שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 18.01.2018
    וזהו סוף הזיכרון
    נחום ברנע

    מוזיאון יאסר ערפאת נבנה בחצר המוקטעה ברמאללה, לצד בנייני הנשיאות. המבקר מתחיל את מסעו בחלקת הקבר, רחבה ענקית, מונומנטלית, בוהקת באבן שיש לבנה, ומסיים אותו באגף המאובטח, למעשה בונקר, שבו התגורר ערפאת בחודשי חייו האחרונים, במהלך המצור של צה"ל. המוזיאון נפתח בנובמבר 2016. עד היום פקדו אותו 45 אלף מבקרים, מציין המדריך בגאווה. אני הייתי מצפה ליותר.

     

    המבנה מפואר בכל קנה מידה. העיצוב מודרני, מערבי, סטרילי, זר לסביבה. הוא מזכיר את ספריית קנדי בבוסטון, את בית בגין בירושלים, את מרכז רבין בתל־אביב. גם הרעיון מאחורי התצוגה דומה: לאחד את המנהיג עם ההיסטוריה ואת ההיסטוריה עם המנהיג. פה ושם מכופפים את ההיסטוריה, לפנות מקום לגדולתו של המנהיג. זה טבעו של פולחן אישיות.

     

    הגענו לשם בשניים: רוני שקד ואני. שקד היה 14 שנה בשב"כ, רובן בגדה; 31 שנה היה כתב "ידיעות" בשטחים; בחמש השנים האחרונות הוא סיים את הדוקטורט שלו ומכהן כמרצה במכון טרומן באוניברסיטה העברית. החודש יצא ב"ידיעות ספרים" ספרו "מאחורי הכאפייה", שמבוסס על הדוקטורט. הספר מתאר באורח מעמיק ונוקב את נקודת המבט הפלסטינית בסכסוך. ביקשתי לראיין אותו ברמאללה. הרבה הרפתקאות משותפות עברנו שם, אמרתי. זה המקום הנכון.

     

    "מעולה", אמר שקד. "נבקר במוזיאון ערפאת. ב־1974, כשהייתי רכז השב"כ בנפת רמאללה, המשרד שלי היה במוקטעה. לא תאמין, אבל כשערפאת חזר לרמאללה, הוא בחר למקם את המשרד שלו דווקא בחדר שלי".

     

    גלגוליו של טרנזיסטור: רוני שקד במוזיאון ערפאת, השבוע | צילום: נחום ברנע
    גלגוליו של טרנזיסטור: רוני שקד במוזיאון ערפאת, השבוע | צילום: נחום ברנע

     

     

    במוזיאון מצא שקד עוד מזכרת אחת מימיו בשב"כ. לאחר מלחמת ששת הימים ערפאת פעל במחתרת באזור רמאללה. השב"כ הוציא עליו טופס מבוקש (תצלום הטופס מתפרסם כאן לראשונה). לאחר חיפושים הוא אותר בכפר, סמוך לרמאללה. הוא הצליח לחמוק ברגע האחרון, אבל השאיר מאחוריו את הרדיו־טרנזיסטור שלו. לימים העניק גדעון עזרא, מפקד המרחב, את הרדיו לרוני שקד. שקד השאיר אותו לבאים אחריו. עכשיו הרדיו מוצג במוזיאון, מאחורי ויטרינה, לצד הקוראן, הכאפייה, המשקפיים, האקדח והנרתיק.

     

    האם הפלסטינים ידעו על העבר שלך בשב"כ, שאלתי.

     

    "בטח ידעו", אמר.

     

    האם זה גרם להם להסתייג ממך, שאלתי.

     

    כל החתונות: גפני | צילום: אלכס קולומויסקי
    כל החתונות: גפני | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    "להפך", אמר. "הם שפטו אותי על פי הדרך שנהגתי בהם ועל פי אמינות הכתבות שלי. הם ידעו מי אני ומי אני לא. אני ציוני, אמרתי במהלך ראיון לאיסמעיל הנייה, מנהיג חמאס. הוא כיבד אותי יותר".

