מימון של מיליוני דולרים לעמותות ולארגונים, ניסיון אגרסיבי להחדיר ולהפיץ בישראל תפיסת עולם וערכים זרים, שליחת זרועות לפוליטיקה, לחינוך ובעצם לכל תחום אפשרי. לא מעט ביקורת כזו, ואחרת, הוטחה בשנים האחרונות בקרן החדשה לישראל.
אבל לא עליה מדובר הפעם כי אם על קרן תקווה, שפועלת בשנים האחרונות בשקט וביסודיות כדי להפיץ בישראל – בהצלחה לא מועטה – ערכים ותפיסת עולם כלכלית ליברטריאנית, היישר מארצות־הברית. מה זה אומר? בגדול, שאיפה שהאזרחים ידאגו לעצמם, בשונה ממדינת רווחה, שבה הממשל דואג לאזרחים.
"אני חושב שהקרן החדשה לישראל פחות מסוכנת לחברה ולסולידריות הישראלית מאשר קרן תקווה. זו אמירה חריפה, אבל אני באמת מאמין שהקרן החדשה לישראל עוזרת לקרב בין הקולות המתונים בחברה, ולעומתה קרן תקווה מחדדת דווקא את הפילוג, ובכך מחלישה את הסולידריות שגם כך קשה לייצר כיום בישראל".
הדובר אינו איש שמאל קלאסי, אלא חובש כיפה ותושב גוש עציון, המשורר אליעז כהן, שמתייצב נגד קרן תקווה וזרועותיה. "קרן תקווה מקדמת את הפיכת מדינת ישראל לתאומה של הדגם הקפיטליסטי האמריקאי", הוא אומר. "היא מקשרת את הדגם הזה עם איזו התיימרות לטעון שכך נכתב במקורות היהודיים ובעולם המחשבה היהודית. זה נזק שיהיה קשה מאוד לתקן".
בכלל, בזרם ההומני בציונות הדתית לא אוהבים את הצלחת קרן תקווה בהשפעה על השיח בישראל, הצלחה שניכרת היטב גם בפוליטיקה וגם בעמדות שמביע ציבור דתי־לאומי הולך וגדל. נגד מאבק הנכים, למשל, נגד קצבאות ובעד הפרטה של כל שירות אפשרי. "השיח שמשתנה בעקבות הפעילות של קרן תקווה, בעיקר בחוגי הציונות הדתית, מדיר שינה מעיניי", אומר רב קבוצת יבנה, אילעאי עופרן. "התפיסה שמגיעה מהכיוון הזה היא פירוק של כל מה שיש לו ריח של סולידריות. כל מה שיש לו גוון של אחווה. התפיסה היא, 'אנחנו נדאג לעצמנו'. אנחנו – הדתיים הלבנים העשירים. אנחנו נהיה מוכנים לגמול חסד עם אחרים בזמננו החופשי באופן וולנטרי. זה מנוגד לרעיון שאנחנו כציבור נדאג לחלשים ולמוגבלים. אסור להגיע לשם. אני חושש שהשפה התרבותית הזו תהפוך אותנו לחברה אכזרית שאין בה חמלה ואחריות חברתית. אותם אנשים מדברים הרבה על מושג ה'חירות'. אני מאמין באחריות לפני חירות".
הירושה של זלמן
קרן תקווה הוקמה בסוף שנות ה־90 בארצות־הברית, ומגדירה את עצמה כ"מוסד פילנתרופי ומכון חשיבה אמריקאי, ששם לו למטרה לטפח מצוינות אינטלקטואלית ואזרחית בעם ישראל ובמדינת ישראל", כך על פי אתר האינטרנט שלה. "הקרן עושה זאת באמצעות מפעלים חינוכיים ואינטלקטואליים, שבהם באים לידי ביטוי מיטב ההוגים והתורות המדיניות, המוסריות, הכלכליות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה".
