מצא את ההבדלים

עד היום, למרות שחלפו כשישה חודשים, אף אחד בציבור הישראלי, כמו גם ברחוב הירדני, לא יודע מה באמת התרחש במתחם השגרירות בעמאן. שלושה הגיעו לדירה השכורה: שליח חנות הרהיטים מוחמד ג'וואוודה בן ה־17, בעל הדירה, ד"ר בשאר חמארנה, אורתופד בהתמחותו, וזיו מויאל, המאבטח. באש שנורתה מאקדחו האישי של מויאל נהרגו שני האזרחים. הנער, ככל הנראה ניסה לדקור את מויאל כשגילה שהוא ישראלי, והרופא נקלע לעין הסערה כשנחלץ להרגיע את הרוחות. כשראש הממשלה נתניהו, שמכיר את נסיבות האירוע, מודיע ששני הצדדים מסיקים עכשיו את מסקנותיהם, הוא בוודאי מביא בחשבון גם את המחדלים: המאבטח הישראלי יכול היה למנוע את התקרית אילו גייס ישראלי נוסף שיתלווה אליו לדירה, ואת קבלת הפנים המיותרת בלשכתו למאבטח ולשגרירת ישראל, שחיסלה לה את הקריירה ועלתה למלך הירדני על העצבים.

ירדן היא לא טורקיה, ועבדאללה הוא לא ארדואן. היא השער האחורי של מדינת ישראל, שמכירה את הרגישויות והלחצים עוד לפני הסכם השלום. אפשר לומר ששני הצדדים למדו לגנוב יחד הרבה סוסים רעים, וידעו לכבות שריפות במקומות מרתקים. ישראל רוחשת כבוד גדול למנגנוני הביטחון של הממלכה, ולהפך. בשעת הצורך, אם להשתמש בלשון לא ציורית, נפתח השער, והשיירה עוברת.

חצי שנה רדפה ישראל אחרי מנגנוני המודיעין בעמאן במאמץ לסגור את הפרשה. המלך עבדאללה הכריז על הרוגי תקרית השגרירות "אלה בניי" אחרי שראש הממשלה נתניהו לא הרים לו טלפון. אילו נתניהו טילפן, הבעיה לא הייתה נגררת. הרחוב לחץ, הפרלמנט דרש לבטל את הסכם השלום – ממילא שונאים שם את ישראל – והירדנים הלכו על תקדים המרמרה והעמידו ארבעה תנאים לסיום הפרשה: התנצלות פומבית, פיצוי כספי למשפחות הקורבנות, מיצוי הדין עם המאבטח והחלפת השגרירה ש"נשרפה" בשידור חי.

כשגילו את הלהיטות בירושלים, הוסיפו את שמו של השופט ראאד זועייתר שנהרג ביולי 2014 מכדורי מאבטח ישראלי בגשר אלנבי. גם במקרה הזה, ישראל לא חשפה את נסיבות התקרית. יכול להיות שישראל צודקת, יכול גם להיות שצריך היה להתאפק עם הירי. אבל מי שניהל את המשא ומתן הבהיר מהרגע הראשון שאין סיכוי שמאבטח ישראלי יעמוד לדין.

העסקה הזאת, שנתפרה כבר לפני חודשיים והושעתה בגלל הצהרת טראמפ על ירושלים, כמעט התפוצצה בסוף השבוע. ירדן גייסה את שר ההסברה, אל־מואמני, להוכיח שהורידה את נתניהו על הברכיים: ישראל הביעה צער כבד והתנצלות, בני המשפחה של שלושת הקורבנות הודיעו מול המצלמות "קיבלנו את מה שמגיע לנו", ירדן מחקה את השגרירה שלאין וחשפה התחייבות ישראלית להמשיך בהליכים משפטיים נגד המאבטח מויאל. למחרת התעקש משרד ראש הממשלה לפרסם גרסה אחרת: אוזכרו רק "ההבנות" שהובילו לסגירת שתי הפרשיות. ישראל דאגה להדגיש את חשיבות הקשרים האסטרטגיים, ואף מילה של התנצלות, חרטה או התחייבות לפיצוי כספי.

אדי הזעם הירדני רדפו את נתניהו עד הודו. הוא נאלץ לכנס את הכתבים הישראלים לשיפוץ גרסה: ישראל אכן מביעה חרטה (ולא מתנצלת), ישראל תשלם (חמישה מיליון דולר) לממשלת ירדן (שתעביר אותם למשפחות ההרוגים), וישראל תמשיך לחקור את נסיבות תקרית הירי בשגרירות. במקביל יצא מכרז לכהונת השגריר הבא בעמאן.

בסופו של דבר, שני הצדדים יוצאים מצולקים. מי שלא יהיה השגריר הבא, צפוי לקבלת פנים חמוצה. המנגנונים מכאן ומשם יעבדו לו מעל הראש, והרחוב ייצמד לעוינות. לא צריך להיות מומחה גדול כדי לנחש מה יקרה כששגריר ישראל ינסה לפלס לעצמו דרך בסלונים הפוליטיים של עמאן. הפתרון היחיד נמצא בשיתופי הפעולה הכלכליים. עד היום ישראל נתפסת בירדן כשכנה העשירה והיהירה. המלך חוסיין המנוח נהג להתלונן שמערימות הניירת של ההצעות הישראליות למיזמים ועסקים הוא יכול להקים חומות הפרדה. הישראלים באים לזרוע חלומות, מצטלמים בארמון, ומתפוגגים. מי שטוען שהקשרים האסטרטגיים עם ירדן חשובים חייב להקים מחלקה כלכלית בשגרירות, לצייד את השגריר הבא בתוכניות ולפתוח את ישראל לקהילה העסקית של ירדן. עם הרבה סבלנות, ומחשבה יצירתית, זה יעבוד.