     

    קיר הכניסה במוזיאון מתכבד בתמונת שמן ענקית שמנציחה את פניהם של גיבורי פלסטין לדורותיהם, מהמופתי חאג' אמין עד אבו־מאזן, מג'ורג' חבש עד אבו־ג'יהאד, מליילה חאלד עד השייח' יאסין. מפה חכמה מציגה במגע אצבע כל יישוב שהיה בארץ ישראל ב־1922, כולל "היישוב הקולוניאלי פתח־תקווה". התצוגה נפתחת בתמונתו של תיאודור הרצל ובתיאור הקונגרס הציוני הראשון. מה שנרשם בזיכרון היהודי כמאורעות תרפ"ט, בכללם טבח אכזרי בחברון, נרשם בזיכרון הפלסטיני כמהפכת אל־בוראק – מחאה פלסטינית עממית נוכח התמיכה שהעניקו הבריטים ליהודים. אנחנו אומרים הכותל המערבי; הם אומרים אל־בוראק, סוסו של הנביא מוחמד. מייקל רוהן, האוסטרלי ששרף חלק ממסגד אל־אקצה ב־1969, מתואר במוזיאון כ"מתנחל יהודי".

     

    הפלסטינים, כמונו, אולי יותר מאיתנו, מקדשים את הזיכרון – זה מה שמחבר אותם יחד, זאת דתם הלאומית.

     

    הביוגרפיה של ערפאת, ממקום לידתו ועד נסיבות מותו, מוצגת במוזיאון כמסכת של גבורה עילאית, גדולה מהחיים, גדולה מהמציאות. אין משגים, אין חרטות, אין תבוסות, וגם – אין סוהא, אשתו ואלמנתו. היא הודחה לא רק מהפוליטיקה ומהכסף הפלסטיניים – היא הודחה גם מהזיכרון.

     

    אבל יש במוזיאון גם תיאורים ענייניים של אירועים היסטוריים, נקיים מתעמולה, וציטוטים מרשימים מפרי עטם של משוררים, רובם ישראלים: מחמוד דרוויש, תופיק זיאד, סמיח אל־קאסם. ויש צילומים שממחישים היטב את המפלה והפליטוּת ב־1948, את סבלות הכיבוש מ־1967 ואילך, את חומת ההפרדה ואת אירועי הטרור. הסכם אוסלו מוצג כהישג גדול של ערפאת. פרס ורבין מוצגים כשותפים לשלום.

     

    הקומה שאליה ירד ערפאת בתקופת המצור נשמרה כפי שהייתה: שקי החול על החלונות, המחסן, מיטות הקומתיים של המאבטחים עם הקלצ'ניקובים שלהם, ובקצה, הדירה הצנועה שהוקצתה למנהיג – קיטון שינה סגפני, ללא חלונות, מיטת סוכנות, ארון פתוח שבו תלויות חליפות החאקי שלו, תמונה קטנה של בתו זהווה בזרועותיו, חדר שירותים מינימלי ומכונת חמצן שמחוסר מקום הועתקה לחדר סמוך. האם ישראל הרעילה אותו, שאלתי את המדריכה, בוגרת החוג לעיתונות באוניברסיטת ביר־זית. היא התלבטה אם לומר מה שרצתה לומר. "סביר להניח שכן", אמרה בסוף.

     

    ז'בוטינסקי ברמאללה

     

    רמאללה הייתה משופעת ביום שלישי בדגלים אדומים, שהתנופפו בגאון על עמודי התאורה לאורך הרחובות הראשיים. לכבוד מי, שאלתי. "לכבוד החזית העממית לשחרור פלסטין", אמר שקד. "היום הוא יום השנה שלה". על לוחות הפרסום הודבקה תמונתו של אחמד סעדאת, מנהיג החזית שכלוא בישראל. סעדאת הופיע לצידם של ערפאת ומרואן ברגותי, גיבורי ציירי הגרפיטי.

     

    אם ברגותי ישוחרר מתישהו, הוא יתקשה להכיר את רמאללה. השילוט באנגלית. גם שמות המסעדות, בתי המלון ומקומות הבילוי מושאלים מאנגלית, כמו אצלנו. המכוניות חדישות וגדולות. הכסף זורם. פנטזיות של בעלי הון ואדריכלים הבשילו לבניינים חדשים, עגולים, משולשים, חרוטים. במרכז העיר נבנה בניין משרדים ענק בצורת ספינה. המטרה היא לגנוב תשומת לב, ועל הדרך להזכיר את ספינת השיבה. נבנה מגדל בן 32 קומות, ובראשו מסעדה. ביום בהיר רואים ממנה את תל־אביב: זאת האטרקציה שלה.

