שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יריב פיין וגיא כושי
    זמנים מודרנים  • 21.01.2018
    "אנשים אומרים עכשיו: אז איך גברים יתחילו? שלא יתחילו!"
    בסרט החדש "מסתור" היא מגלמת סוכנת מוסד שמנסה להיכנס להיריון. גם בחייה הפרטיים היא מקפידה על סודיות מוחלטת, שלא יעזו לדבר איתה ועם שלושת חתוליה על זוגיות והורות. נטע ריסקין מדברת בלי חשבון על חטטנות, צביעות וכל מה שמעצבן ומטריד
    אמיר קמינר | צילום: יריב פיין וגיא כושי | סטיילינג: אורית אפרתי

    שעות אחדות לפני ש־2018 עמדה להתרגש עלינו ישבה השחקנית נטע ריסקין (41) בבית קפה בצפון דיזנגוף והתחבטה ארוכות בסוגיה איזו עוגה לבחור לשנינו. העדפתי עוגת שוקולד, ריסקין חשקה בגזר, בתור פשרה החליטה ללכת על הקינמון. "אני אכן מהמתלבטות", היא מתוודה. "אני לא מסוגלת לבחור כלום. לא יכולה להחליט מה אני רוצה. זה מעכב את החיים. כל דבר נראה לי כמו טעות פטאלית, שאני לא אצא ממנה לעולם ואבכה עליה. ואז אני בוחרת ותכף עסוקה בלהתחרט".

     

    כשאני תוהה עם מי תתנשק בחצות, היא מתקשה להסתיר את הפתעתה. "זה היום? לא זכרתי. זה יום החופש הראשון שלי מאז אוקטובר. הצטלמתי לשתי סדרות וימי הצילום כל כך קשים ומייגעים, שהדבר היחידי שאתה רוצה לעשות זה לישון. לא מטריד אותי שאין לי או יש לי עם מי להתנשק היום בחצות. יותר מטריד אותי שהתכוונתי ללכת לאחת הרשתות, בגלל שיש מבצע של 50 אחוז הנחה עד ה־1.1, ורציתי לקנות מצעים. מה, אני לא אספיק?"

     

    מי שייהנה מהמצעים בתקופה הקרובה הם שלושת החתולים שלה. "הם מדהימים. מהממים", היא מציגה בגאווה תמונות בסלולרי. "יש להם שמות מאוד מטומטמים וזמניים – צוציק, קטני ותותי – כי הם היו אמורים לעבור לבתים אחרים. הם חתולי זבל ובגלל זה נתקעו אצלי. ברור שהם ישנים איתי, זאת למעשה המיטה שלהם. כל החברים שהיו לי אהבו חיות. אני לא יכולה להיות עם מישהו שלא אוהב חיות".

     

    לא נמשכת לשחקנים

     

    בתקופה הקרובה היא תשהה בלוס־אנג'לס, לכבוד המשך צילומי העונה השנייה של "איש חשוב מאוד" בכיכובו של יהודה לוי, שכתבה ומביימת שירלי מושיוף. ריסקין תהיה מפיקה שחיה כבר 20 שנה בהוליווד ומנהלת רומן עם לוי, שמנסה את מזלו בבירת הסרטים. "לא היו לי דעות קדומות על יהודה לפני שהתחלתי לעבוד איתו", היא אומרת. "נורא כיף לעבוד איתו. אנחנו צוחקים כל הזמן. בכל מקום שאנחנו מצלמים נוצרת התקהלות. הוא בן אדם מאוד נחמד. יש לו סבלנות לבני אדם. לי אין את כוחות הנפש".

     

    היית יכולה כמו הדמות שלך בסדרה לנהל רומן עם סטאר כזה גדול?

     

    "זה משהו שלא חשבתי עליו אף פעם. לא כל כך יצאתי עם שחקנים. כנראה שאין לי משיכה לזה".

     

    כשהופעת ב"תא גורדין" סיפרת שהמעריצות של רן דנקר ירקו עלייך. את לא חוששת שהמעריצות של יהודה יתקפו אותך?

     

    "ב'תא גורדין' הייתי אחותו הרעה של רן, מרגלת פסיכופתית, והמעריצות לא עשו את ההפרדה. אני לא חושבת שהמעריצות של יהודה ישנאו אותי, בגלל שאני מגלמת את אהובתו, ולא את האויב שלו. הן יותר מתקנאות באשתו מאשר בי".

     

    תנצלי את השהות בהוליווד כדי לגשש את דרכך?

     

    "לאן אני אלך? אני יודעת למי הולכים? וממש דרושה להם כרגע שחקנית בת 40. מה הם צריכים אותי?

     

    "נשים מעל גיל 40 לא ממש קיימות שם. בהמון סרטים שחקניות בנות 36 מגלמות אמהות לילדים בני 20. אף פעם לא ייקחו שחקניות בגיל הנכון".

