שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 23.01.2018
    גם היא
    משה קצב, משה אבגי ודונלד טראמפ העירו את האקטיביזם הרדום בסיגל אבין שהוטרדה מינית בעצמה בידי שחקן מצליח. אז היא חברה לכוכב דיוויד שווימר ויצרה סדרת סרטונים שעשתה הרבה רעש בישראל. עכשיו הגרסה האמריקאית, That’s Harassment, מגיעה לרשתות הגדולות ואפילו למוניות של ניו–יורק. אבין מחכה שגם בישראל יתחילו לערוף ראשים ומקווה שהחרמנות הנשית רק תלך ותתחזק
    גבי בר חיים | צילום: גבריאל בהרליה

    "הייתי מחזאית צעירה והוא שחקן מאוד מצליח, מבוגר ממני בהרבה", משחזרת היוצרת והתסריטאית סיגל אבין את הרגע ההוא לפני כמעט שני עשורים, שבו נשאבה לעמדת המוטרדת ואפילו לא ידעה שהיא כזו. "אנחנו יושבים אצלו בסלון. ואני מדברת איתו על המחזה והשיחה נעימה וקולחת. ואז אני הולכת רגע לשירותים וכשאני חוזרת השפם מחוץ לכובע מה שנקרא!"

     

    אלגנטי.

     

    "מאוד. והוא אומר לי, 'תראי מי בא להגיד שלום!' הכל היה לגמרי שובבי".

     

    אמרת משהו? הגבת?

     

    אקטיביסט אמיתי. שווימר
    אקטיביסט אמיתי. שווימר

     

    "לא. אני עומדת שם בהלם. לוקחת את הדברים והולכת. רק אחרי זה אני מבינה שמשהו מאוד ביזארי קרה. שזה היה רגע משפיל. אבל אף אחד לא קרא לזה אז הטרדה מינית. פשוט לא קראו לזה. ואת אומרת לעצמך זה באמת קרה? אולי אני משוגעת?"

     

    ודיברת על זה?

     

    "כן. לא פחדתי לחשוף את זה. סיפרתי לחברים. ואנשים צחקו. צחק אולם שלם בתיאטרון הסמטה כשקבוצת אימפרוביזציה שהלכתי להופעה שלה ביקשה סיפורים מהקהל והציגה את הסיפור הזה עם שחקן שמשתחל לשחקן אחר בין הרגליים ואומר תראו מי בא להגיד שלום".

     

    היית מבסוטה שצחקו?

     

    אמריקה חשבה שזה הארד־קור. #That’s Harassment
    אמריקה חשבה שזה הארד־קור. #That’s Harassment

     

    "אני לא חושבת שהייתי מבסוטה. אני חושבת שהצורך לדבר על זה כמשהו מצחיק היה סוג של תרפיה, כי הייתי צריכה לפרק רגע כל כך מעליב. לפעמים את לא לגמרי מבינה מה קרה. זה כמו שיש את כל הגברים האלו ששואלים, אז למה לא הלכת? למה לא נתת לו סטירה? כי לפעמים את לא יודעת לזהות שאת בתוך סיטואציה כזו. ואחר כך את חושבת אולי בכלל המצאתי את זה? אולי דמיינתי? זה לא יכול להיות".

     

    פגשת את השחקן המדובר מאז?

     

    "לא. הוא לא בתחום יותר. הוא לא עובד. ואני מעדיפה לא להרחיב".

     

    אני חייבת להבין: למה את לא אומרת כיום מי זה היה? ממה את חוששת?

     

    "כי זה לא רלוונטי. קשה לי מאוד עם העדריות הזאת, עם האצבע המאשימה. איך בדיוק זה תורם? את רוצה להגיד או לעשות משהו? תעשי. גם בואו נהיה ברורים: להיות נגד הטרדות מיניות זו לא מלחמה בין נשים לגברים, זו מלחמה של נשים על שוויון הזדמנויות. זו גם לא קריאה לפוריטניות. אנחנו רוצות סקס! רוצות פלירטוט! רוצות תשוקה! זו לא מלחמה. אנחנו רק מבקשות שפאקינג לא תנצל את הכוח שלך עליי. זה לא כזה מסובך".

     

     

    × × ×

     

    הסיפור ההוא התנמנם בראש של אבין, אישה שרגילה לתסרט סיפורים של אחרים, עד שהיא בחרה להתמודד חזיתית ושלפה אותו מהבוידעם. התזמון: לפני כולם, בערך. לפני MeToo# או לנה דנהאם והפרק ההוא של 'בנות'. האמצעי: 'זה מטריד', סדרת סרטוני רשת בעברית שיצרה בשנה שעברה ועסקה באזור הדמדומים של ההטרדות המיניות. בסוף השבוע הזה היא תהפוך סופית את האג'נדה שלה לאינטרנשיונל עם That’s Harassment, הגרסה האמריקאית של הפרויקט שאותו יצרה עם השחקן דיוויד שווימר (רוס מ'חברים') ועם תמיכה של איגודי נשים אמריקאיים וה־Ad Council, חברת הפצת הפרסום החברתי הכי גדולה בארה"ב.