     

    קריית הממשלה ברמאללה הוסיפה עוד ועוד בניינים. הכל חדש, הכל מטופח. נדמה שככל שלפלסטינים יש פחות מדינה, כך יש להם יותר ממשלה (או, למצער, יותר בנייני ממשלה).

     

    בבוקר ביקרנו במטה אש"ף בצפון רמאללה. זיאד דרוויש, איש הקשר של אש"ף עם החברה הישראלית, העלה אותנו לקומה העליונה, לתערוכה קטנה שמוצגת שם. טקסטים שכתבו ברל כצנלסון, אלברט איינשטיין, זאב ז'בוטינסקי, אריאל שרון, יצחק רבין, עמוס עוז, מוצגים על הקירות בעברית, באנגלית ובערבית, עם תמונותיהם. הטקסטים נבחרו בקפידה. כולם מדברים בזכות שלום בין יהודים לערבים.

     

    אני מבולבל, אמרתי לרוני שקד. איך זה מסתדר עם נאום "ייחרב ביתך" של אבו־מאזן?

     

    ישבנו באזורה (תכלת), מסעדה שמציעה אוכל מזרחי לצד אוכל צרפתי. בשולחנות הסמוכים ישבו מקומיים וזרים. דיברנו עברית. האם הזדעזעת מתוכן הנאום, שאלתי. "לא הזדעזעתי", השיב שקד. "אבו־מאזן יודע להבדיל בין האמונות שלו לפרקסיס הפוליטי. הוא לא חרג אף פעם מהנראטיב הפלסטיני – אפילו לא במילימטר אחד. הנראטיב קובע שההתיישבות הציונית היא תרגיל קולוניאליסטי. המעצמות, שלא רצו את היהודים באירופה, שלחו אותם לכאן, שיעשו את העבודה בשבילן. הדברים שאמר לא הפליאו אותי: הוא רוצה את הכל. אבל הוא יודע שהוא עומד מול קיר ברזל – מדינת ישראל. אין לו ברירה אלא להשלים עם קיומה.

     

    "לא האמונה של אבו־מאזן הפתיעה אותי, אלא ההחלטה שלו לתת לה ביטוי בדרך בוטה כל כך. הוא כועס. אחת הסיבות לכעס שלו היא שאנחנו מתארים אותו כאויב הגרוע ביותר של ישראל, וזה בשעה שהתרומה שלו לביטחון המדינה לא נופלת מהתרומה של השב"כ – ואת זה אומרים לי בשב"כ".

     

    נתניהו אמר, נקרעה המסכה מעל פניו של אבו־מאזן, אמרתי.

     

    "לא הייתה מסכה אף פעם", אמר שקד. "זה אבו־מאזן, אלה דעותיו. מצד שני, מאז 2005 הוא מוביל תפיסה של מדינה פלסטינית על 22 אחוז מהשטח בין הירדן לים, עם בירה במזרח ירושלים. זה הפתרון הפוליטי שלו".

     

    אבל הוא שולל את קיומה של ישראל מוסרית, אמרתי.

     

    "נכון", אמר שקד, "אבל הוא מוכן להשלים איתה פוליטית".

     

    מי שפוסל מוסרית את קיומה של ישראל, לא יוכל לחתום לעולם על הסכם שישים קץ לסכסוך, אמרתי.

     

    "לצערי הרב, זאת המסקנה שלי", אמר שקד. "לא רק הצד הפלסטיני אשם – גם הצד שלנו. הממשלה מובילה אותנו למדינה דו־לאומית. מפעל ההתנחלויות יצר דה־פקטו מדינה דו־לאומית".

     

    1,000 מפתחות

     

    בצבא שירת שקד בסיירת מטכ"ל, בשנים האפורות שלה. באוניברסיטה למד מזרח תיכון. לקראת סיום לימודיו, ב־1968, הציע לו אחד המורים לנסות את מזלו בשב"כ. 50 שנה הוא לומד את הסכסוך.

     

    במשך שנים הוא אוסף כל מה שקשור לנראטיב הפלסטיני, משירי ילדים, בולים, כרזות, ועד מפתחות – הסמל המוחשי של המאבק על זכות השיבה. "יש לי צילומים של 1,000 מפתחות שונים", הוא אומר.

