני משחקים היא נדירה בנוף הכדורגל הישראלי, והאמת היא שהוא אפילו בנוי לא רע בכלל. 

חוץ מזה, כל ילד יודע שבדיחה ממוחזרת שמספרים מיליון פעם הופכת ללא מצחיקה, לא משנה כמה פוטושופ יוסיפו לה. אבל גם אם אשב עם כמה חבר'ה על בירה ואזרום עם הדאחקה השחוקה והגרועה הזאת, עדיין אזכור שה"שמן" הזה שנהנים לצחוק עליו שם בכיס הקטן את כל הדוגמנים בליגה – וזה אומר הכל.