בפוקוס: ג'יימס בלייק

תחזית ל־2018: יהיה רך, חמים ומטפטף. אנחנו אוהבים את זה ככה. אפילו המצאנו מילות תואר מוסכמות: המנה במסעדה - "מנחמת", המוזיקה - "מערסלת", והספר החדש - "מכמיר לב". הנה נפתחת השנה בשיר ערש כריסמס של ג'יימס בלייק, קאבר ל'וינסנט' האגדי של דון מקלין. והוא מנחם ומערסל ומכמיר לב, בלייק רוכן על הפסנתר, עוצם עיניים בהתמסרות מלאה. Starry starry night, הוא מטפטף מהמכחול, עד שאתה מבין שזו לא האוזן של ואן־גוך שנקטפה שם, אלא כל האיברים הפנימיים שלך, המאזין. הו, הנאה מבחילה.

מכאן תישמע זעקה נואשת: די לקאברים מלחששים ליצירות מופת. די לצמרמורות עונג ידועות. סיכוי שמישהו יקשיב: אפס. הפטנט הזה עובד כל פעם מחדש, לעיתים כבוסט קריירה. קח קלאסיקה ישנה, האט אותה, הדהד אותה, פסנתר אותה - לסיכויי הצלחה גבוהים. טריק עתיק כימי הפופ. פרנטה ו'ביזאר לאב טראיינגל', סינדי לאופר ו'וואטס גוין און', אווריל לווין ו'אימג'ן' (מחריד), או לילי אלן ו'סאמוור אונלי ווי נואו' (מחריד על מחריד) - זה תמיד אורב ברקע, מסעיר כמו משחק סקווש בכרית פוך.

הקאבר הפושע ל'מד וורלד' בסרט 'דוני דארקו', ותעשיית 'נובל ווג', סימנו את המילניום החדש כחממה פורה במיוחד לתופעה. כי הכל ממילא מתמחזר. "רטרומאניה - התמכרות הפופ לעבר שלו", קרא לזה סיימון ריינולדס בספרו המכונן מתחילת העשור, וכל מיני ריאליטיז ששמחים לחזור אל מגדלורי איכות מוסכמת מהעבר. נערת פוסטר: סוזן בויל. מוזיקלית, הסאונד גם תואם את מגמת האנדרוגיניות בפופ העכשווי: קול "מרגש" במקום צעקה, טראפ־ביט מקרקששש במקום ביט פסקני, ערפל קלידים במקום דינמיות חשמלית. בהתאם, הקאברים הרכים מבקשים לחשוף איזו "אמת פנימית עירומה" - ומגלים שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתר מייקל בולטון. ומה שהעולם צריך הוא עוד קאבר ל'הללויה'.