אל הפעילים החברתיים, הסופרים והאמנים שקוראים "לא לגירוש" של מבקשי המקלט האפריקאים, הצטרפה אתמול גם התארגנות של ניצולי השואה. אלה שחוו על בשרם את אימת המוות המרחפת, את חיי הפליטות — וגם את טוב ליבם של אזרחים, שהיו מוכנים לסכן את חייהם וחיי ילדיהם כדי להצילם. "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט? אנחנו מטיפים מוסר, בצדק, לכל העולם בנושא השואה. לאן נעלמת ההטפה כשמדובר על עצמנו?" תוהה ניצול השואה חיים רוט. "האם לא למדנו שום דבר מהשואה?" הוא שואל בכעס. "אני יצאתי בחיים בזכות אנשים שהיו מוכנים לתת לי מקלט, ופה אנחנו לא מוכנים?"
רוט, 85, הוא כלכלן במקצועו ויזם חברתי. בין היתר יזם את מפעל הנצחת השמות "לכל איש יש שם" של יד ושם, והוא משמש גם כיו"ר ועד הפעולה להכרת והוקרת גבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם בשואה. עכשיו הוא שותף ליוזמה אחרת לחלוטין: ניצולי שואה שמתנגדים באופן פעיל לגירוש מבקשי המקלט האפריקאים, וגם הביעו נכונות לקלוט את הפליטים לבתיהם ולהסתיר אותם מהרשויות.
הזמנים אחרים, אבל באוזניו של רוט מהדהדים קולות ילדותו. הוא נולד באמסטרדם ובהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לגטו. "הייתה לי משפחה גדולה, לסבתא רבתא שלי היו 13 ילדים. מכל המשפחה הקרובה וגם הרחוקה, מעט מאוד שרדו. רבים נספו באושוויץ", הוא מספר. "סבא ושלוש אחיותיי השתכנו בדירה אחת בגטו, בדירה הסמוכה היינו אני, ההורים שלי ואחיי. אני הייתי הכי צעיר. כשבאו לקחת את סבי והאחיות שלי, הם אמרו להורים שלי 'תתכוננו, עוד עשר דקות הגרמנים אצלכם'. כשהגרמנים דפקו על הדלת שלנו, ההורים שלי לא פתחו. אמא שלי, שהייתה אשת חיל ואמיצה מאוד, צעקה עליהם בגרמנית. הגרמנים היו עייפים אחרי לילה שלם בו אספו את היהודים, ואחד מהם פשוט אמר לשני 'מספיק לי, אני לא רוצה להתעסק עם האישה הצעקנית הזאת'. באותה המידה הם היו יכולים להרוג אותה, אבל היה לאימא שלי הרבה אומץ".
סבו של רוט ואחיותיו נשלחו לאושוויץ ונספו, ואילו חייו שלו ניצלו בעזרתן של משפחות זרות, שהסתירו אותו ואת אחיו. "היה קשה לעזוב את המשפחה וללכת עם אישה זרה. בהתחלה הייתי עם האחים שלי, וכשהגענו למערב הולנד נפרדתי גם מהם. כל אחד מצא מקום מקלט. מדי פעם נאלצתי לעזוב משפחה אחת ולעבור לאחרת".
כבר שנים שרוט הוא פעיל חברתי אבל הוא לא זוכר נושא שבער בעצמותיו והרתיח אותו כמו החלטת הממשלה לגרש את הפליטים. "שלא יגידו לי שהרוב הם מהגרי עבודה", הוא אומר. "מי שיודע מה המצב בסודן ובאריתריאה מבין מה המשמעות; הרי להגיע דרך סודן וסיני לישראל זה לא טיול ברכבת. בסך הכל אנחנו מדברים על 40 אלף איש, פחות מחצי אחוז מתושבי המדינה".
התומכים בגירוש יגידו שלא מחזירים אותם לסודן, אלא שולחים לרואנדה.
"לשלוח אותם לרואנדה זה כמו שהיו שולחים אותי לאוקראינה. רק בגלל שצבע העור שלהם כהה אפשר לשלוח אותם למדינה אפריקאית? אם זאת לא גזענות אני לא יודע גזענות מהי. כולנו צריכים לחשוב על השואה ולעשות הכל כדי שזה לא יחזור — אבל הנה אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר".