נכון לדו"ח המס שהגישה הקרן לרשויות האמריקאיות ב־2015, עמדו לרשותה נכסים בסכום עצום של כ־150 מיליון דולר. מקור הכסף בעזבונו של היהודי המנוח זלמן ברנסטיין, שאלמנתו מם ברנסטיין משמשת חברה במועצת המנהלים של הקרן. שמה של המשפחה אמנם אינו מפורסם כמו נדבנים גדולים אחרים, אבל פעילותם הפילנטרופית דווקא מוכרת וכוללת את "קרן אבי חי" שייסדו ב־1984, ופועלת בראשות מם ברנסטיין תחת הסלוגן, "מחויבים להמשכיותם של עם ישראל והיהדות ולמרכזיותה של מדינת ישראל בחיי עם היהודי".
בראש הקרן עומד כיום איש העסקים והפילנתרופ האמריקאי רוג'ר הרטוג, שתרם בעבר למפלגה הרפובליקאית. המנכ"ל הוא אריק כהן, ובכיר נוסף בקרן האמריקאית הוא משה קופל, פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת בר אילן. בישראל מרכז את הפעילות מאז 2016 עמיעד כהן, תושב היישוב עלי, שלדבריו הגיע לתפקיד לאחר שהשתתף בכמה קורסים מתקדמים של הקרן.
אם בדרך כלל נתפסות קרנות כאלה ככספומט לגופים ישראלים שונים, בלי אג'נדה חד־משמעית, מאחורי קרן תקווה ובחירת הארגונים הממומנים על ידה, דווקא ישנם חזון, אסטרטגיה ותוכנית מסודרת: להשריש בציבור הישראלי רעיונות ותפיסות עולם המזוהות עם המפלגה הרפובליקנית האמריקאית, ובעיקר האגפים הימניים יותר בה בתפיסת העולם הכלכלית. "בהכרתה הפוליטית היא ציונית, בתפיסתה התרבותית היא בעלת נטייה מסורתית", נכתב באתר הקרן, "ובהשקפתה הכלכלית היא מצדדת בשוק חופשי. מבחינה אזרחית ודתית היא דוגלת בחירות הפרט".
אחרי כמה שנים של פעילות וכ־80 מיליון דולר שחולקו כאן בנדיבות, נראה שהתוכנית עובדת היטב, כשמונחים כמו חירות אישית, שמרנות ושוק חופשי נשמעים עוד ועוד בשיח המשתנה. זה קורה לא מעט בזכות גופים שבהם תמכה הקרן, ובהם מכון המחקר הימני לשעבר והמרכז האקדמי כיום "שלם", "פורום קהלת", אתר "מידה", המכללה למדינאות וכתבי העת "השילוח" ו"צריך עיון".
לצד אלה פועלות בהצלחה, כפי שניתן לראות במאמרים שכאילו נוצרו במעבדה הרעיונית של הקרן, תוכניות עיוניות שבאמצעותן בונים הנהגה עתידית אלטרנטיבית: רבנים, עובדי מדינה, אנשי תקשורת. התוכניות הללו פועלות בשותפות גם עם גופים מרכזיים כמו מפלגת הליכוד, ולאחרונה גילו גם עובדי העיתון "מקור ראשון" שמחייבים אותם להגיע לימי עיון שמקיימת הקרן. "השאלה עד כמה סטודנטים מודעים לכך שיש גם השקפת עולם שמרנית־ליברלית", מסביר יועץ התקשורת לשעבר של ראש הממשלה, ד"ר רן ברץ, שעבד בעבר עבור הקרן ונחשב לאחד המזוהים עם פעילותה בישראל. "להיות אינטלקטואל זה לא רק לצטט את רולס ופוקו, אלא יש עוד רעיונות אמיצים וחשובים שצריך להכיר, ואני חושב שבכך יש הצלחה".
מידה כנגד מידה
את הפעילות הענפה של הקרן ניתן לחלק לשלושה תחומים: חינוך, תקשורת ומחקר או הגות. גוף המחקר המרכזי שבו תומכת בשנים האחרונות הקרן הוא "פורום קהלת", שמאז הקמתו לפני חמש שנים קיבל מ"תקווה" יותר מ־3.5 מיליון שקל. על הקשר הקרוב בין הפורום לקרן ניתן ללמוד גם מכך שיו"ר הפורום הוא חבר הנהלת "תקווה" בארצות־הברית, פרופ' קופל. לצידו פועלות דמויות בכירות רבות בציבוריות הישראלית, כמו איש הליכוד והשר לשעבר מיכאל איתן ומזכיר הממשלה לשעבר עו"ד צבי האוזר, שניהם מוגדרים עמיתים בכירים בפורום, והכלכלן הראשי לשעבר, ד"ר מיכאל שראל, שמשמש כראש תחום הכלכלה בארגון.