     

    הסרטונים שיצרו והפיקו אבין את שווימר עם שחקנים דוגמת סינת'יה ניקסון ('סקס והעיר הגדולה') וגרייס גאמר ('מר רובוט') ישודרו ברשתות שידור ארציות כמו CBS ופוקס, רשתות כבלים כמו שואוטיים וסטארז, ושירותי סטרימינג גדולים כמו אמזון והולו. "זה לא היה מגיע למקומות האלו אלמלא הרצון של דיוויד להילחם בתופעה", היא מחמיאה לפרטנר, שהפך לידיד קרוב מאז עבדו יחד על גרסה אמריקאית לסדרה שלה 'בלתי הפיך'. הפיילוט ההוא נגנז, אבל החברות הובילה לשיתוף הפעולה הנוכחי.

     

    "הוא מכונה. מעבר לעובדה שאנחנו חברים אני מאוד שמחה על שיתוף הפעולה שיש לי פה עם גבר. כאמור, זה לא נשים נגד גברים. הוא אדם מאוד יסודי - ובעיקר מאוד מודע. עיתונאית אחת סיפרה שהיא הגיעה לראיין אותו לפני כמה שנים ובלובי היה המון רעש והוא הציע לה לעלות לחדר להמשיך את הראיון שם ושאל אם היא רוצה להביא בנאדם שלישי לחדר כדי שתרגיש נוח. הוא אקטיביסט אמיתי שרוצה לשנות".

     

    אגב, פרויקט בכזו תפוצה - את הולכת להרוויח ממנו?

     

    "אין לי מושג. זה הפרויקט שלי לעולם. אני יודעת שאכסה הוצאות, אבל הפרויקט הזה לא נועד מלכתחילה להיות הפרויקט שאני אתעשר ממנו. אני גם לא רוצה".

     

    נהיית היפית.

     

    "(צחוק גדול) נהייתי אקטיביסטית. ברצינות, אתה מרגיש שיצאת לרגע מהתחת של עצמך. שאתה תורם".

     

    בתחילת השבוע הבא (29 בינואר) יעלו סרטוני That’s Harassment גם במסכים שבמעל עשרת אלפים המוניות הצהובות של ניו־יורק, יוזמה משותפת של אבין, שווימר ועיריית ניו־יורק. חתיכת הישג תודעתי עבור מי שעד מי לפני שנה נעה בין ניסיון להתניע פרויקטים בארצות־הברית (עם חברה ההפקה של שרה ג'סיקה פרקר) לבין עבודה בישראל (פיצ'ר וסדרה ל־HOT), כאן היא מוכרת כבר שנים כתסריטאית ויוצרת מוערכת –- מ'טלנובלה בע"מ' ועד 'האקס המיתולוגי' ו'בלתי הפיך'. בגיל 44, נשואה פלוס שתי ילדות, היא גילתה במפתיע שהמהפכה הנשית מתחילה בתוכה.

     

    "הרעיון לסדרה התחיל כשמצאתי את עצמי קוראת יום כן יום לא, על הטרדה מינית כזו או אחרת. היה אז את כל העניין של שחרור קצב, בוכריס, טראמפ וגראב ד'אם ביי דה פוסי - ואז קצב משתחרר, איבגי זכה בפרס וטראמפ נבחר. אתה קורא ומבין שכלום לא קורה. ואני זוכרת שהדבר הזה ממש עיצבן אותי - פעם ראשונה בחיי הבוגרים שמשהו הפריע לי מספיק כדי לרצות לעשות משהו. זה היה רגע שגיליתי בתוכי את האקטיביסטית. אמרתי מה זה הדבר הזה - נשים מתלוננות ואין לזה משמעות? הרגשתי שזה מקטין אותנו. שם אותנו ללעג. נכנסתי לאובססיה. בדקתי באינטרנט. ניסיתי להבין עם עצמי מה זה הטרדה מינית. הרוב ברשת היה שחור או לבן: כלומר או תקיפה/אונס או כלום. והטרדה מינית זה הרבה פעמים משהו יותר עמום".

     

    אז מה זה הטרדה עבורך?

     

    "הטרדה מינית קשורה בעיניי למישהו שמנצל את כוחו על בנאדם שהוא יכול לנצל. אני לא אתן הגדרה מילונית. כוח זה דבר שיכול להיות מדליק, זה גם יכול להיות מסוכן. היו כאלה שהסתכלו על הסרטים שיצרנו ואמרו זו לא הטרדה, הוא מתחיל איתה בצורה לא אלגנטית. עכשיו, קטונתי. לא באתי לדבר הזה מאיזה ידע, אלא מתחושה שאני רוצה לקחת מקומות עמומים ולהבהיר אותם".

     

    מה פעם היה לגיטימי שהיום כשאת חושבת עליו את מזדעזעת?