     

    השנה האחרונה הייתה הטובה בקריירה של ריסקין. היא עבדה עם בכירי יוצרי הקולנוע וחרכה את המסכים: "נורמן" שביים יוסף סידר ובו כיכבו ריצ'רד גיר וליאור אשכנזי, "להציל את נטע" של ניר ברגמן ו"געגוע" של שבי גביזון, איתו אף הגיעה לפסטיבל ונציה. "אני עובדת כל כך הרבה שנים, שזה לא מרגיש כמו שנת פריצה. אני לא יודעת למה טובי הבמאים בחרו אותי. אולי עשיתי אודישן טוב".

     

    עכשיו היא שוב על המסך הגדול עם תפקיד ראשי ב"מסתור" של ערן ריקליס ("הכלה הסורית"). ריסקין מגלמת סוכנת מוסד שלקחה פסק זמן ממושך מהשירות בעקבות טרגדיה אישית. בעודה מנסה להיכנס להיריון, היא מתבקשת לצאת למשימה חשובה ולשמור בדירת מסתור בגרמניה על סוכנת לבנונית, שנשלפה בבהילות ממולדתה, לפני שאנשי החיזבאללה יחסלו אותה.

     

    "במסגרת ההכנה לתפקיד נפגשתי עם סוכנות וסוכני מוסד ואף אחד מהם לא נראה כמו שהיית מצפה", מדווחת ריסקין. "הם נראים כמו פקידים מאוד אפורים, כמו השכן הלא מעניין שלך. בכולם יש משהו מאוד לא בולט, לא הירואי ולא ג'יימס בונדי. מצד שני, הם יודעים לשקר היטב".

     

    יכולת להיות סוכנת מוסד?

     

    "כן. צריך לדעת לשחק ולירות באקדחים".

     

    היית מסוגלת לחסל?

     

    "חושבת שלא. לך תדע. אולי כן".

     

    לכבוד התפקיד היא התבקשה לעלות במשקלה. "פגשתי נשים שעוברות טיפולי פוריות וחלקן השמינו מאוד. הדמות שלי שכבה במיטה בדיכאון והיא לא יכולה להיראות כמו מישהי שיצאה ממכון כושר. אין לך מושג כמה מאמץ הושקע בהשמנה. אכלתי מלא פיצות וניוקי בשתיים בלילה. כבר לא יכולתי לנשום. נאלצתי להסתובב גם עם תוספות מתחת לחולצות".

     

    ואיך השלת את הקילוגרמים המיותרים?

     

    "אכלתי רגיל. אני גם אוהבת להתאמן ולעשות פילאטיס".

     

    לעזוב את סחילנד

     

    ריסקין נולדה בשכונה התל־אביבית צהלה, שאותה היא מגדירה כ"סחילנד". "שמרנות, התנשאות וגזענות של מקום קטן ומגעיל עם כסף. כל השכונה הייתה או גנרלים או נובורישים. אז לך תבחר עם מי להתרועע. אין עוד אופציה".

     

    היא בת להורים ארכיטקטים ויש לה אחות אחת, הצלמת והאמנית גוני ריסקין. "במשפחה שלי לא למדו לשמור דברים בבטן. כל מה שעובר להם בראש נזרק החוצה: עלבונות, דברים טובים וצעקות. כולם מסביבך בשכונה נראים נורמלים ושקטים. במשך שנים חשבתי שהמשפחה שלי זה הדבר הכי נורא שקרה לי, ואז גדלתי וגיליתי שאני כל כך רגילה להם, והם הרבה יותר טובים ממשפחות אחרות. אתה מבין שהכל מסביב הוא קיני צרעות, ועדיף לגדול בבית שבו אומרים לך פשוט הכל בפרצוף".

     

    היא מעולם לא הסתדרה במסגרות ממוסדות ("הייתי נערה מרדנית. עשיתי את המוות. לא הלכתי לבית ספר, נעלמתי, התחצפתי. אמא הייתה מאחלת שהלוואי ותהיה לי בת כמוני") והתקשתה גם בלימודי הקולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. "הייתי בדיכאון נוראי. ירושלים לא באה לי טוב. זה מקום שאני לא יכולה להיות בו דקה. אז ברחתי".

     

    השנה הייתה 2001 וריסקין, שלא ידעה מה היא רוצה לעשות בחיים, כבר עמדה לשכור דירה בתל־אביב. אבל בדרכה לחתימה נתקלה בסוכנות נסיעות. "נכנסתי פנימה ואמרתי שאני רוצה לנסוע ללונדון. הסוכנת אמרה שלא אסתדר, כי נורא יקר שם. היא הציעה שאסע למקומות זולים יותר, פראג או ברלין. בחרתי בברלין, אליה אף אחד לא נסע. כשהשתקעתי בברלין לא היו בה כמעט ישראלים, וכשאנשים שאלו מאיפה אני ואמרתי ישראל, הם הסתכלו עליי במבט מופתע. בן הזוג שלי באותה תקופה הסביר לי: 'הגרמנים לא רגילים לראות אתכם בג'ינס ובצבע'".

