הפרק השלישי והאחרון של "הצרפוקאים" תפס אותי לא מוכנה. שכונת ילדותי בנתניה כיכבה בו. בית הכנסת (וליתר דיוק, הקרוואן) שבו למדתי להתפלל הוצג כשהוא שרוף ועזוב. עליבותה של רמלה - העיר שבה עדיין חיה סבתי - נחשפה לעיני כל.
זה הרגע שבו הטלוויזיה הממלכתית סיפרה את הסיפור הכי אישי שלי. הררי המילים, העדויות והתיאוריות, שעיצבו את התודעה שלי כדור שלישי לעולי צפון אפריקה, התנקזו לדקות שבהן הבית שלי תפס אותי במפתיע על המסך. זו כמובן אחת הסיבות המרכזיות שבגינן יש צורך בשידור ציבורי מוצלח, המאפשר לקהלים רבים ומגוונים למצוא בו את עצמם.
אך כוחה של "הצרפוקאים" לא טמון רק בהיותה מגבירת קול של ההיסטוריה העדתית בישראל. את כל זה עשה כבר היוצר רון כחלילי בסדרות קודמות, שהולידו לא פעם אנטגוניזם כיוון שנחשבו לבוטות וקשות. "הצרפוקאים" היא תוכנית חשובה ובעיקר מעניינת בזכות השפה החדשה שהיא מביאה: שפה של תיקון, חמלה ואהבה. טלוויזיה מוצלחת היא לא בהכרח רק טלוויזיה מורדת, בועטת ומאשימה, אלא גם כזו המציגה את הנאמנות והאמפתיה שבתוך המורכבות המתסכלת הזו.
רוחב היריעה של "הצרפוקאים" התבטא במכלול הדמויות שהציגה. היו שם המומחים המוכרים והרהוטים דוגמת דניאל בן סימון או פרופ' אווה אילוז, לצד הקולות של דור ההורים שחלקם עד היום חצויים בין המגרב, אירופה וישראל. אך ללא ספק, הכוכבים האמיתיים הם צעירים אלמונים למדי ושובי לב, כמו הפעיל החברתי ניסים סלמה והעיתונאית ללי דרעי, שמביטים על קיפוח בפיכחון, אבל מדברים על מדינת ישראל באהבה אמיתית, כמעט עיוורת. "אני הגשר בין העולמות", מכריזה דרעי, וברור לחלוטין שהיא מאמינה שהתיקון מתחיל בה.
הנרטיב של הפרק החותם בסדרה תיאר את הפער בין יהודי צפון אפריקה שהגיעו לישראל, לעומת אלה שבחרו להגר לצרפת. בין אלה שהצליחו לאלה שנדפקו. כיצד באותה משפחה ממש, מי שחתך לאירופה הבטיח לעצמו חיי רווחה, בעוד מי שנחת בנתב"ג או בנמל חיפה הושלך אל מקומות ללא עתיד. יהודי צפון אפריקה שהגיעו לאירופה הפכו מהר מאוד לאליטה, והם נחשבים לסיפור הצלחה יוצא דופן. בשני דורות הם השיגו מה שלקח ליהדות ארצות הברית מאה שנה. איך ייתכן שאותן משפחות ממש, ולעתים אותם אנשים ממש, הפכו בישראל לחוטבי עצים ושואבי מים?
הפצע הפתוח הזה הוא לא סיפור בן 70 שנה, אלא רלוונטי מאוד למדיניות הנוכחית כלפי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל. בשכונת קריית נורדאו גדלים היום ילדים שהחלום הכי גדול שלהם הוא להיות קופאים ברמי לוי כי סבא שלהם בחר בנתניה ולא במרסיי. ובכל זאת, למרות ההבנה העגומה הזו והדרישה לצדק, מהוריי למדתי שעל כל הפשעים תכסה האהבה. התוכנית של רון כחלילי בהחלט מאפשרת לנו לחשוב שמתוך המקום הזה בדיוק יכולה להגיע נחמה.
בקטנה: בכל תוכניות החדשות עסקו אתמול בהרחבה בשירות נשים בצה"ל. כלומר, גברים עסקו בסוגיה ונהנו לצקצק על העמדות המקוממות של גברים אחרים. ב"לונדון וקירשנבאום" ראיינו את הרב אפרתי, ב"שש עם עודד בן־עמי" את הרב אליהו, וב"מהדורה ראשונה" דנו בנושא בכובד ראש שלושה פאנליסטים ממין זכר. אולי נשים יכולות להטיס אף־ 16, אבל כנראה אין להן משהו אינטליגנטי לתרום לדיון בפריים טיים. אל תגזימו.