"המצפון לא יכול לקבל"
פרופ' ורוניקה כהן (73) נולדה בגטו בודפשט בהונגריה ב־1944. "בסוף המלחמה, ובתחילת הסוף של יהודי הונגריה". בסוף המלחמה עזבה את הגטו עם משפחתה והפכה לפליטה. היום היא פרופ' בפנסיה באקדמיה למוסיקה, ועדיין מלמדת. ההחלטה לגרש מוציאה את פרופ' כהן משלוותה. "זה משהו שאני והמצפון שלי לא יכולים לקבל. אני מרגישה שאני חייבת בכל כוחי להילחם בזה. זה נוגד את כל הערכים שאני רואה כיהודיים, ואני חושבת שאנחנו מספיק טובים וחזקים לעצור את זה. אני מתעניינת, חוקרת ומבינה שמה שמחכה למגורשים זה עוד סבל, ועבור חלק מהם זה גם גזר דין מוות. הגירוש הוא פשע שלא יכול לקרות".
היית מחביאה בביתך פליטים?
"תמיד שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם בתקופת השואה הייתי בצד השני, האם הייתי מספיק חזקה לעשות את מה שחסידי אומות העולם עשו. אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לסכן את חיי הילדים שלי, אבל פה לא מבקשים מאיתנו לסכן את החיים. אני מרגישה שלעשות את זה, זו החובה האנושית שלי".
"אני הייתי מסתירה פליטים בביתי, אבל לא הייתי קוראת לאף אחד אחר להסתיר", אומר ורד קטר (74). "כל משפחה צריכה להחליט לעצמה. אנחנו גם לא יודעים כרגע מה העונש שיינתן למי שיסתיר. כל אחד צריך לפעול לפי מצפונו. המשפחה שהסתירה אותי, אם היו תופסים אותם היו רוצחים אותם", אומרת קטר, שנולדה בהולנד והוסתרה על ידי משפחה מקומית כבר בגיל שישה שבועות. ב־1966 עלתה לבד לישראל, וכבר עשרים שנים היא נוסעת למדינות נחשלות, שאזרחיהן יודעים רדיפות ורצח עם, כמו קוסובו ואוגנדה, שם היא מעבירה תכניות חינוך לקידום בריאות. בני הזוג שהסתירו את קטר והצילו את חייה הוכרו כחסידי אומות עולם, ואת ההחלטה לגרש היא מגדירה "בושה וחרפה. צריך לבחון כל מקרה לגופו, אך אלה שהגיעו כיוון שנשקפת לחייהם סכנה, צריכים לעזור להם להתפרנס בכבוד".
חנה ארנון (77) נולדה בהולנד בשנת 1940. "ברחנו באוניית דיג לאנגליה", היא מספרת, "אך לא יכולנו להישאר שם. ההורים שלי חיפשו דרך לצאת מאירופה, לא מצאנו שום מקום שאפשר היה להגיע אליו. אמריקה לא הייתה נדיבה בוויזות, בשום מקום לא ממש רצו את היהודים. בסופו של דבר הגענו לאוסטרליה, אך מכיוון שגם שם לא יכולנו להישאר הגענו למושבה ההולנדית, שהיום היא אינדונזיה. שם, כאזרחים הולנדים, יכולנו להיקלט". אם חשבה המשפחה שמצאה מנוחה ונחלה, כעבור שנה וחצי היפנים פלשו והתבדתה התקווה.
"הם כלאו את ה'לבנים' והפרידו בין היהודים ללא יהודים. הייתי בת שש וחצי ואני זוכרת היטב את הרעב הגדול, את המחלות ואת האנשים שמתו סביבי. אני, אמא שלי וסבתי שרדנו. גם אבי שרד, במחנה אחר. כשגילינו אחרי המלחמה מה קרה באירופה, התחוור לנו גודל האסון. מהמשפחה הגדולה משני הצדדים נותרו רק בודדים. חזרנו להולנד כפליטים, לא היה לנו דבר מלבד הבגד שלגופנו שקיבלנו מהצלב האדום. מחיי הפליטות שלי אני יודעת שפליטים הם אנשים שרוצים להיקלט, הם רוצים לעבוד. הם רוצים לחיות. במקרה שלנו, כאן בישראל הפליטים הם עם צבע עור אחר. הממשלה לא רוצה לתת להם לעבוד ולהתאזרח. ואם יתנו מה יקרה? תהיה אוכלוסייה מגוונת! במקום זאת מחזירים אותם למקום בו מענים אותם, כולאים אותם ומוציאים אותם להורג. זה לא שמחכים להם שם בזרועות פתוחות ורוצים לקלוט אותם כאזרחים. מה שאנחנו עושים עם הגירוש זה נגד כללי המוסר".
