"מישהו כאן התנסה עם דייסת אורז של מטרנה?"
– פוסט (לא ציני) מתוך קבוצת הפייסבוק הסגורה "אבא פגום", המונה 80 אלף גברים
הגבר המזוקן הגיע לאולפן תחת מעטה כבד של סודיות. כשהתייצב מול המצלמות, לא היה לו מושג מה עומד לקרות. השאלות שהפנה אליו החוקר התמקדו בכך שבקרוב הוא עומד להפוך לאבא, ובמיוחד הוא נשאל על מה הוא מוכן לוותר בשביל הילד שלו. "הכל", הייתה התשובה המיידית. "על האופנועים, על מכון הכושר, על הפוקר. אני אוותר על הכל!"
הגבר שיתף פעולה, אבל השאלה האחרונה נפלה עליו כרעם ביום בהיר: האם היית מוכן לוותר על הזקן, בשביל להיות קרוב יותר לתינוק שלך? הנחקר המבולבל נע בחוסר נוחות בכיסא, גירד את זקנו במבוכה, ומילמל: "כן".
קאט לחודש אחר כך. הגבר, פניו מגולחות עכשיו למשעי, אוחז את תינוקו בזרועותיו, מקרב אותו לפניו ומחכך בו את לחייו הגלויות בהנאה. ברקע מתנגנת מוזיקה עליזה־עדינה ועל המרקע מופיע הכיתוב: "מהיום המונח 'בייבי פייס' מקבל משמעות חדשה".
קמפיין הפרסום האחרון של סכיני הגילוח ג'ילט (חפשו אותו ביוטיוב) הציב בפני הגבר הישראלי בקשה חתרנית. תחת הכותרת "בייבי פייס" הוזמנו אבות טריים לוותר על אחד הסממנים הזכריים ביותר שלהם — הזקן — בעבור דבר שעד לאחרונה נחשב לתכונה נשית מובהקת: הורות. הרעיון העומד מאחורי הקמפיין הוא שהמגע הישיר בין עור האב לתינוק מחזק את הקשר ביניהם, וכי זה משהו שהאב מעוניין בו.
"אם תסתכל על פרסומות קודמות של ג'ילט, במרכזן עומד בדרך כלל ספורטאי מצליח או איש עסקים בחליפה יוקרתית", אומר גלעד קט, סמנכ"ל תכנון מדיה בקבוצת הפרסום אדלר חומסקי, האחראית לקמפיין. "אבל בשנה האחרונה הבנו שהתפיסה המסורתית של ג'ילט את הגבר, בעיקר את הגבר הישראלי, מציגה רק אספקט אחד. יש בנו עוד צדדים".
אחד הצדדים הללו הוא רצונו של הגבר הישראלי לפתח את הקשר עם ילדיו. "אני גרוש וגם בן להורים גרושים", אומר אופיר גוטמן, מנכ"ל פרוקטר אנד גמבל ישראל, יצרנית ג'ילט. "אני זוכר שאבא שלי היה בא לקחת אותי פעם בשבוע, משעה ארבע עד שש, והיינו יושבים במסעדה. זה לחלוטין שונה מהמודלים של אבהות שיש היום. אני בכלל לא יכול לדמיין מצב שבו אני אראה את הבת שלי רק שעתיים בשבוע".
גבר, תהיה אבא
קמפיין "בייבי פייס" מבטא היטב את נקודת הזמן שבה אנו נמצאים בכל הנוגע לתפיסת הגבריות בישראל. העובדה שלשורת הפרזנטורים המכובדת של ג'ילט, שכללה עד כה דמויות כמו אלוף הטניס רוג'ר פדרר וכוכב הכדורגל ניימאר, הצטרף גבר שמחזיק תינוק, ממחישה עד כמה הגבר הישראלי של 2018 משתוקק להיות אב מסור, מעורב ואוהב.
אבות ישראלים תמיד אהבו את הילדים שלהם כמובן, אך רק לאחרונה הם מעזים להפגין זאת, אפילו מחוץ לבית. נכון, בג'ימבורי עדיין ישנו רוב מובהק לאמהות, אבל יותר ויותר גברים החלו להראות את הפנים שלהם — מגולחים או מזוקנים — בגינות השעשועים, בטקסים בבית הספר ובחדרי הלידה. לאט־לאט גם קמו מהספה או חזרו מוקדם מהעבודה, כדי לקחת חלק פעיל בגידול הילדים. האבא העכשווי כבר לא "אוכל ארוחה פעמיים", כמאמר השיר. הוא מבשל, מאכיל, ורץ למלא מים באמבט.
