נאומיו הבוטים האחרונים של אבו־מאזן, המשבר בינו לבין ארה"ב וההכרה הגוברת שאין פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי־פלסטיני גרמו להערכות בדבר קריסה צפויה של הרשות הפלסטינית או לפחות קריסה של ההסכמים הקיימים בינה לבין ישראל. אין זו הפעם הראשונה שנוצרת הערכה כזו. באפריל 2002 פתחה ישראל במבצע "חומת מגן". שר הביטחון דאז, פואד בן־אליעזר, חשש בדיוק משני אלה: קריסת הרשות וקריסת ההסדרים בינה לבין ישראל. זה לא קרה אז, ולא יקרה עכשיו. האינטרסים הכלכליים והביטחוניים המשותפים לנו ולרשות, בצירוף חיבור תשתיות הכבישים, החשמל והמים, ימנעו משבר של ממש – ללא קשר להכרזות פוליטיות אלה או אחרות.
לעומת זאת, המצב בעזה הפוך. המציאות הכלכלית ברצועה עלולה להביא לאחד משני התרחישים: לעימות צבאי דומה לזה של 2014, או חמור יותר – לשילוב בין כאוס שלטוני לצד משבר הומניטרי קשה, שיגרום לאלפי עזתים מיואשים לרמוס את הגדר ולנוע לתוך ישראל. המציאות המסוכנת הזו נוצרה, בין השאר, בשל חמש שגיאות של ישראל.
ב־2005 ישראל התנתקה מעזה, אך נמנעה ממהלך מדיני שיכול היה להסיר את אחריותנו לרצועה. מבחינת המשפט הבינלאומי מעמד של שטח יכול להיות רק אחד משלושה: הוא מדינה (או חלק ממדינה); הוא שטח בחסות בינלאומית; הוא שטח כבוש. התוצאה היא שעזה עדיין מוגדרת כשטח כבוש על ידי ישראל.
השגיאה השנייה והמתמשכת היא שלא קידמנו באופן פורמלי את ההכרה שעזה היא מדינה לכל דבר, למרות שמעשית היא כזו. השגיאה השלישית היא שבסיום "צוק איתן", ולאור נכונות בינלאומית לתרום לשיקום עזה, תמכנו בכך שאת המהלך תוביל מצרים ואת הכסף תקבל הרשות הפלסטינית. כך איפשרנו לשני חתולים שמנים לשמור על השמנת, שכן אם יש שני גורמים שלא מעוניינים בשיקום עזה תחת שלטון חמאס הם בדיוק מצרים ואבו־מאזן.
השגיאה הרביעית היא שמנענו פתרונות זמינים. כך, למשל, הציעה טורקיה להעמיד מול חופי עזה אונייה עם גנרטור ענק שמסוגל להגדיל את תפוקת החשמל ברצועה בעשרות אחוזים. פתרון זה יכול לפעול במלואו תוך שבועות ספורים. הדבר לא אושר. השגיאה החמישית היא שאנחנו ממשיכים לשרת את אבו־מאזן המנהל מלחמה כלכלית צינית נגד חמאס, אך התוצאה היא שאין חשמל ומים, הביוב עולה על גדותיו ושיעור האבטלה עצום.
חובה לבצע שינוי יסודי ומיידי בגישה ולקבוע אסטרטגיה בעלת שבעה עקרונות: האחד, קידום ההכרה בכך שעזה היא מדינה; השני, הכרה בכך שהשלטון בעזה ייקבע על ידי תושביה (בשלב זה השלטון הלגיטימי הוא של חמאס); השלישי, התעקשות שהתרומות לשיקום עזה יינתנו לממשלת עזה; הרביעי, התנייה כי עיקר התרומות ייועדו להקמת תשתיות חשמל, מים וביוב; החמישי, הסכמה על הקמת נמל בעזה; השישי, עד הקמת התשתיות ישראל תכפיל את הזרמת החשמל והמים לרצועה; והשביעי, לחץ על מצרים שתאפשר לאלפי תושבי עזה לצאת דרכה לעבוד במדינות ערב.
עזה היא מדינת אויב. על כל ירי לעברנו נכון להגיב ואת המנהרות נכון להרוס, אך אי־אפשר לבסס מדיניות רק על מקלות בלי גזרים, ואי־אפשר לסמוך על כך שאת הגזרים יספק לעזה אבו־מאזן. העובדה שאבו־מאזן מכריז כי בכוונתו לבטל את ההסכמים עם ישראל היא בדיוק ההזדמנות לעצב מדיניות ישראלית עצמאית כלפי עזה ולהפסיק להתחשב ברצון הפלסטיני שעזה והגדה ימשיכו להיות ישות פוליטית אחת.