אז הציפייה שלך מהמדינה היא שיאפשרו להם להיקלט פה?
"במלחמת העולם השנייה אמריקה לא רצתה לקבל את היהודים, החזירה אוניות שלמות לאירופה. מה קרה להם שם — כל אחד יודע. אנחנו מהללים את חסידי אמות העולם שהסתירו יהודים, למרות שאנחנו כמדינה לא מוכנים לעשות את זה. אנחנו שמים אותם במחנות הסגר כדי להקיא אותם. לא נותנים להם לעבוד, לא נותנים להם זכויות, ומתנהגים כך גם כלפי הדור הצעיר. עכשיו יצא הספר הגראפי של אנה פרנק. סיפור נהדר. מי הגיבורים שם בנוסף לאנה פרנק? האנשים שניסו להציל אותה ואת המשפחה שלה. מהם אנחנו צריכים ללמוד".
"מצאתי מישהו שמבין"
פליטים רבים הגיעו אמש לירושלים כדי להפגין יחד עם קבוצת "עוצרים את הגירוש" מול בית הנשיא. לפני ההפגנה הפגשנו בין ארבעה מהם לבין חמישה מניצולי השואה הפעילים במאבק, במרכז המסחרי בבית הכרם. זאת הייתה פגישה מרגשת ומחממת לב. למרות שלא הכירו מעולם, מיד כשנפגשו התחבקו ובירכו זה את זה בחום. מבקשי המקלט עזרו לניצולי השואה לפסוע בשביל האבנים, והם פסעו צפופים אל מול הקור הירושלמי.
"המפגש עם ניצולי השואה היה בשבילי מאוד מרגש ומחזק", אומר מונים הרון, בן 28 מדרפור שבסודן. "הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת מבין את הכאב שלי, שבאמת יודע מה זה אומר לבוא לדלת של מישהו שאתה מחפש את ההגנה שלו — ולא מקבל אותה. ניצולי השואה מבינים מה זה להיות מבקש מקלט".
הרון נמלט לישראל והגיע לכאן ביוני 2012. "בדרפור התבצע רצח עם. למדתי באוניברסיטת הנילוס הכחול. סיימתי שלוש שנים מתוך חמש בהנדסת חשמל. בשנות הלימודים הייתי פעיל פוליטי נגד שלטון האיסלאם הקיצוני", הוא מספר. "השתייכתי לתא שקרא למדינה דמוקרטית, ליברלית וחילונית. ב־2011 הממשלה תקפה את אזור הנילוס הכחול ונאלצתי לברוח חזרה לדרפור. שם הבנתי שאני בסכנת חיים. הגעתי למצרים וחששתי שיחזירו אותי לסודן".
עם הגעתו לישראל הובהר להרון שעבר חוק חדש למניעת הסתננות, והוא יועבר לכלא לשלוש שנים ומשם חזרה לסודן. "הגשתי בקשה להכיר בי כמבקש מקלט. אמרתי להם שיש סכנה לחיי, שאני לא יכול לחזור לא רק בגלל שאני בקבוצה אתנית שהממשלה רוצחת בלי סיבה, אני גם פעיל פוליטי נגד השלטון ואני נרדף. נשארתי בכלא שנה וחצי. לאחר מכן העבירו אותנו לחולות".
