ספרו השלישי של יעקב ביטון יש הרבה שורות שיר עתירות יופי שכתובות בעברית כמו־עתיקה, אפלולית וזוהרת גם יחד, שיש לה טעם וניחוח תנ"כיים מאוד. ולא רק יופי יש בספר אלא גם מקוריות גדולה, של משורר שמתעקש לחבוש מסכה של נביא קדום, ולגלם דמות מלאכית שמשייטת בין רקיעים ותהומות. ולמרות כל זאת, למרות תועפות היופי והמקוריות המופלגת, צריך להודות שיש בספר גם משהו מאכזב במקצת, בעיקר אם משווים אותו לשני ספריו הקודמים של ביטון; אולי משום שהיופי והמקוריות גודשים אותו קצת יותר מדי, ואין להם די אחיזה בעולם הזה, שלנו, הבלתי נבואי בעליל.

את הדיון כדאי לפתוח בשם הספר, 'אחותי בזוהר'. זה שם יעקב־ביטוני טיפוסי, כי הוא מחבר דמות משפחתית קונקרטית, "אחותי", עם מרחב משמעויות תיאולוגי או מיסטי, "בזוהר". חיבורים דומים עמדו גם בבסיס ספריו הקודמים של ביטון. בספרו הראשון, 'אינה דדה', עיצב המשורר את דמותה של סבתו בצלמה של 'האם הגדולה', מין אלה קדומה שהעולם כולו נברא מגופה הגוסס והמתפורר. בספרו השני, 'מחברות התבוסה', עיצב את דמות אביו בצלמו של מין לוציפר, מלאך נופל שיונק מהעולם את כל זוהרו ומותיר אותו חרב וחשוך. עכשיו, בספר החדש, הדמויות האמהיות והאבהיות לא נעלמו – להפך, הן נוכחות מאוד - אבל הן פינו מקום מרכזי לדמות האחות ולזוהר הכרוך בה, ואולי אפשר ללמוד מכך ששיריו החדשים של ביטון אמורים להיות אופטימיים יותר, ולחפש את הדרך המובילה מגזירות החורבן של האם והאב לנבואות הישועה של הבן והבת.

אלא שבניגוד לסבתא או לאב מהספרים הקודמים, שהיה בהם משהו טעון ורב־כוח - הסבתא הייתה סוכנת של בריאה ויצירה ומושא של אבל ואהבה; האב סוכן של דיכוי ואלימות ומושא של מרד וזעם - ה"אחותי" של הספר החדש הרבה יותר מופשט. נכון שבראש הספר מופיעה ההקדשה "לאחותי, רוית", שקושרת את גיבורת הספר לדמות ממשית, ונכון שיש בו כמה שורות שאפשר להסיק מהן שמדובר באישה בשר ודם, ובכל זאת רוב האזכורים של המילה "אחותי" בספר הם סנטינמנטליים וסימבוליים. דמותה כה מטושטשת, עד שלפעמים מתבקש להניח שמדובר ב"אחותי" של המסורת היהודית, זו שמבוססת על הפרשנות האלגורית לשיר השירים, כלומר במילת צופן המסמנת את השכינה או הניצוץ האלוהי שבנפש המשורר. במילים אחרות, קשה שלא לחוש ש"אחותי" של ביטון אינה דמות ממשית אלא בבואה, מעין כפילה נשית של המשורר עצמו, המייצגת טוהר שהושחת או שלמות שאבדה.

וכאן בדיוק, סביב אופייה המתעתע של "אחותי", הספר מתחיל להתפרק. שיווי המשקל בין הצד המשפחתי לצד המיסטי, שתמיד העניק לשירת ביטון את כוחה המיוחד, מופר בספר החדש, והוא מופר לכיוון הלא־נכון - לא לטובת העולם הזה, על שבריו הגדולים ונחמותיו הקטנות, אלא לטובת היומרה התיאולוגית והשאפתנות הפואטית. למעשה שיווי המשקל מופר לטובת המשורר עצמו: יש לספר גיבור אחד ויחיד, שמציג את עצמו שוב ושוב כדמות דו־משמעית, נערצת־מבוזה, אנושית ואלוהית גם יחד - מלאך שבשרו מכביד עליו, נביא שנבואותיו "נוצצות על ראשו כזימה", וכך הלאה. ההתפרקות הזאת מסבירה גם את המבנה המיוחד של הספר, כלומר את העובדה שהוא מעוצב כמחרוזת ארוכה ודקיקה של רסיסי שיר ופסוקי קודש כמו־תנ"כיים, שיש בהם לעיתים קרובות משהו קפריזי, מסוגנן מדי, ארכאי ללא תקנה. שהרי כאשר מעדיפים את המופשט על הממשי, נוטים בסופו של דבר להעדיף את המילה על משמעותה.

אֲחוֹתִי בַּזֹּהַר // יעקב ביטון (הליקון אפיק, 127 עמודים)

חֲלוֹם מֶרְכָּבָה יָשָׁן: אֲנִי

דְּמוּת אָדָם קְלוּשָׁה

גַּחֲלֵי אֵשׁ מְרַצְּדִים עָלַי פְּנִימָה