     

    הקורבנוּת דופקת אותם לאורך כל הדרך, אמרתי. למה הם מתמכרים לה?

     

    "כי פניהם לעבר", אמר. "העתיד שלהם טובע בעבר. זה טרגי, משום שהם לא יחזרו למקומות שהם מקוננים עליהם. מול הציר הישראלי אין להם סיכוי לחזור".

     

    איך השאיפות שלהם מתורגמות למציאות היומיומית, שאלתי.

     

    "על פי נתוני השב"כ, יותר מ־600 אלף פלסטינים עברו בבתי הכלא הישראליים מאז 67'", אמר. "על פי הנתונים שלהם, 750 אלף. אני לא מדבר על הרוגים ופצועים. זה פטריוטיזם ברמה די גבוהה.

     

    "הם פיתחו מנגנוני הישרדות. הצומוד – עמידה איתנה – מאפשר להם לעבוד בישראל, לעבוד גם בהתנחלויות ולהמשיך במאבק. בישראל שומעים התבטאויות שלהם וזועקים – הסתה. לא מבינים שזה מה שהם חושבים ומרגישים באמת.

     

    "25 שנה אחרי הסכם אוסלו סטודנטים חברי פת"ח מצטלמים עם חגורות נפץ. חמאס בעזה משקיע לא רק במנהרות – גם בחינוך, בעיקר בחינוך. כל בן 20 בעזה התחנך על האידיאולוגיה של חמאס. זה הראש שלו".

     

    הספר שלך מאוד פסימי, אמרתי.

     

    "ניגשתי לעבודה על החומר בלי דעה קדומה", אמר. "חשבתי שאמצא יותר קולות שקוראים לשלום, יותר נכונות לפשרה. כתבתי בסופו של דבר ספר שמנוגד להשקפה הפוליטית שלי. הגעתי למסקנה שהסכסוך בלתי פתיר. שני עמים רדיקליים יושבים אחד בתוך השני, ואין דרך לגשר ביניהם. זה מאוד תיסכל אותי. הספר פסימי כי המציאות פסימית".

     

    אז למה אתה כועס כשנתניהו, בנט וליברמן אומרים את זה, שאלתי.

     

    "כי אנחנו צריכים לחיות איתם".

     

    אבל אתה מסביר שהם לא רוצים לחיות איתנו, אמרתי.

     

    "אז שיפרידו", אמר. "אני מאמין שפתרון שתי המדינות עדיין אפשרי. אין בהיסטוריה מצבים בלתי הפיכים".

     

    כמעט אירופה

     

    ישראלי יכול היום לנסוע לרמאללה וחזרה בלי להיעצר במחסום, לא צה"לי, לא פלסטיני. תייר מזדמן יכול להשלות את עצמו שהוא באירופה – ריבונות אחת נושקת לריבונות אחרת, וכל עוד אתה בפרופיל האתני הנכון, הכל זורם. כפר עקב וסמירמיס, השכונות שמעבר לגדר ההפרדה, סופחו לירושלים, אבל העירייה לא מסוגלת לספק להן שירותים. רגל יהודי לא דורכת בהן. האנרכיה חוגגת, הפשע חוגג. בכל זאת נעשה משהו – על קירות הבתים נקבעו שלטים בכחול־לבן עם שמות הרחובות בעברית.

     

    חיזמה, כפר צמוד גדר, משקיף על כביש הכניסה הראשי של הישראלים לירושלים. הכפר מתפרנס ממכירת דלק מוזל, גנוב, לישראלים. כפר שקט. ביום שלישי התעמתו חיילים עם נערים מחיזמה שיידו אבנים על הכביש. הנערים הציתו צמיג משאית וגילגלו אותו במורד הגבעה, לכיוון המכוניות. המראה היה מרשים: לפיד בוער באש גדולה, זוהרת על רקע השקיעה החורפית, נע במהירות למטה, מדלג על הסלעים. אם אין נפגעים, אין מה לדווח: שגרת כיבוש. צודק מי שאמר לנו ברמאללה שנאום אבו־מאזן לא שינה דבר. מה שהיה, הוא שהווה, הוא שיהיה.