בינואר 2015 קיבל הרון אשרת שהיה זמנית בישראל, אותה עליו לחדש מדי חודשיים. כעת הוא סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית בחוג למדעי המדינה וכלכלה. לפני כחודש בית המשפט קבע שעל רשות האוכלוסין וההגירה לתת לו אשרת שהיה עד שיוחלט אם להכיר בו כמבקש מקלט. אתמול, לדבריו, היה היום האחרון בו הייתה אמורה להתקבל החלטה בעניינו, אך אף גורם לא יצר עמו קשר. הרון חושש מפני גירוש לרואנדה, חבריו שגורשו יצאו למסע פליטות שני. חלקם הצליחו להגיע לאירופה ולקבל שם מעמד של פליטים, אך לא לכולם האיר פנים המזל. "חבר מאוד טוב שלי לא הצליח, הוא נרצח בדרום סודן בדרכו לחפש מקום בטוח יותר. אם אני אגורש, מבחינתי זה מוות ודאי".
יש מי שטוען שמבקשי המקלט הם למעשה פשוט מהגרי עבודה שמחפשים לשפר את חייהם.
"אני חושב שאין אדם אחד בעולם הזה שבוחר לחיות כפליט. אם יש למישהו הזדמנות לחיות כמו כל אדם אחר חופשי, עם הכבוד שלו כאדם, הוא לא יבחר לחיות במקום שבו מסתכלים עליו כעל פחות מאדם. לפעמים אני קורא את התגובות של הישראלים על פוסטים שקשורים בנושא של מבקשי מקלט וזה קשה להתמודד עם התגובות האלה. אני מרגיש שאנחנו מפריעים ואני לא רוצה להפריע לאף אחד עד שאוכל לחזור למדינה שלי".
גוש גרמאי גברהי (45) הגיע לישראל מאריתריאה לפני עשר שנים. הוא אולץ להתגייס לצבא ושירת בניגוד לרצונו במשך 12 שנים. הוא לא יכול היה לראות את הוריו או את ילדיו. כשהתנגד לשירות הוא נכלא. "הכלא היה נורא. לא היה מספיק אוכל. רק פעמיים ביום היו מאפשרים לנו ללכת לשירותים. כשאני מספר על זה מתחיל לכאוב לי הראש". גוש ברח לאתיופיה, משם עבר לסודן ולמצרים עד שהגיע לישראל. במפגש עם ניצולי השואה, הוא שיתף אותם בבמסע הייסורים שעבר בדרכו לישראל. כשדיבר, עיניהם התמלאו דמעות. "ראיתי שם גופות של חברים שמתו לידי. אי אפשר להסביר מה עברנו בדרך". שנה ושמונה חודשים שהה עם חבריו במתקן חולות. "היו חברים שלי שנכנעו ללחץ ועברו לרואנדה. משם לסודן ומשם ללוב — שם הם נרצחו", הוא אומר. "ביקשתי מקלט עד שיהיה שלום באריתריאה. לפני כמה ימים קיבלתי אשרה לחודשיים. אמרו לי שאחריהם אצטרך ללכת לרואנדה או לכלא. אני מעדיף להיכנס לכלא ולחיות שם אפילו עשר שנים — רק לא להגיע לרואנדה ולמות כמו החברים שלי" .
מיד אחרי שהצטלמו יחד, ישבו ניצולי השואה ומבקשי המקלט אלה לצד אלה ושיתפו בסיפוריהם. "למרות הנסיבות העצובות הייתה אווירה ממש שמחה, אפילו של התרגשות", אומרת יולי הצופה, סטודנטית באוניברסיטה העברית, מרכזת אולפן עברית למבקשי מקלט בירושלים ופעילה בקבוצת "עוצרים את הגירוש". "ניצולי השואה שמחו שהם יכולים לקחת חלק במאבק הזה ומבקשי המקלט היו מאושרים והוקירו תודה על כך שניצולי השואה רואים אותם, שמכירים בסבל שלהם ונרתמים לעזור להם".
