שבת 21 באפריל 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
ימיני
המוסף לשבת • 18.01.2018
כרטיס צהוב
בן-דרור ימיני

מחר בערב, אמרתי לפני כמה שנים לסטודנטים בקורס תקשורת, עומדת הטלוויזיה לשדר סרט שמתעד חברות כנסת שנתפסו משתזפות עירומות בחוף נודיסטים. בדיון שהתפתח הודו רוב הסטודנטים שהם היו צופים במשדר. הרייטינג, הם העריכו, ישבור את כל השיאים. הקשיתי עליהם: האם צריך לשדר סרט כזה? התנהל שיח מעניין. רוב הסטודנטים הגיעו למסקנה, בלי שום הכוונה מצידי, שסרט כזה לא ראוי לשידור.

 

הדילמה הזו הולכת ומחריפה. בשבוע שעבר הושמעה הקלטת הלוהטת של יאיר נתניהו. אפשר להאמין לאנשי הערוץ השני שהם לא השמיעו קטעים קשים יותר. ובכלל, עדיין לא משדרים סרטים עם פוליטיקאיות חשופות, אבל הכיוון ברור. זה יגיע. הרי הרייטינג הוא המלך והמולך. שליט עליון. ולרגולטורים אין שום יכולת להתערב. הם מתערבים כשלא צריך, בהתאם לספר. הם מנסים לסגור את ערוץ 20 ש"לא עומד בתנאי המכרז". שם הבעיה? נו, באמת. הבעיה היא בג'אנק הטלוויזיוני שמוזרק לנו במינונים הולכים וגדלים. אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג הפכו לגיבורים החדשים. אין שם כלום. בוודאי לא דיון ציבורי ששווה משהו בענייני דיומא. צפיתי פעם אחת ונבהלתי. הורידו מהלוח את התוכנית של רינה מצליח, תוכנית שהיה בה דיון הרבה יותר ענייני, והרחיבו תוכנית שכולה הצגה פגומה. העתיד העגום כבר כאן. לתוכנית החדשה יש רייטינג גבוה, וייתכן שגם הדברים שמתפרסמים כאן רק משרתים את מפיקי התוכנית. אבל את ההתמכרות הזאת צריך לסיים. גם סמים גורמים לתענוג בטווח הקצר. בטווח הארוך הם דופקים לנו את המוח. זה בדיוק מה שעושים לנו בימים הללו מקבלי ההחלטות בערוצי הטלוויזיה. צחקנו פעם על הטלוויזיה האיטלקית עם שידורי ההבל שלה. אין צורך להמתין. איטליה כבר כאן.

 

 

 

הכיוונים הללו חדרו גם לתוכניות האקטואליה. בשבוע שעבר התקשרו מההפקה של אחת מתוכניות הבוקר, כדי לקיים דיון בעניינה של עאהד תמימי. הסכמתי. או אז התברר שגם גדעון לוי יהיה בדיון. אני לא משתתף, הודעתי למפיקים. למה? משום שלא יהיה דיון. גדעון לוי מצוי בשפיץ של הקצה של הקצה של התעמולה האנטי־ישראלית. זכותו. אבל כאשר הוא הופך ל"נציג השמאל" בתקשורת, התוצאה היא עיוות. התוצאה היא פגיעה בשמאל הציוני. משום שלוי לא שייך לשמאל. הוא שייך לימין הקיצוני הפלסטיני. הוא כועס על הפלסטינים ש"מכרו את נשמתם לשטן", בגלל שיתוף הפעולה הביטחוני. ישראל היא השטן. יש לו גם טענות לאבו־מאזן על כך שוויתר על זכות השיבה. לא שהוא ויתר, אבל לוי מודאג. החמאס, אגב, מציג עמדות זהות.

 

הימין הקיצוני היהודי לא עוסק בביקורת על הערבים. הוא עושה להם דמוניזציה. הימין הקיצוני הפלסטיני, עם גדעון לוי כדוברו המוכשר, לא עוסק בביקורת על ישראל. הוא עושה לה דמוניזציה. כך שעורכי תוכניות האקטואליה יודעים שלוי לא תורם לדיון. אבל נדמה להם, ובכלל לא בטוח שהם צודקים, שהוא מועיל לסעיף הרייטינג. שהרי מדובר בהצגה. בדיוק כמו חברות כנסת חשופות. בדיוק כמו המופע של ברקוביץ'־אסייג. דיון ענייני? לא אצלנו. הוא צריך לפנות מקום לצווחנים. יש עדיין שמורות של תוכניות רציניות. אבל בקצב הזה, כשלוי כבר לא יספק את תאוות המסממים, ייאלצו להזמין את בנצי גופשטיין או את ברוך מרזל. בשלב הבא גם יעניקו להם תוכנית אקטואליה. ככה זה כשעוסקים בסימום ההמונים. צריך להעלות את המינון. צריך חומרים קשים יותר. לאט אבל בטוח, והשלב הבא יגיע.