בחמש השנים מאז נוסד הארגון, כעמותה רשומה, הפיקו חוקרים מטעמו עשרות ניירות עמדה בנושאים מגוונים, כמו הבעלות הממשלתית בחברות ממשלתיות, הייעוץ המשפטי והממשלה, השכלה גבוהה עודפת בישראל, ניתוח מדיניות התחבורה השיתופית בישראל, משילות ומינויים בישראל ועוד. אנשי הפורום גם דואגים להגיע לדיונים ולמקומות שבהם מתקבלות ההחלטות בפועל, ונציגיהם נראים פעם אחר פעם בדיונים שונים שהתקיימו בכנסת, בעיקר בסוגיות כלכליות.
ד"ר שראל, למשל, הופיע כנציג "קהלת" בדיון שהתקיים בכנסת בקיץ 2016, בנושא חופש העיסוק בישראל. את הדיון יזמה "תנועת תחרות", שנוסדה באותה שנה כדי לקדם, כמה מפתיע, תפיסת עולם של שוק חופשי. מדובר בתנועה שיזמו סטודנטים מהמרכז האקדמי שלם, גלגול של מכון המחקר והחינוך "מרכז שלם", שעד לאחרונה נחשב לאחד ממכוני המחקר העצמאיים המשפיעים ביותר על השלטון בישראל. בין העמיתים בו היו שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון, והשר לשעבר ויו"ר הסוכנות כיום נתן שרנסקי.
בשנים האחרונות, מאז שהתקבל היתר מהמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ללימודי תואר ראשון, שינה "שלם" מעט את צביונו, והוא מזוהה יותר כמוסד אקדמי לימודי. בעבר פורסמו בהבלטה תרומותיהם של אנשי העסקים שלדון אדלסון ורון לאודר למכון, ומבדיקה שערכנו מתברר כי "קרן תקווה" תרמה למוסד מאז שנת 2001 סכום עצום, יותר מ־70 מיליון דולר. לאחרונה הודיעה הקרן כי תעביר למוסד 3.25 מיליון דולר בשנה, בחמש השנים הקרובות. "המרכז האקדמי שלם הוא מוסד עצמאי, ובמועצת המנהלים שלו לא יושב שום נציג של תקווה", אמר לנו עמיעד כהן, מנכ"ל "קרן תקווה" בישראל.
גוף נוסף שקיבל מהקרן סכומים יפים, הוא "המכון לאסטרטגיה ציונית" בראשות ד"ר יועז הנדל. משרדי המכון יושבים לצד אלה של פורום קהלת. "קיבלנו מהם תרומה בעבר ולצערי הם לא המשיכו", מספר הנדל. "אני חושב שזאת מהפכה חשובה, שאנשי הקרן עם התקציב הגדול שלהם, עזרו לייצר מחשבה ובסיס אינטלקטואלי לעולם השמרני והמחנה הלאומי בכלל. אני זוכר תקופות שלא היה בכלל גורם שיסייע בכיוונים האלה ובניגוד למה שחושבים, לדעתי הם די פלורליסטיים ובעד לקיים דיון".
כדי שהרעיונות שמקדמת הקרן יגיעו לציבור, הקים רן ברץ ב־2012 את אתר "מידה", שהפך מאז לפופולרי מאוד בחוגי הימין, בעיקר באגפים הציוניים־דתיים שלו. על פי אתר "מידה" מדובר ביוזמה של עמותת "אל הפרט", שקיבלה מקרן תקווה מיליון וחצי שקלים בין השנים 2012־2015, והערכים שמקודמים באתר דומים מאוד לאלה שמבקשת הקרן לקדם.