"אנחנו האבות החדשים", אומר הסטנדאפיסט עידן ניידיץ, אבא של רוני ועומר. "אני יודע להאכיל, לחתל ולקלח. כשאשתי בחו"ל אני מסתדר עם הילדים בעצמי, כי הם כבר לא יונקים. למרות שפעם אחת החזקתי את הבן שלי כשעוד היה תינוק, והייתי בלי חולצה, והוא לקח את הפטמה שלי. חוץ מלהעליב זה לא עשה לי שום דבר".
ניידיץ כל כך בטוח באבהות שלו, שאין לו בעיה לקטר עליה במופעים שלו. "אני אבא מתוסכל בדרך כלל", הוא מודה. "הורים חדשים, גברים או נשים, מוכנים להודות שהם גם סובלים מהילדים שלהם. יש פתיחות להגיד שלהיות הורה זה לא הדבר הכי קל וכיף בעולם. בתור אבא, למשל, אני יכול להסתובב בבית ולצעוק באופן אקראי בכל כמה דקות 'לא!' וסטטיסטית, בשניים משלושה מקרים זה תופס! אין ספק שלפעמים הייתי רוצה להיות הגבר של פעם, כזה שלא נזפו בו למה הוא יושב על הספה בלי לעזור, אלא מה להביא לו לשתות".
ובכל זאת, ניידיץ לא היה מוותר על הזמן שהוא מבלה עם הילדים שלו, והוא גם לא מתבייש לומר שהוא ואשתו חולקים במטלות הבית וההורות, למרות שעדיין לא באופן שווה לגמרי. "בגלל אילוצי לו"ז היא נמצאת איתם יותר שעות במהלך השבוע, ואולי טוב שכך כי אחרת הייתי מוצא את עצמי בכלא. אבל חוץ מלהפעיל מכונת כביסה, תחום שבו אני חלש, אנחנו עושים בדיוק את אותם הדברים".
עד לא מזמן הדברים שאומר ניידיץ לא היו ברורים מאליהם. ב־2009, כשבתו הייתה בת כמה חודשים, פתח עו"ד דרור כהנוביץ' את הבלוג "אב במשרה מלאה", ובו שיתף מחוויית האבהות שלו. באותה תקופה, לדבר על אבהות פעילה היה בגדר פריצת דרך. "הבלוג התחיל מתוך תחושה שאני רוצה להיות שותף מלא לגידול הבת שלי", הוא אומר. "הרגשתי שהחוויה שלי כאב שונה ממה שאבא שלי חווה לפני 40 שנה. זה כבר לא המצב שבו האם היא המגדלת העיקרית של הילד, והאבא עוזר לה מדי פעם". כהנוביץ' לא הרגיש שהיותו אב פעיל פוגעת בגבריות שלו. "להפך. הרגשתי שזה משהו שמשלים אותה, מחזק אותה, הופך אותי לאדם יותר שלם".
זמן קצר לאחר פתיחת הבלוג הלכה לעולמה בת זוגו של כהנוביץ', והוא הפך לאבא במשרה מלאה במלוא מובן המילה. "ביומיום אין הבדלים בין אם חד־הורית לאב חד־הורי, כולנו מתמודדים עם אותם קשיים", הוא אומר. "ההבדלים נמצאים בסטיגמה החברתית. אנשים רואים באב חד־הורי סופרמן, מישהו שצריך להריע לו בכל פעם שהוא מצליח לקלוע צמה. במקרה של אמהות חד־הוריות החברה נוטת להיות יותר שיפוטית. מסתכלים עליהן כעל מי שבחרו בחיי עוני, פירקו משפחה או לא 'הצליחו' להתחתן".
בישראל 2018 ישנם גם גברים שהם אבות חד־הוריים מבחירה. דודי טולדו, בן 46 מנתניה וסטרייט לגמרי, עבר לפני כשנה הליך פונדקאות במקסיקו, שם נולד בנו הבכור, שאותו הוא מגדל ללא בת זוג. "אחרי שנים של חיפושים שבהן לא הצלחתי למצוא זוגיות בריאה, ואחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להורות משותפת, הבנתי שהקונספט של פונדקאות מתאים לי", הוא אומר. "גיליתי שגם גברים סטרייטים יכולים להיעזר בפונדקאית במדינות מסוימות, והחלטתי שאני הולך על זה".
