הוא מאמין בבריאת העולם בשישה ימים, לא באבולוציה. הוא לא שמע שאפשר ליישב בין השניים. מבחינתו, אין בהכרח הוכחות חותכות שכדור הארץ עגול, ואין שום הוכחה שיש התחממות גלובלית. הפלות צריכות להיות לא חוקיות, כמו גם נישואים הומוסקסואליים. הוא לא יהיה בחדר לבד עם נשים, אלא אם אשתו לצידו.

הוא חביב, סימפטי, אוהב פוטבול, ועל פי הודאתו אוונגליסט נוצרי לפני שהוא אמריקאי. הוא אוהב את העם היהודי משום שיש לו תכלית היסטורית, ואוהב את ישראל משום שהיא משמשת זמנית כביתו של העם היהודי בטרם יתנצר אחרי הארמגדון – מלחמת גוג ומגוג. זה האיש שנמצא ב"מרחק פעימת לב" מנשיאות ארה״ב, סגן הנשיא מייק פנס, לשעבר מושל מדינת אינדיאנה וקודם לכן חבר בית הנבחרים. איש נחמד.

הוא לא פשט את הרגל חמש פעמים, לא משמיץ את יריביו בבוטות, לא מצייץ נגד התקשורת באמצע הלילה, לא מאיים על קוריאה הצפונית, לא נפגש בלי לדווח עם אישי ממשל רוסים, וממילא לא הבטיח להם כלום. הוא גם לא הטריד נשים ולא שילם דמי שתיקה בסך 130 אלף דולר לשחקנית פורנו. הוא פשוט מייק, האוונגליסט החביב מאינדיאנה.

והנה הוא מגיע לביקור בארץ. לכאורה ביקור מדיני, שהוא חלק ממדיניות חוץ. ביקור שמחשבה ותכנון קדמו לביצועו, שמטרותיו וסדר עדיפויותיו נשקלו בקפידה. רק לכאורה. בפועל, זה "ביקור סיינפלד". ביקור על כלום. ביקור ללא מטרות, ללא הישגים נדרשים, ללא המשך בשלשלת מדיניות סדורה. סתם ביקור. נחמד, אבל סתם. איש נחמד בא לביקור, וכאן אפשר היה לסיים את המאמר.

הקלישאה שלכל ביקור של נשיא ארה”ב או סגנו יש ערך מעצם קיומו ותרומה לחיזוק ונראות היחסים בין אמריקה לישראל נכונה. יחסיה של ישראל עם ארה"ב, מאז סוף שנות ה־60, ובמיוחד מאז ובעקבות מלחמת יום הכיפורים ב־1973, הם מכפיל כוח של ביטחונה הלאומי של ישראל. לכן אסור לזלזל אפילו לא בביקור סיינפלד שכזה. ובכל זאת, להוציא את ההתלהבות והרעלת האדרנלין הקרתנית של חלקים בממשלה ובתקשורת, מותר לשאול בשביל מה כל זה והאם יש פה מניעים ומטרות.

בעבר, ביקור של סגן נשיא היה בעל תוכן, משמעות ותכלית מדינית. חיזוק תהליכים מדיניים, מסרים ישירים מהנשיא בדרג שמעל מזכיר המדינה, פתרון בעיות בשליחות הנשיא, הפרחת בלוני ניסוי מטעם הנשיא בעקיפין על מנת להעניק לו "יכולת הכחשה סבירה" אם זה לא מצליח ו”תוקף נשיאותי” אם הניסיון עולה יפה.

אלה משימות שהוטלו על סגן הנשיא אל גור בימי ביל קלינטון, על ריצ'רד צ'ייני בימי ג'ורג' וו. בוש, על ג'ו ביידן בשמונה שנות ממשל ברק אובמה. לשלושה הללו היה ניסיון ובקיאות במדיניות חוץ, לפנס אין. יתרה מכך, אין כלל מדיניות חוץ אמריקאית ברורה במזרח התיכון. גם אין כישלונות כפי שהפלסטינים מקוננים וחלקים במערכת הפוליטית בישראל מתלוננים. פשוט אין כלום.

חודשים מדברים על "עסקת המאה", שנראית כמו המפלצת מלוך־נס: רבבות מדברים עליה, עשרות טוענים שראו אותה, בודדים נשבעים שיש להם הוכחות לקיומה, אבל היא לא קיימת. אין שום תוכנית שלום אמריקאית מעבר ל"גזור והדבק" חלקי של מתווה קלינטון, כפי שעשה כהרגלו סאיב עריקאת.

סדר יום מדיני? אין. תוכניות מדיניות? אין. משברים מדיניים שנוכחותו של פנס חיונית לפתרונם? אין באמת. במשברים הקיימים: סוריה, תימן, טורקיה־סוריה, קטאר־סעודיה, יחסי ישראל והרשות הפלסטינית, ארה"ב לא מתערבת ומסתפקת בציוצים רבי רושם והתפארות עצמית של טראמפ בטוויטר.

אז בכל זאת, מדוע הגיע פנס, למרות שהפלסטינים מחרימים אותו והעולם הערבי מסויג כלפיו וכלפי טראמפ? משום שלפני הכל הוא אוונגליסט. משום שהוא באמת ידיד של העם היהודי, גם אם במובן התיאולוגי בעיקר, ומשום שהוא יודע שפעימת הלב החסרה המפרידה בינו לבין הנשיאות נגזרת מפעימת חקירות החוקר המיוחד רוברט מוּלר.