המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט הופכת לשיעור בדמגוגיה ובדמוניזציה. מותר להתווכח על הכרזת הגירוש של ממשלת ישראל, אבל אין צורך לקפוץ מיד לכבשני הגזים או להשוות את הטייסים שאמורים להוביל את המוחזרים לנהגי הקטרים שהובילו את היהודים למשרפות, כפי שעשה, למשל, אביגדור פלדמן. בשם ההומניות הופכים את ישראל לנאצית.

מכתב אנשי הרוח באותו עניין הוא יותר ביטוי לעדריות מאשר להומניות. משום שהומניות לא מעניקה פטור מידיעת העובדות. חלק מהחותמים, הנודדים מעצומה לעצומה, כבר חתמו בעבר על עצומה שנכתב בה כי בית המשפט הכיר בזכויות הבדואים באום אל־חיראן. ואם בית המשפט הכיר – אז ודאי שהם חותמים. אלא שבית המשפט קבע משהו הפוך. אבל מי צריך עובדות כשיש עצומות?

גם הפעם הם לא בדקו. לפי חותמי העצומה מצפה למגורשים סכנת חיים. האמנם? ובכן, קרוב ל־20 אלף כבר עזבו בחמש השנים האחרונות. רבים מהם הגיעו בכוחות עצמם למדינות המקור, כ־3,000 לאריתריאה וכ־6,000 לסודן. הם לא נתקלו שם בכבשנים. השאר הגיעו למדינות מערביות שהסכימו לקלוט אותם, ואלפים בודדים למדינה שלישית. מתוך 674 שעזבו בשנה שעברה, 670 השאירו פרטי קשר, ועם 635 היה קשר. פסק הדין בנושא, שאנשי הרוח העניקו לעצמם פטור מלקרוא, מתמודד עם הטענות על מה שצפוי להם במדינות השלישיות. המסקנה היא שהיו תקלות בשלבים הראשונים, אבל הן תוקנו.

מתוך האלפים שחזרו או הוחזרו יש מאות שיצאו שוב למסע ייסורים בתקווה להגיע לאירופה. כל מבקש מקלט מאפריקה היוצא למסע הארוך עומד בסכנת חיים. המהגרים, חלקם אכן פליטים, הם בדרך כלל החזקים שבחבורה. בעיקר גברים צעירים. הם לוקחים את הסיכון, בידיעה שבדרך אורבות הרבה מאוד סכנות. כך שהטענה שישראל ששולחת אותם למותם היא דמגוגיה זולה.

מדינות המערב מתמודדות עם אותן בעיות. איטליה החליטה לעצור את הגל האדיר של מסתננים על ידי תשלום למיליציות המבריחים על חופי לוב. האיחוד האירופי משלם מיליארדים לארדואן גם כדי להחזיר מבקשי מקלט וגם כדי שיעצור את הנהירה של עוד מיליונים. אוסטרליה, המחמירה מכולן, שולחת את ספינות המבריחים, על יושביהן, לאיים המבודדים מנוּס ונאורו, בעיקר כדי להרתיע המוני מבקשי מקלט נוספים. וארה"ב, גם בימי אובמה, העלתה שוהים בלתי חוקיים מאתיופיה על מטוסים והחזירה אותם למדינתם. זה לא הופך את מדינות העולם החופשי לנאציות. ובניגוד לאגדות שמופצות אצלנו, מדינות ובתי משפט באירופה הגיעו למסקנה שאפשר ומותר להחזיר, גם לאריתריאה, שממנה הגיעו רוב מבקשי המקלט השוהים בישראל.

זה לא הופך את החלטת ממשלת ישראל לחכמה. אפשר לנהוג במבקשי המקלט בקצת יותר הומניות. ההכרזות על גירוש הן איוולת כפולה – מוסרית ומדינית. לכאורה הן מזמינות ביקורת. אלא שגם אם לבסוף מתברר שהביקורת לא מוצדקת, הנזק נגרם.

חוק הפיקדון, שמחייב כל מבקש מקלט להפריש חמישית משכרו לקרן שתעמוד לזכותו ביום העזיבה - הוא אמצעי הרבה יותר הומני והוגן מגירוש. כך מאפשרים למבקשי המקלט קיום בכבוד ומעודדים אותם לצאת מישראל מרצונם, בלי כפייה. זה פתרון ראוי ונכון לכלל מהגרי העבודה בישראל, ולא רק מאפריקה. אבל בקושי החלה המדינה ביישום רציני של החוק, וכבר יש מעבר להכרזות מיותרות על גירוש המוני.

ועוד משהו: הדרישה להומניות מוצדקת. יחס אנושי לגר ולפליט ולזר ולמסתנן ולמבקש המקלט היא חובה אנושית ויהודית. אלא שכאשר דרישה שמתחזה להומנית כוללת טענות הבל ושווא - זו לא רק עדריות אלא גלישה לגזענות. כדאי לאנשי הרוח להיות קצת יותר רציניים. משום שבפעם הבאה אף אחד לא ייקח אותם ברצינות.