הרצון להיות אבא, הוא מספר, מבעבע בו מאז היה ילד. כשבגר והבין שכנראה לא ימצא זוגיות יציבה, חש שכדי להיות גבר אמיתי הוא חייב גם לגדל ילד. "הרגשתי שחסר לי משהו. החיים האפרוריים של עבודה, בית, חברים, באמת שכבר מאסתי בהם, והרגשתי שאני צריך משהו שידבר אליי ושאותו תמיד רציתי".
מה התגובות שאתה מקבל כאב חד־הורי מפונדקאית?
"בחוגים שאני מסתובב בהם אנשים מקבלים את זה. המשפחה, החברים, כולם מאוד מפרגנים ושמחים בשבילי".
רק אל תתלונן
לא כל האבות מאושרים תמיד. למעשה, רבים מהם חווים דיכאון אחרי לידה, מבלי שהם בכלל מודעים לכך. "מגיל צעיר מלמדים גברים שכל מה שקשור לחולשה, חוסר ודאות ורגשות בכלל, הוא לא חלק מהעולם שלהם", מסביר נועם ישראלי, פסיכולוג ומטפל משפחתי וזוגי. "כגבר ישראלי אתה צריך לספוג מתקפות מתמשכות על הגוף שלך: חותכים אותך בברית מילה, מחטיפים לך מכות בבית הספר, מריצים אותך בצבא, ואתה אמור לקבל את זה. התגובה הנפוצה ביותר לתלונה של גבר ישראלי היא, 'מה, אתה הומו?' ככה גבר מגיע לחדר לידה".
הרגע המאושר לכאורה של הלידה, הוא גם רגע טראומטי שמעלה שאלות מורכבות של זהות ומנשל את הגבר מהשליטה בחייו. "זה מקום של מעבר בחיים, מלא בחרדות, ואין לך מרחב לדבר את זה. אישה הולכת לאמא שלה, לאחותה, לחברות שלה, לאמהות אחרות. ומה הגבר עושה?" בקבוצות תמיכה שהוא מנהל, מאפשר ישראלי לגברים אחרי לידה לתמלל את האומללות שלהם. "קצת קשה לגרום להם להצטרף לקבוצה כזו, אבל מהרגע שהם פותחים שם את הפה, הם לא סותמים אותו".
"גבר מגיע היום לאבהות עם שיח כפול ומבלבל ביותר", ממשיך ישראלי. "מצד אחד הוא צריך להמשיך לפרנס, כי זה מה שאבא שלו עשה, והוא גם נמצא בתחרות מטורפת בעולם התעסוקה ולא יכול לחתוך הביתה לפני שבע בערב. מצד שני אומרים לו, 'תהיה עם הילד, תקדיש לו תשומת לב רגשית, תקום אליו בלילה'".
פרט לשעות שינה, במקרים רבים מאבד הגבר לאחר הלידה גם את בת זוגו. "הוא חווה חוויה של בגידה", אומר ישראלי. "בת הזוג שלי עם התינוק, היא לא איתי. האישה התשושה לא רוצה מגע מיני, והגברים מרגישים נטושים, אבל קשה להם להודות בזה בפני חברים שלהם. בדורות קודמים זה היה מתרגם לאלימות, היום זה גורם בעיקר לשקיעה בעבודה או התמכרויות לאלכוהול וסמים. במקרים אחרים זה מוביל לבגידה או גירושים. אחד השלבים שבו רואים הכי הרבה גירושים הוא בקרב הורים צעירים".
המתח בין אבהות לפרנסה מתעצם?
"אני לא רואה את התופעה הזו מתעצמת, פשוט נותנים לה שם. היא הייתה שם תמיד, פשוט לא דיברו אותה. בגלל שהנשים היו בעבר בבית עם הילדים, לגבר לא היה צורך להיות בקשר רגשי עם הילד. הרבה גברים מדברים על אבא שלהם במונחים של יתמות, בטח יתמות רגשית. היום, כשנשים רוצות, ובצדק, לעבוד יותר, גברים נדרשים לעשות דברים שהאבות שלהם לא עשו".