"מבחינה ערכית אנו 'ליברלים קלאסיים' או 'שמרנים ליברליים'", נכתב בדברי ההסבר באתר, שמשרדיו ממוקמים ליד משרדי "פורום קהלת" בירושלים. "אנו רואים בחירות הפרט הישג פוליטי ייחודי לתרבות המערב, הישג הנקנה באחריות אישית ומעורבות אזרחית. יחד עם זאת אנו מכירים בכך שבחירות כשלעצמה אין די, והיא נתמכת בזהות ומוסדות חברתיים, העיקריים שבהם הלאומיות והדת".
ב"מידה" אפשר למצוא שלל מאמרי תמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו ובתכנים ימניים בכלל, וביקורת רבה על ההפגנות נגד השחיתות, על ההסתדרות ועוד. בין הכותבים באתר בעבר ובהווה ניתן למצוא עיתונאים מ"מקור ראשון" וכן את אחד ממייסדי תנועת "אם תרצו" ושדרן גלי ישראל, ארז תדמור. ברץ מוגדר כעורך האחראי, כשבתפקיד העורך בפועל משמש זיו מאור, שלאחרונה דיווח בהתרגשות בעמוד הפייסבוק שלו על המאמר הראשון פרי עטו שהתפרסם בכתב העת "השילוח", הבייבי של קרן תקווה.
"השילוח" הושק בסוף שנת 2016, וזכה מיד לעניין רב בשל מאמר שפירסמה בו שרת המשפטים איילת שקד, תחת הכותרת "מסילות אל המשילות". "הכנסת מבקשת לחוקק את חיינו לדעת, ובית המשפט חורג אל תפקידים לא לו", כתבה שם שקד. "התנהלות של חלק מהרשויות מאיימת יותר ויותר על החירויות שלנו ועל המשילות של נבחרינו. עלינו להשיב בהקדם האפשרי את רכבות המשילות למסילות הראויות להן – מתוך הגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית... משילות, חירויות פרט, שוק חופשי".
אנשי "השילוח" טוענים כי מדובר בכתב עת פלורליסטי – ואכן, בין המאמרים שפורסמו בו ישנו גם אחד של יאיר לפיד – אבל רוב הרעיונות שבאים לידי ביטוי בין עמודיו מזוהים עם תפיסת העולם של קרן תקווה. מה שכמעט אין בו הוא קולן של נשים, ובמיוחד נשים פמיניסטיות.
"קרן תקווה היא קול אינטלקטואלי ראוי שתורם לרמת השיח הפוליטי בישראל", אומרת ד"ר חנה פנחסי, ממכון שלום הרטמן. "אבל חשוב לשים לב שכמעט בכל גיליון ב'השילוח' יש ביקורת על פמיניזם, שמטרתה להגביל ולצמצם את הקול הזה בחברה. מהצד השני, כמעט אין בו נשים כותבות. כאשר נמתחת עליהם ביקורת, התגובה היא: 'אנחנו מאוד משתדלים שיהיו נשים, אבל מתקשים למצוא נשים שיכתבו', או 'נשים נוטות לא לעסוק בתחומים אלה'. המחשבה שיימצא קול נשי תוך התעלמות מחסמים היא חלק מאג'נדה בעייתית. ההנחה השמרנית שאם רק תתאמצי מספיק ותצטייני תצליחי, מחלישה את הסיכוי שנשמע קול של נשים בהקשר אינטלקטואלי, פוליטי ומנהיגותי. זה נכון לא רק לנשים, אלא לכל ה'אחרים' שבשוליים. רוב מובילי הפעילות של קרן תקוה בארץ הם גברים דתיים. זה לא מקרי".
לאחרונה תומכת הקרן בכתב עת חדש בשם "צריך עיון", שעורכו הוא הרב יהושע פפר – ראש תחום חרדים ב"קרן תקווה" – וקיומו מלמד על ניסיון לפנות לקהלים חדשים, שאינם חלק מהציונות הדתית הקלאסית.
