זה בראש שלנו

בפתח הגן נתלה שלט - "הורים יקרים, הנחמות חזרו, אנא הקפידו על ניקיון הראש של ילדכם" - ועוד בטרם הגעתי לסוף המשפט התחלתי להתגרד. ככה זה במכה השלישית. התגובה מיידית. אחר כך קפצתי למספרה השכונתית וגיליתי שגם לה התווסף שלט - "פטנט חדשני נגד כינים!" ביקשתי פרטים והתבשרתי שמעצבת השיער רוקחת צבע לשיער שדולל במינון מיוחד כך שיתאים לילדות מגיל שנתיים! "סליחה שאני מתערבת לך בפרנסה", אמרתי לספרית, "אבל שיער צבוע לא דוחה כינים. זו אגדה אורבנית, זו פיקציה, אשליה". היא נעצה בי מבט של "מה את מבינה?" "מניסיון אישי", הוספתי, "על ראשי למדתי ששיער צבוע לא מהווה הגנה". היא השיבה לי בהבעה של "בטח, ככה זה בראש שמאלני".

מדהים להיווכח שבישראל 2018 הכינים עדיין מתרבות בראשי הפעוטות ותלמידי בית הספר כאילו לא השתנה דבר מאז ילדותנו, כשהאחות נכנסה לכיתה עם כפפות ופינצטה, פישפשה ובדקה, ודיווחה בקול רם למי יש "ראש וילדע חייע" ולמי יש "רק ביצים". אילו קיבלתי שקל על כל שעה שכיליתי בפליית כינים משיערן של חמש בנותיי, הייתי מיליונרית. זו הייתה מלחמה אבודה מפני שבבוקר שלחתי אותן למוסדות החינוך עם ראשים נקיים, ובצהריים הן חזרו הביתה עם שבויים.

הכינים שמבקרות אצלנו מדי שנה, כמפגע תברואתי שכבר התרגלנו לנוכחותו, מהוות בעיניי משל לחברה הישראלית. כולנו מקטרים, כולנו מתגרדים, וכולנו משקיעים סכומי עתק בתכשירים חדשניים. ויש אפילו מקצוע שנולד אצלנו – "כיננית" – אישה חביבה שעוברת מבית לבית עם מסרק צפוף ומדריכה את ההורים. עכשיו מתברר שיש הורים שמוכנים להפקיד את ראשה של הנסיכה לחומרים הרעילים המצויים בצבע השיער כדי למגר את הנגע. רק הפתרון הכי פשוט, קל ויעיל למאבק בכינים - הכרזה על יום מסוים שבו כל ילדי הכיתה או הגן עוברים מבצע חפיף יסודי - אינו בר־ביצוע.

למה? מפני שהעובדה ש־20 או 30 ילדים מבלים חמש או שמונה שעות ביום תחת קורת גג אחת, עדיין לא מצליחה לאחד בין הוריהם. הגננת תולה שלטים ושולחת תזכורות בווטסאפ ובמייל, ביום הגדול היא מפמפמת לילדים ש"הערב, לפני השינה, כולנו נבריש במסרק צפוף את השיער", אבל בפועל זה כמעט לא קורה. אפילו בפעוטון המונה עשרה עוללים, ההורים לא מצליחים להתחייב על מועד שבו כולם יעוטו על הראש של פרי בטנם. זה עסוק הערב, לזו יש מחויבות קודמת.

מתי הורי הכיתה יתלכדו לגוף אחד, קולני ומתלהם? רק כשמשרד החינוך יודיע שילד עם כינים יישלח הביתה לשלושה ימים, כמקובל בארה”ב, ויורשה לחזור ללימודים כשיציג אישור רפואי לראשו הנקי. אבל הכינים של ילדי ישראל לא מעסיקות את בנט (אולי מפני שהוא חושב שקרחת מהווה הגנה מלאה מפניהן, עוד מיתוס שהגיע הזמן להפריך). ומי ירחם על מורה צעירה שרוכנת מעל מחברתו של התלמיד, מקבלת אורחות לא מוזמנות ומעבירה אותן לילדיה הפרטיים, שמעבירים אותם לחבריהם? לכינים פתרונים.