יכול להיות שהמצב הזה מאיים דווקא על נשים?
"הרבה פעמים זה הופך לשיח כנגד. נשים אומרות, 'אה, פתאום גם לכם יש דיכאון אחרי לידה', אבל זו דרך לא נכונה לראות את זה. אם אבות יהיו יותר נוכחים רגשית ויותר אכפתיים כלפי הילדים שלהם — כולם ירוויחו. גם האבות, אבל גם הילדים והנשים שלהם".
אבהות יקרה
אלא שגם בתוך זוגיות בריאה, מתקשרת ומכילה, בין הגברים לבין הילדים שלהם עדיין ניצבת חומה גבוהה. עם כל הכבוד לחרדות, סטיגמות חברתיות וקשיים בהפעלת מכונות כביסה, המכשול העיקרי העומד בפני האב הישראלי היום הוא כלכלי.
במחקר שפרסם לפני כשנה אור ענבי מאוניברסיטת בר אילן, התגלה שבכל הנוגע למטלות הבית הנעשות עד השעה ארבע אחר הצהריים, האחריות מוטלת כמעט כולה על כתפי האם. לעומת זאת במטלות הנעשות בערב, כמו מקלחות לילדים, החלוקה בין בני הזוג שוויונית יותר. הסיבה העיקרית לכך היא שעות העבודה הארוכות של הגבר לעומת האישה, שגורמות לו להגיע הביתה מאוחר.
בפרוקטר אנד גמבל, החברה שמייבאת ארצה את מוצרי ג'ילט וכבר הוכיחה עצמה כמעודכנת בכל הנוגע לגבריות החדשה, המצב הזה משתנה. "הסביבה הארגונית שלנו תומכת באבהות", אומר המנכ"ל, גוטמן. "בעבר, למשל, היית צריך לקבל אישור פורמלי כדי לצאת מוקדם מהעבודה. היום אנחנו מאפשרים את זה בלי בעיה, אתה אפילו לא חייב להודיע. לפני חודשיים גם הכרזנו על חופשת אבהות: כל עובד שלנו יכול לקחת חודש שלם עם תשלום מלא, ואנחנו מתעקשים שזה יהיה החודש הראשון לאחר הלידה, כי שם נוצר הבונדינג עם התינוק".
אבל נדמה שפרוקטר אנד גמבל הם מקרה יוצא מהכלל, המעיד על הכלל. "אבות בישראל רוצים לטפל יותר בילדים שלהם, אבל המערכת לא כל כך מאפשרת להם את זה", אומר ד"ר נדב פרץ וייסוידובסקי, חוקר מדיניות חברתית ואבהות בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון. "לא מדובר רק בשעות העבודה הארוכות, בוודאי ביחס למדינות מערביות אחרות. הרבה פעמים שופטים אותך במקום העבודה לפי מי יוצא אחרון ומכבה את האור. אם הגבר הישראלי עובד 50 שעות בשבוע, ברור שהוא חוזר הביתה בשבע בערב ולא לוקח את הילד מהגן".
שוק העבודה בישראל מחולק במידה רבה למשרות המאופיינות בשעות עבודה רבות ושכר גבוה, לעומת משרות פחות מתגמלות ועם פחות שעות עבודה. לרוב, משרות אלו יוחזקו בידי נשים, ולא בכדי הן זכו לכינוי "משרת אם". המערכת הפוליטית בישראל החלה להבין את הבעייתיות שבשוק העבודה המעוות, ולאחרונה ערכה התאמות שיקלו על גברים לממש את האבהות שלהם ועל אמהות לממש את עצמן מקצועית. כך למשל נערכו שינויים בחוקים הנוגעים לחופשה בגין מחלה של ילד, המאפשרים לשני ההורים לנצל אותם, וביולי 2016 עבר התיקון לחוק עבודת נשים, המעניק חופשת אבהות של שבוע בעקבות לידה על חשבון ימי החופשה של האם. בשבוע שעבר פרסמה יונה לייבזון בחדשות 2 שבמשרד ראש הממשלה שוקלים להפוך את חופשת הלידה של האב לעצמאית ולנתק אותה ממכסת ימי החופש של האם. "האבסורד הוא שבכלל היה צריך לחוקק חוק כדי שאבות יוכלו לקחת חופש אחרי לידה", אומר פרץ וייסוידובסקי, שבעיניו המדינה עדיין לא עושה די כדי להקל על אבות.