שופינג ושופוני
הצלע השלישית בפעילות "קרן תקווה" היא החינוכית, וכוללת תרומות ענק למפעלים שונים. למשל, "המכללה למדינאות ע"ש עדו זולדן" שהוקמה ב־2007 על ידי ד"ר אסף מלאך, שמכהן מאז 2015 כיו"ר ועדת המקצוע לאזרחות במשרד החינוך. מטרתה המוצהרת של המכללה: להכשיר את התלמידים לתפקידי מפתח ציבוריים. מקור התקציב העיקרי של המכללה: מיליוני שקלים שהזרימה אגודת ידידים אמריקאית שנתמכת בעקביות על ידי "תקווה".
המכללה מקיימת קורס בן שני סמסטרים לזהות ומדיניות, ומפעילה שלל קורסים ומכוני מחקר שמבקשים להשפיע על תחומים כמו יחסים בינלאומיים, אזרחות והיסטוריה, מהפן הלאומי־יהודי. בין המרצים הבכירים במכללה: רן ברץ, דרור אידר, וראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת, ד"ר אביעד בקשי.
רשימת בוגרי המכללה שמתפרסמת בעמוד האינטרנט מדגימה היטב איך ניתן להשפיע על המציאות, באמצעות תרומות ענק. מופיעים בה בעלי תפקידים כיום או בעבר במשרדים ממשלתיים ורשויות ציבוריות, משפטנים ואנשי תקשורת. הבוגרת המפורסמת ביותר היא חברת הכנסת שרן השכל (ליכוד) , שעלתה בשבוע שעבר לכותרות כשהתנגדה לחוק המרכולים בניגוד לעמדת הממשלה. להשכל, שמזוהה עם כמה מהרעיונות המרכזיים של הקרן – חירויות הפרט וליברליות – קשרים הדוקים עם אנשי פורום קהלת, ובשיחה עימה היא אף ציינה שנייר עמדה של הפורום בעניין פעילות אונר"א סייע להחלטתה להקים לאחרונה בכנסת את "השדולה לרפורמה באונר"א". בוגר נוסף של המכללה הוא גיל ברינגר, אחד מיועציה הקרובים של השרה שקד.
גופים חינוכיים נוספים שלהם תורמת הקרן: המכינה הקדם־צבאית מדרשת עין פרת (מיליון וחצי דולר), המכללה האקדמית הרצוג באלון שבות, וגם מוסדות גדולים יותר כמו אוניברסיטת בר אילן והטכניון. בשנים האחרונות, כך נראה, מעדיפים בקרן לקיים חלק ניכר מהקורסים בעצמם, באמצעות סמינרים חינוכיים.
התוכנית המרכזית היא "עמיתי תקווה", שמתקיימת בניו־יורק ומיועדת "לאינדיבידואלים יוצאי דופן שמתעניינים בעתיד הפוליטי, דתי ואינטלקטואלי של העם היהודי", כך על פי אתר האינטרנט של "תקווה". מדובר בתוכנית מצומצמת שבה מאתרים אנשי הקרן, לדבריהם, אנשים "בעלי פוטנציאל להישגים גדולים" – למשל ארז תדמור, בוגר התוכנית – ומעבירים להם שיעורים במלחמה ומדינאות, כלכלה ומדיניות ציבורית, היסטוריה ומחשבה יהודית.
סמינרים נוספים, שמתקיימים בישראל או בניו־יורק נמשכים כשבועיים ובמהלכם מקבלים המשתתפים לרוב מלגה לכיסוי הוצאות שונות. "בין שופינג לשופוני למראות העיר המדהימה הזאת, ולאוכל טוב, נסעתי ללמוד קורס בן שבועיים אודות המתח הפילוסופי והמעשי שבין מסורת לחופש", כתבה העיתונאית אמילי עמרוסי. "חייבת להגיד תודה ל'קרן תקווה' שאירחו אותי, ולהמליץ לכם לנסות להתקבל לקורסים שלהם, שכוללים קבוצות דיון ומסאז' למוח כמו שמזמן לא עשיתם... ויש מלגה נחמדה".
לאחרונה קיימה הקרן סדנת מנהיגות בשיתוף הליכוד והבית היהודי וגם סדנה נוספת, כלכלית, לעובדי "מקור ראשון". סמינר נוסף, בשם "אקסודוס", "מבקש לחשוף את מיטב הסטודנטים לעולם המחשבה השמרני ולהגות הליברלית הקלאסית", ובין המרצים בו גם אלון תובל, מנכ"ל "תנועת תחרות".
