רביעי 22 באוגוסט 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    'האדון והמשרתת' של וויליאם האונסום ביילס, 1940
    7 לילות • 22.01.2018
    סיפורה של שפחה
    אוקטב מירבו מציג ב'יומנה של משרתת' סיפור מהנה ומושך לצד ביקורת חברתית אפקטיבית
    אריק גלסנר

    יומנה של משרתת // אוקטב מירבו (מצרפתית: אסנת יקירה, תשע נשמות והכורסא,  387 עמודים)

     

     

    בעולם האנגלוסקסי רווח השימוש בשם התואר "רצינית" (serious) לתיאור ספרות טובה. יצירה שמונעת מחזון, מדחף של הסופר לומר דבר מה. יותר משהסופר "הרציני" מעוניין למשוך את תשומת ליבנו אליו, לרתק אותנו אל ספרו, מטרתו היא למסור, כשליח, את מה שחש או שראה; להשתמש בספרו כדי להעביר את הבשורה. ההקדמה הזו נועדה להסביר מדוע 'יומנה של משרתת', ספרו של אוקטב מירבו משנת 1900, הוא רומן מעולה אבל אינו יצירת מופת: מירבו כולל בו קטעים סנסציוניים שנועדו לרתק את הקורא - והם אכן מצליחים בכך - אבל משהו מ"רצינותה" של היצירה נפגם כך.

     

    ראשית, ואולי העיקר, לשבחים. כפי שמלמד שמו, הרומן הזה כתוב בגוף ראשון ובמתכונת יומן של משרתת צרפתייה, צעירה ויפה, בשם סלסטין. לאחר מות אביה בצעירותה, אמה ואחותה ירדו לזנות, וכדי לחמוק מגורל דומה החלה סלסטין לעבוד כמשרתת בבתי בורגנים עשירים, בפריז ומחוצה לה. מכיוון שלא התמידה בדרך כלל במקומות עבודתה, התוודעה לגלריה רחבה של מעסיקים, טיפוסים אחד־אחד. סלסטין היא מספרת רהוטה ושנונה (שליטתה בשפה מוסברת באהבת הקריאה שלה), הטיפוסים שהיא פוגשת ססגוניים מאוד (למעסיק אחד יש פטיש למגפיה, לבן חולה שחפת של מעסיקה אחרת היא מעניקה מחסדיה על מנת להקל את סבלו, אדון אחד אוכל בעקבות הצעתה את חמוס המחמד שלו, חיי הנישואים המרים של זוג מעסיקים אחר מתוארים בכוח רב וכו'), ומירבו מכלכל בתבונה את התקדמות העלילה, המחולקת בין עלילת החזית - קורות סלסטין בבית מעסיקיה האחרונים וסיפור התאהבותה במשרת המסתורי ז'וזף - לבין עלילת הרקע, המורכבת מזיכרונות העבר של סלסטין מאדוניה הקודמים.

     

    מתוך הטקסט עולה אישיותה החיונית, הקורנת, הנבונה והמודעת לחולשותיה הלא־מעטות של סלסטין ("כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר, ובעל כורחי, בניגוד לרצוני ולשכל הישר, אני מרגישה שבמעמקי ישותי גואה ניחוח של הערצה כלפי אותו עשיר, שבדרך כלל הוא מטומטם ולפעמים אפילו רשע... זה ממש טיפשי, לא?"). אם כי, לעיתים רחוקות, בעיקר ברגעים "פיקנטיים" מבחינה מינית, נפלט קולו הגברי העבה של מירבו העומד מאחוריה, כמו בהרף עין מרושל במופע דראג.

     

    אבל מירבו התכוון גם ליצור ספר ביקורתי. המשרת, הוא כותב, לחוץ בין הפרולטריון שממנו בא, לבין הבורגנות, שעושרה מונח לפני אפו אך הוא אינו יכול לשבוע ממנו. "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם... חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה". הביקורת החברתית של מירבו עזה ואפקטיבית, ורלוונטית כמובן גם לימינו, כשהוא מתאר את ההתעללויות, ההשפלות, העבודה המפרכת, שנידונים לה המשרתים, שכוח המיקוח שלהם מול המעסיקים קטן בגלל עוניים. קטע ארוך וחזק בספר מתאר סוכנות להשמה מקצועית, שבה מתעמרים בהמוני המשרתים המבקשים להם משרה.

     

    פחות מעניינת המחאה החברתית שמצביעה על הריקבון של העשירים, "אלה שאינם רואים אלא את ההופעה החיצונית, שהמראות החיצוניים מפעימים אותם, הם אינם מעלים על דעתם שהאנשים היפים, ש'החברה הגבוהה' מזוהמת ורקובה... שאין היא חיה אלא למען בידור נמוך ורפש". יש להניח שהמוטיב הזה היה אהוד במיוחד על טולסטוי, ששבחיו למירבו מעטרים את כריכת הספר; טולסטוי שהיה מצוי אז בשיא תהליך "החזרה בתשובה" שלו והתיעוב כלפי הציוויליזציה האירופית העשירה והרקובה. אבל לקורא בן ימינו, זהו מסר לא מפתיע, קלישאי כמעט, שאופיו המכליל גם מוציא את דיבת בני האדם רעה.

     

    באחרית הדבר הקצרה לספר המהנה והמרשים הזה, מצוין שקשה למצוא מקבילה למירבו בין בני תקופתו (אנטול פראנס, אלפונס דודה, מרסל פרוסט). אני מצאתי דמיון מעניין בין מירבו לבן הדור שבא אחריו, לואי־פרדינן סלין ב'מסע אל קצה הלילה' (1932) שלו. אצל שניהם יש תיעוב כלפי החברה המעמדית והעשירים, אבל גם ביקורת ולעיתים בוז ביחס לעניים. שניהם לא בוחלים בתיאורים מיניים. גם הדיבוריות המסוימת של סלסטין מזכירה מעט את המספר של סלין. אבל 'מסע אל קצה הלילה' הוא ספר "רציני". "ספר עם מטרה", כפי שכתב עליו ג'ורג' אורוול (בקובץ המאמרים 'מתחת לאף שלך'), "ומטרתו היא למחות נגד הזוועה וחוסר הפשר של החיים המודרניים - למעשה, בעצם, של החיים. זוהי זעקה של שאט נפש בלתי נסבל, קול מתוך הביבים". גם למירבו, כאמור, יש מטרה חברתית - שבולטת גם בספרו הקודם שתורגם לאחרונה לעברית, 'זיכרונותיו של חבר' - אבל בצידה נוכחת לא פחות המטרה לשעשע אותנו בסיפורים עסיסיים. •

     


    פרסום ראשון: 22.01.18 , 22:48