אלא שגם הגברים לא עושים יותר מדי. "כ־700 גברים בסך הכל מנצלים בשנה את ימי חופשת הלידה לאב (בישראל האם יכולה להעביר לאב עד תשעה שבועות מחופשת הלידה שלה — א"א). בשוודיה, לעומת זאת, עושים זאת 90 אחוז מהגברים". הוא מוסיף שבאופן אבסורדי, החוקים החדשים המיטיבים עם אבות אינם מגיעים מתוך אג'נדה גברית. "את השינויים האלה יזמו חברות כנסת בעלות אג'נדה פמיניסטית, כמו רחל עזריה ותמר זנדברג. הן מכירות בחשיבות של טיפול גברי בילדים, כמשהו טוב עבור נשים. אבל צריך לבוא גם מישהו שיגיד, 'אני מכיר בחשיבות של אבהות — בשביל גברים'".
לדברי פרץ וייסוידובסקי, השינוי שיאפשר לגבר הישראלי להיות אבא פעיל צריך להגיע מהזירה הפוליטית. "אנחנו רואים מאבקים פוליטיים במקרה של אבות גרושים ובנושא של חזקת הגיל הרך. אנחנו לא רואים את זה במקרה של אבות שנמצאים בזוגיות ואומרים – אנחנו רוצים לצאת מהעבודה בשעה שמאפשרת לנו להיות עם הילדים שלנו. עד שלא יבואו אבות ויבקשו את זה, קשה לי להאמין שמשהו ישתנה".
העם דורש צדק אבהי
מי שמנסה לעורר את המודעות הפוליטית האבהית, הוא דניאל הרוש. לפני שש שנים, כשבתו הראשונה נולדה, הבין הרוש שמה שעובר עליו לא הגיוני. "אני עוסק בדוברות, תחום מאוד אינטנסיבי שדורש זמינות מלאה, ובמהלך התקופה הזו נולדו שתי בנותיי. לפני כן בניתי לעצמי מודל של אבהות בראש, כי לא תכננתי להביא לעולם ילדות ולהיעלם. רציתי להיות נוכח בחיים שלהן. אבל מהר מאוד הבנתי שבעבודה שלי זה לא מסתדר, וכשבדקתי מה עובר על אבות אחרים, במקצועות שונים משלי, הבנתי שאני לא לבד".
"לאבות לא מתאפשר להיות הורים כמו שהם היו רוצים", ממשיך הרוש. "נולד לך ילד, החיים שלך משתנים ב־180 מעלות, אבל כשאתה גבר, מבחינת שוק העבודה זה לא משנה דבר. ממשיכים להתייחס אליך בדיוק אותו דבר. זה מתחיל מהרגע הראשון — חופשת הלידה. עד לשינוי בחוק, גברים היו יוצאים מחדר הלידה והולכים לעבודה. איך אפשר לדמיין דבר כזה?"
ב־2013 הקים הרוש את עמותת "כולנו משפחה", שמטרתה להשמיע את קולן של משפחות צעירות, שקורסות תחת הנטל. "אני הגעתי לזה מנקודת מבט גברית, של גבר שהבין שמשהו כאן לא מסונכרן. אבל בהמשך הצטרפו אליי הורים, גברים ונשים, שפשוט התקשו לנהל משפחה צעירה בישראל". אחד ההישגים של העמותה היה במאבק סביב רפורמת הסייעת השנייה בגני הילדים, שלכאורה בינה ובין גבריות או אבהות אין קשר. אלא שלדברי הרוש, כל פעולה שתסייע למשפחות צעירות, תסייע בהכרח גם לאבות.
"המטרה הגדולה שלי היא לעשות את מה שהפוליטיקאים הכי חוששים ממנו, והוא הדבר היחיד שגורם להם לפעול — לייצר קבוצת לחץ גדולה עם מטרה משותפת", מסביר הרוש. "במקרה שלנו, קבוצה של הורים מודעים, שדורשים שיקשיבו להם".
ואיך זה הולך לך בינתיים?
"אני מנסה, אבל זה לא פשוט. בסוף זו לא העבודה שלי, יש לי גם משפחה, ואין לי הרבה זמן להשקיע בזה".