מסיבת התה שלנו
חלק ניכר מהביקורת על פעילות הקרן מגיע דווקא מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ההתנערות של תפיסת העולם שמפיצה "קרן תקווה" מערכים כמו סולידריות וסיוע לחלשים, שאמורים להיות בסיס לחברה שוויונית. "הערכים הרפובליקנים שאותם מקדמת הקרן חותרים ממש תחת המאמץ הציוני למדינת לאום לעם היהודי", אומרת תהילה פרידמן, יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה". "לאומיות בנויה על סולידריות. להתנגד להרחבת סל התרופות, לתמוך בהפרטת החינוך, לשמוח על סגירת מפעלים בפריפריה, לעשות דה־לגיטימציה למאבק הנכים - מפורר את הסולידריות. בסופו של יום יש כאן מתן לגיטימציה לניכור ולאנוכיות".
בינואר השנה למשל פירסם הלל גרשוני באתר "מידה" מאמר שקרא לבטל את סל התרופות, ואת הכסף שייחסך לחלק בחזרה לציבור. לטענת הכותב אין הוא מבקש לצאת נגד סולידריות חברתית, אלא סובר שבדרך זו יבחר כל אחד אם לסייע לחלש, ללא מעורבות המדינה - דבר שהוא רואה כפסול. המאמר עורר ביקורת רבה, כמו גם דבריו של פובליציסט אחר שמזוהה עם עקרונותיה של "תקווה", שיצא נגד מאבק הנכים שלפיו "לוקחים צדקה בכוח" .
ד"ר מיה הבר, שמתמחה במערכת היחסים של יהודי ארצות־הברית וישראל, מבקרת את הצביעות של אותו אגף בימין שיוצא כל הזמן נגד מימון זר לארגוני החברה האזרחית, בעוד הוא עצמו מקבל תמיכה זרה. "האירוניה היא שבשעה שהימין זועק חמס על השפעות זרות של כסף זר ומקדם חוקים לחובת גילוי תמיכה על ידי ישות מדינית זרה, הוא עצמו ממומן – בסכומי עתק – על ידי רפובליקאים אמריקאים שמטרתם הגלויה היא לשנות את המפה הפוליטית בישראל".
רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית־כלכלית, מוסיף: "מאז המחאה החברתית של 2011, הימין הכלכלי מבין שאין לו אחיזה בדעת הקהל בישראל, ושרוב הציבור מאמין בסולידריות חברתית ובאחריות המדינה על אזרחיה. הדבר הזה מאוד מפריע לתורמים ולהוגים שמרנים מארצות־הברית ומישראל, שהפרויקט העיקרי שלהם בעשרים השנים האחרונות הוא להפוך את ישראל לשלוחה של הקפיטליזם האמריקאי, ולפרק כל יסוד של מעורבות ממשלתית. גופים כמו אתר 'מידה', כתב העת 'השילוח' ו'פורום קהלת', הוקמו במטרה להיאבק במה שהם תופסים כהשתלטות שלנו, החברתיים, על השיח הציבורי. בעוד רוב הציבור הישראלי תומך במאבקים חברתיים, הגופים האלה מנסים להחדיר לשיח טיעונים מהעולם של 'מסיבת התה' האמריקאית, שזרים לחלוטין לאתוס הציוני".
רן ברץ, שמבקש להבהיר שאינו מייצג רשמית את הקרן, מציע להסתכל על פעולותיה באור אחר לגמרי. "בקרן יש אנשים עם אהבה גדולה לישראל, שחושבים שבתחומים מסוימים של מדיניות צריך להפוך את הדיון בישראל ליותר מגוון", הוא אומר. "הכוונה שאין בישראל דיון וייצוג מספיק טוב של הצד שאפשר לקרוא לו כלכלי־שמרני, ריאליזם וביטחון, והבנה יותר טובה של שוק חופשי וכלכלה. מכיוון שהם חושבים שהדברים האלה חשובים מאוד ביצירה של מדיניות נכונה שתיטיב עם ישראל, הם רוצים להביא את הרעיונות לפה. זו משימה פדגוגית בעיקר. טועה מי שקורא לרעיונות האלה 'המפלגה הרפובליקנית'. יותר נכון לקרוא לזה הרעיונות המכוננים של ארה"ב. תפיסה ליברלית קלאסית מערבית. בסמינרים לסטודנטים שהקמתי בשיתוף פעולה עם 'קרן תקווה' לימדתי הוגים שאין להם כמעט ייצוג באקדמיה בישראל, והם הבסיס של המערביות המודרנית".