"יש לנו מחויבות לפליטים"
"אחותי ואני היינו בערך אצל 12 משפחות, בעיקר אצל איכרים בלונדיניים עם עיניים כחולות", מספרת אילנה דרוקר, שתחגוג בחודש הבא את יום הולדתה השמונים. כשהייתה בת שנתיים, ברחו הוריה מגרמניה להולנד, אבל המלחמה רדפה אחריהם לשם והם נאלצו להיסמך על טוב ליבם של זרים. "כל פעם הלשינו עלינו והיינו צריכים לעבור למשפחה אחרת. אם מישהו בבוקר היה אומר לי 'ילדה, לא רחצת היום את העיניים — כי היו לי עיניים חומות — ידעתי שבערב אני אשן במקום אחר". דרוקר עצמה יודעת היטב מה זה להיות פליטה. אחרי המלחמה לא הייתה לה ולמשפחתה נתינות, והיא בילתה שעות בישיבה בקונסוליה בהמתנה לתור בעוד אביה עובד. לימים, כשעלתה לישראל, החלה לעבוד במשרד הנציב העליון לפליטים של האו"ם. "יש אמנה בינלאומית של האו"ם למען פליטים, והיוזמה לאמנה הגיעה מישראל — היא הייתה מיועדת לעקורי המחנות של אחרי המלחמה שרצו להגר לארצות הברית. אחד הדברים הכי חשובים באמנה הזאת הוא שאסור להחזיר פליט למקום בו החיים שלו בסכנה. אנחנו לא צריכים לפרנס את הפיליפינים או הסינים שאולי קשה להם לחזור למדינתם, אבל כלפי פליטים יש לנו מחויבות, והמדינה לא עומדת במחויבות שלה".
תסתירי בבית שלך פליטים אם יהיה צורך?
"כן, אבל אני כועסת על כך שמשווים את זה לאנה פרנק: אם אני אכניס פליט אליי הביתה לא יהרגו אותי ולא יסכנו את המשפחה שלי. ההורים שלי היו חברים של ההורים של אנה פרנק. המשפחות שהסתירו אותנו סיכנו את חייהן".
ישראל טייטלבאום נולד בקוסובו ב־1931. "כשהגרמנים נכנסו לקוסובו נלקחנו לברגן בלזן", הוא מספר. "הייתי שם שנה וחצי. אני זוכר רעב, ומחלות. אני ואימי שרדנו. אבי נפטר מעט לפני השחרור". טייטלבאום מתגורר בירושלים. הוא חוקר שואה, עבד במשך שנים כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות". "זה נראה בעיניי טבעי להצטרף למאבק", הוא אומר. "אנחנו בעצמנו היינו יעד לגירוש, מדינה יהודית לא צריכה לגרש פליטים".
יואב קלארמן, (24) סטודנט באוניברסיטה העברית, מיוזמי ומקימי קבוצת "עוצרים את הגירוש" שמובילה בשבועות האחרונים פעולות נגד הגירוש, מספר כי הקבוצה הולכת וגדלה. "אחרי מחקר מעמיק הבנו שהמשמעות של הגירוש זה לגזור על אוכלוסייה גדולה חשיפה לסכנת מוות. הדבר השני שהבנו הוא שהמצוקות הבאמת קשות של תושבי דרום תל־אביב — פתירות. זה תוצר של מדיניות מכוונת, אך יש הרבה פתרונות".
מה הבעיה בעצם בשליחת מבקשי המקלט למדינה שלישית?
"המדינה אמנם מדברת על הסכם עם רואנדה ואוגנדה, אבל ידוע לנו שהמדינות האלו מכחישות שיש הסכם. הממשלה מייצרת לחץ הולך וגובר על האוכלוסייה שתעזוב, לפי העדויות שמגיעות מאנשים שכבר עזבו מרצון לרואנדה — מתוך אלפים נותרו בודדים. המגורשים הם מטרות לכנופיות של שודדים וסוחרי בני אדם. הם חשופים לאונס, לרצח. הם חסרי אונים. חלקם עוברים דרך לוב בניסיון להגיע לאירופה, וגם בלוב הם נקלטים לכנופיות שסוחרים בהם למטרות עבדות. מי שראה את התמונות שמגיעות משם מזדעזע".
לדברי קלארמן, בשבועות האחרונים פונים אליו דרך עמוד הפייסבוק "עוצרים את הגירוש" אזרחים רבים שמבקשים להצטרף לפעילות ולעזור. "כיוון שמדובר בהחלטת ממשלה ולא בחוק שעבר בכנסת — אין ברירה אלא להשמיע קול חזק כדי שמקבלי ההחלטות יבינו מה הציבור חושב על ההחלטה".