     

    ישנן בנות

     

    בלילות האחרונים מתרוצצים חברי הכנסת החרדים מרב לרב בניסיון לפתור בעיה שלא ידעו שהיא קיימת: גיוס בנות. על פי ידיעה שפירסם שלשום העיתונאי ישראל כהן באתר כיכר השבת, הם היו אצל הרב הגאון חיים קנייבסקי ואצל הרב הגאון יוסף אפרתי. את הבעיה עוררו כמה רבנים ספרדים שמכונים בידיעה "קיצונים"; המירכאות במקור.

     

    החוק הקיים פוטר בנות דתיות משירות צבאי. כאשר בת מצהירה שהיא דתייה, הפטור ניתן לה, אלא אם כן מדובר בשקר שצועק לשמיים. יש בנות שנכנסות לתחום האפור: הן אינן דתיות, הן אפילו לא יודעות להתחזות לדתיות, אבל לא בא להן לשרת. את התחום האפור הזה דורשים הרבנים להשחיר. החוק יתוקן, השאלות ייעלמו: כל בת שתצהיר שהיא דתייה, תשוחרר.

     

    הטענה היא שהצבא זומם לגייס בכוח בנות חרדיות – לא פחות: בנותינו יובלו מבית יעקב לשמד. הבעיה לא אמיתית, אבל אין כמו רבנים להפוך בעיה פיקטיבית לאיום קיומי: עבודה ברכבת היא איום קיומי, פיצוצייה באשדוד היא איום קיומי, התייצבות בלשכת גיוס לקבלת פטור היא איום קיומי. זאת נקמת ההצלחה: המגזר החרדי זוכה בשנים האחרונות להטבות שמעולם לא היו לו, להשפעה פוליטית שמעולם לא הייתה לו, לתשומת לב שמעולם לא הייתה לו. הוא איננו יודע מה לעשות בעודפי הכוח, על מה להיאבק מחר. דבר אחד הוא יודע: בלי מאבק מתמיד, בלי אויבים, בלי תחושת קורבן קולקטיבית, חומות הגטו עלולות לקרוס.

     

    הרבנים הקשישים עדיין מכונים גדולי הדור, להלוויותיהם מתייצבים מאות אלפים, אבל השפעתם קטנה והולכת. את סדר היום קובעים האתרים החברתיים. עיתונאים זריזים, שרגלם האחת בתוך החומות והאחרת בחוץ, מוציאים החוצה סודות שבעבר נשארו בתוך חצרות הרבנים, מוקיעים פשרות פוליטיות, חושפים צביעויות. הנכונות שלהם ללכת נגד הזרם מרשימה. גם הנזק מרשים. הם מאלצים את הפוליטיקאים החרדים להתמקד במטרות דמה ובהישגים קצרי טווח. המרד שלהם נגד הממסד מקצין את הממסד. המרוויח הוא יאיר לפיד.

     

    הנאום שנשא משה גפני בפורום סגור לאחר אישור חוק המרכולים הוא דוגמה לעניין. גפני ניסה לרקוד בכל החתונות: הוא מציף את המגזר בהטבות, מגביה את חומות הגטו, עושה נפלאות למען המדינה כולה וכופה ערכים חרדיים על החילונים.

     

    בעימות שפרץ בין גפני לדרעי, דרעי טעה וגפני צדק. חוק המרכולים ימשיך ללוות אותנו. גם אם דרעי לא ירצה לכפות אותו, הרשתות החברתיות יכפו את החוק עליו. בחדרה נפתחה מכולת, יזעק פלוני; בנתניה נפתחה פיצוצייה. כל אחד ירצה את 15 שניות התהילה שלו.

     

    ועכשיו הגיע תורו של מאבק חדש: חוק אי־גיוס בנות.

     

     

    בשבוע שעבר פורסם כאן תצלום של נגמ"ש, ועליו חיילים. בכיתוב נאמר: "חוזרים מפעולת כראמה, מארס 1968". קוראים ערנים העירו שבמועד הנקוב נגמ"שים מהסוג הזה לא היו בצה"ל. הם צדקו. ערכנו בירור, וגילינו שהנגמ"ש נלקח באותו יום שלל מצבא ירדן. הכיתוב היה מדויק. מוטב היה לבחור תמונה אחרת.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 18.01.18 , 18:12