     

    כעבור שלוש שנים היא חזרה לישראל והפכה לעיתונאית. למשחק הגיעה רק לפני כעשור. "תמיד רציתי לשחק, אבל ההורים לא הרשו לי. בגיל 30 אתה מבין שאתה לא חייב לעשות מה שמרשים". הבמאי ניר ברגמן שהכיר את ריסקין התקשר והציע לה להופיע בסדרה "להוציא את הכלב" ("ניר התעקש שאני שחקנית. הוא החליט שאני כזאת"). זאת הייתה ראשיתה של קריירה איכותית ומוקפדת. "הוריי המשיכו בהתחלה להתנגד. היו על זה המון ויכוחים. לא בגלל שזה לא מקצוע, הם לא פולנים, אלא "למה שמישהו ירצה וייקח אותך? חסר שחקניות?" מאז ראינו אותה בסדרות כמו "אולי הפעם", "מה שנחוץ לרווק", "כפולים" ו"שטיסל", בתפקיד שזיכה אותה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.

     

    ריסקין שומרת על חייה הפרטיים בקנאות ומתרחקת מהשקות ומטורי רכילות. "בדרך כלל מתנים את הכתבות איתי בכך שאדבר על הגבר שאיתו אני יוצאת או שאדבר על טיפולי פוריות. אני אף פעם לא מבינה מה הקשר. אתם רוצים לראיין אמהות? לכו לגוש עציון! יש שם אמהות לחמישה ולעשרה. אין לך מקום על אף שער, אלא אם את בתהליך להיות אמא או שהפכת לאמא. זה אמור להיות תמצית עצם הקיום שלך? זה נורא מעצבן אותי. חלק מהכתבים רק מעניין אותם למה אני לא נשואה או למה אין לי ילדים. אין שום סיפור אחר לספר על אישה, אלא אם היא אמא? או אשתו של? אתה יודע כמה פעמים נאמר לי בקול רם, שכדאי לי, אם אני רוצה לקדם את עצמי, שיהיה לי רומן עם מישהו מפורסם? כן, אמרו לי זה, בלי בעיה. זה מדהים שזה המצב ב־2018. זה כמו 1952. באמת".

     

    ריסקין מרוצה מקמפיין MeToo# ומהמאבק נגד הטרדות מיניות. "זה דבר נהדר ומעולה שקורה. גם גברים עם עמדות כוח שניצלו את מעמדם, פתאום מבינים שהם לא יכולים לנצל זאת לנצח. גם אותי גברים מטרידים. זה קורה בלילה כשאת הולכת לבד, כשאת עולה על מונית או אוטובוס. זה קורה כל הזמן. לא רק ברחוב. אם פעם אמרו: 'זה לא נעים, העולם חרא, אבל ככה הוא מתנהל', פתאום בגלל הקמפיין מערערים על הקביעה הנחרצת הזאת. אנשים אומרים עכשיו: 'אז איך גברים יתחילו?' שלא יתחילו! שיתחילו פחות, למי אכפת. אפשר להתחיל בלי להטריד".

     

    בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה חווית הטרדות?

     

    "האמת, כמה שיש לתעשייה שם רע כאילו, דווקא בה נתקלתי רק במטרידן אחד. שזה ממש מעט. אנשים לא מעזים יותר, או שהם לא מעזים איתי".

     

    ריסקין הדעתנית, הרהוטה והשנונה היא שילוב מרתק של קוליות ("אני משתדלת להיות"), חרדתיות, התחבטות ואולי קצת נוירוטיות ("אני נוירוטית? לא חושבת. פשוט מגרד לי בסנטר"). בניגוד לרבים אחרים היא לא מאמינה בנוגדי דיכאון או חרדות. "כולם בתל־אביב חיים על ציפרלקס. מישהו בחן מה ההשלכות של זה? מה קורה אחרי שאתה משתמש 50 שנה? מה הנזק שנגרם? לפני שמונה שנים נפרדתי מחבר והייתי בבאסה, אז נתנו לי ציפרלקס. לא אמרו שזה משהו שאי־אפשר לרדת ממנו. כשהרגשתי שאני לא צריכה אותו יותר, מישהי סיפרה לי על ארס צפרדעים שעוזר לרדת מציפרלקס והחלטתי לנסות. במשך חודשים מרחו עליי ארס צפרדעים. לא פחדתי ובאמת הצלחתי לרדת מהציפרלקס, בלי כל תופעות הלוואי שקשורות לגמילה. מאז אני לא זקוקה לנוגדי דיכאון, ואני לא בדיכאון. מלכתחילה לא הייתי צריכה לקחת ציפרלקס. דיכאון זה חלק מהחיים. אפשר גם להתבאס מהם". *

     

    kaminera@bezeqint.net

     

     

      

    הפקה: מיטל ברונר, איפור ושיער: נירית הירשמן

     

    טופ שחור, דיזל

     

    שמלה, צימרמן (פקטורי 54)

     

    בשער: חליפה, איזבל מרנט (אמור, ה' באייר 48, ת"א)

     


    פרסום ראשון: 21.01.18 , 18:50