 

 

 

האם ההידרדרות הזו, תהליך ההצהבה, הוא בלתי נמנע? האם צריך לבחור בין רייטינג חזירי לבין איכות? מקבלי ההחלטות מנסים ליצור את הרושם שהרייטינג מוכיח ש"זה מה שהציבור רוצה". ובכלל, הם צריכים לספק את בעלי המניות. רייטינג זה פרסומות. פרסומות זה הכנסות. כך שהשוק החופשי מחייב אותם לספק את מולך הרייטינג. אלא שזו הונאה. משום שבשנה שקדמה למכרז על ערוץ 2 ניסו שני הערוצים המובילים, קשת ורשת, להוכיח למועצת הערוץ שהם ראויים לזכות במכרז ולהמשיך בשידורים. זו הייתה שנה נפלאה עם תוכניות איכותיות. "עשרת הדיברות" למשל, ומתברר שהרייטינג היה גבוה. אפילו מאוד. אין צורך להאכיל את הצופים בזבל צווחני או ב"בעלי עמדה" שמייצגים את השפיץ של הקצה כדי לזכות באחוזי צפייה גבוהים וסבירים. הם סיפקו סחורה שהייתה גם כלכלית וגם איכותית. 

 

יש לנו שתי מנות על השולחן. האחת עם צ'יפס, המבורגר נוטף שומן וקינוח עתיר קצפת, והשנייה עם סלט ירוק, שניצל עדשים אורגני ופרי לקינוח. הראשונה, יאמרו רבים, טעימה הרבה יותר. יכול להיות. אבל באיזו צלחת יבחרו הורים שפויים לילדיהם? אפשר להניח שבמנה השנייה. זה בסדר לטעום מדי פעם גם מהמנה הראשונה. אנחנו לא נזירים. אבל כאשר היא הופכת למזון העיקרי – מהר מאוד הצרכנים יחלו. המנה הראשונה היא תוכניות עתירות רייטינג. השנייה מייצגת את הבחירה המושכלת. שתי המנות יזכו לרוב, בדיוק כמו בסוגיה שהצגתי לפני הסטודנטים. הרוב יצפה בתוכנית שתציג פוליטיקאיות חשופות. הרוב, אותו רוב, לא רוצה שישדרו את התוכנית. לפי איזה רוב יישק דבר?

 

ולכן, כאשר אומרים לנו ש"הרייטינג הגבוה מוכיח שזה מה שהציבור רוצה" – עובדים עלינו. מסממים אותנו. מוליכים אותנו שולל. כופים עלינו את המזון הרע. משום שאותו רוב היה מעדיף, מלכתחילה, שהמזון הרע כלל לא יוגש לשולחן, ושתוכניות הזבל לא ישודרו. כאשר מגישים לציבור תוכניות איכותיות ואוכל קצת יותר בריא – הוא צורך אותם. במינון הנכון מותר לצרוך גם ג'אנק פוד. הבעיה היא שאחרים מחליטים עבורנו להפוך אותו למזון העיקרי. מזון לגוף ומזון למוח.

 

אלא שיש פה בעיה. רגולציה הפכה למילה גסה. מה פתאום שמישהו יתערב? מה פתאום שמישהו מבחוץ יקבע את התוכן? כך שיורשה לי לשחות נגד הזרם ולהציע להחזיר את כבוד הרגולציה למקומה. אבל לא רגולציה של פקידים. רגולציה של הציבור. רגולציה שלא תפסול לחלוטין את הג'אנק פוד, אבל תוריד את המינון. רגולציה שתעצור את תהליך הסימום, גם אם התוצאה תעצבן כמה אנשים, בעיקר בתקשורת. כי אם זה לא יקרה - התהליך שבו דופקים לנו את המוח רק יחמיר. 

 

הדברים הללו רחוקים מלהיות תוכנית פעולה. בשלב הזה, בינתיים, הם חומר למחשבה.

 

bdyemini@gmail.com

 

 

 


פרסום ראשון: 18.01.18 , 15:23