לטענתו, כל השוואה לפעילות הקרן החדשה לישראל אינה במקומה. "אנחנו נמצאים רק בזירת הרעיונות שחשובים לדיון ולמדיניות בישראל, וזה מאה אחוז. לא תמצא מה שהקרן החדשה עושה – לעתור לבתי משפט ולחבור למפלגות פוליטיות. ואם ילכו לכיוון הזה, אני לא אהיה שם".
קרן תקווה: "אנחנו לא מקדמים מסר ספציפי"
מקרן תקווה נמסר בתגובה לכתבה: "לצד התמיכה במרכז האקדמי שלם, רוב תקציבה של 'תקווה' בישראל מוקדש להפעלת התוכניות האקדמית שלנו ולהפקת פרסומינו. בעבר תמכנו במגוון תוכניות במוסדות אחרים, לקידום תוכניות לימוד על רעיונות חשובים, ובשום אופן לא לקדם 'מסר ספציפי'. לפני כמה שנים החלטנו לייסד תוכניות לימוד משלנו בירושלים, ולהיות מרכז אינטלקטואלי ומכון חשיבה עצמאי. בהתאם לכך, המענקים החיצוניים שאנו נותנים כיום מעטים מאוד, לבד מהתמיכה ב'שלם'.
"אנו מלמדים במגוון קורסים רחב של הוגים כלכליים, מהשמאל עד לימין. אנו רוצים שתלמידינו יבינו את מלוא המנעד של ההגות הכלכלית, אף כי לדעתנו תפיסות השוק החופשי הן בדרך כלל ההגיוניות יותר. הערכים שלנו ברורים: לשכור את מיטב המרצים, לבחור את מיטב התלמידים, ולפרסם את מיטב הכותבים. למעשה, רבים מהקולות המובילים ב'תקווה' הם קולותיהן של נשים, אך מבחינתנו הדבר החשוב היחיד הוא המצוינות, לא המגדר.
"קרן תקווה נותנת מענק שנתי לתמיכה באתר 'מידה', שנמצא בבעלות עמותה פרטית נפרדת לחלוטין מ'תקווה'. עורכי 'מידה' וכותביו נהנים מעצמאות מערכתית מוחלטת. אנו תומכים ב'מידה' כי לדעתנו מתפרסמים באתר מאמרים חשובים, הראויים שתינתן להם במה.
"'תקווה' מאמינה בכוחם של רעיונות, וסבורה שהחברה הישראלית, והמגזרים השונים בתוכה, ייצאו נשכרים מהעשרת הדיון הציבורי ומהעלאת רעיונות חדשים. הדבר נכון בוודאי בתחום הכלכלה, שבו מנסה 'קרן תקווה' להעשיר את השיח הישראלי בחשיבה רצינית הדוגלת במשק חופשי. דומה שאנו רואים ברכה בעמלנו ושהשיח משתנה לאטו. אנו סוברים כי חירות כלכלית וסולידריות חברתית עולות בקנה אחד. רק חברה חופשית יוצרת את העושר, את היזמות ואת ההזדמנויות המחלצות את העני מעוניו ומקימות את הדל מעפרו. ראוי לכל אדם רציני שיברך על קיומו של דיון מעמיק בשאלה כיצד אפשר ליצור רשת ביטחון חברתית, דבר חיוני בעינינו, בלי לחנוק את המשק במיסוי מוגזם המדכא את היצרנות וברגולציה מופרזת וכובלת, ובלי לעודד תרבות של חוסר אחריות אישי ומשפחתי. זהו אתגר מורכב, ותשובות פשטניות אינן ראויות לו".