     

    "יש את הקיבעון הזה של השוביניזם שאני מבינה רק היום: כשעברתי לתל־אביב התחלתי ללמוד משחק. הסטודיו של יורם לוינשטיין היה אז ברחוב המסגר והייתי הולכת ברגל. ואני זוכרת את החזרה הביתה ברגל כחוויה לא נעימה. מבטים. קריאות. נוסעים אחרייך. הייתי לובשת מיני, מסתכלת על עצמי בראי אומרת וואו אני נראית מדהים, ואז מחליפה בגדים לג'ינס וסניקרס. לא רציתי לבלוט. לא רציתי תשומת לב. הפנמתי את הקודים האלו".

     

    אבין אספה סביבה חבורת שחקנים מוערכת, בהם יעל שרוני, ליאור אשכנזי, נועה קולר וירון ברובינסקי, כולם עבדו בהתנדבות. חלקם, כמו שרוני, גם תרמו סיפור על הטרדה שעברו בעצמם (במקרה שלה זה היה רופא שחותר למגע תחת האצטלה של "בדיקה רפואית"). במהלך העבודה על הסדרה עלה רעיון לבסס סרטון אחד על המקרה של אבגי אבל זה לא קרה בסוף.

     

    "הוויז'ן הראשוני שעלה לי זה 'מעניין מה היה יוצא אם הייתי מצלמת אנשים מרחוק עם הנייד', משהו מציצני, שקשה להגיד ישר אם זה מבוים או אמיתי. רציתי להמחיש לעצמי ולאחרים איך נראית הטרדה. ברגע שיש משהו מוחשי שאפשר לדבר עליו. זה לא אמורפי. משם זה התחיל להתגלגל".

     

    אבין ידעה לזהות מומנטום: הסרטונים עלו לאוויר בזמן פרשת חיים יבין (שנחשפה במוסף זה). "אמרתי זהו, זה הרגע. תוך כמה שעות אין תוכנית שלא פנתה אליי. הוצפתי במיילים ובפניות בפייסבוק, תגובות, שיתופים. כאילו היה ברור שמשהו פה קורה - זה יצא מאוד מדויק ונכון. אנשים מאוד הזדהו וראו את עצמם. מה שמצא חן בעיניי זה שגם גברים הרגישו חלק. זה היה בעיניי ההישג הגדול של הפרויקט. הרגשתי שנעשה פה משהו לא דידקטי, שפשוט מראה את הסיטואציה וכל אחד יכול לקחת את מה שהוא רוצה בלי לשפוט את הדמויות. כי מאוד קשה עם האצבע המאשימה. קיבלתי המון תגובות מגברים שאמרו לי, 'עזרת לי לראות משהו שלא ראיתי עד עכשיו. הסתכלנו פתאום על הסיטואציה מבחוץ'".

     

    עם כל הכבוד להתרוממות הרוח שאת מתארת, בשטח המצב עגום. איבגי כנראה יודה ולא יואשם. קסטיאל השיג עסקת טיעון חלבית. כל זה בזמן שבארה"ב יש ניקוי אורוות. יכול להיות שהשינוי בישראל הוא כרגע תיאורטי?

     

    "כנראה. תשמעי, קסטיאל צריך יום אחד לקום ושינשור לו האיבר! הוא מחריד בעיניי. מבחינתי הסיפורים עליו זה כבר בעולמות 'דקסטר'. פחד אלוהים. באופן כללי מאוד עצוב לי מה שקורה פה: באחת השיחות על הפרויקט בארצות־הברית סיפרתי על מה שקורה פה בארץ בזמן ששם עורפים ראשים ומחליפים שחקנים בעבודות מחשב - ע"ע קווין ספייסי. זה מכעיס ומקומם. בעיקר כי אני חושבת שבתקופה הנוכחית היו צריכים לעוף כאן ראשים למען יראו וייראו כמו בארצות־הברית".

     

    לצורך העניין את רואה גוף שידור חזק כמו קשת שסיפורים עוכרי שלווה כמו זה על נשיא החברה אלכס גלעדי ואחרים יוצאים ממנו. אייל גולן חוזר לפריים טיים. וגם רשת מושכת בכתפיים אחרי תחקיר מטריד מאוד על עורך 'הישרדות', רועי סטריקובסקי. זו הערצת מאני־מייקרים שמובילה לסלחנות מוגזמת כלפיהם?

     

    "הסיפור של אייל גולן הוא בעיקר עצוב. זה מכעיס. הכל פרוץ. זה קשור גם לזה שבארץ שום דבר לא מחלחל מלמעלה. את רואה את זה בחינוך ובכיבוש ובפוליטיקה ובשחיתות - אין מה שיחלחל. אז אותו הדבר גם בנושא הזה. אם הבכירים מתנהגים כך, אז מאיפה שיחלחל? הדרך להתחיל את השינוי הוא לדאוג שבמקום העבודה שלך לא יתקיימו תופעות כאלה".

     

    עכשיו גלעדי תובע את אושרת קוטלר ונרי לבנה, שסיפרו על ההתנהלות שלו מולן. איך זה ייגמר?

     

    "נו שיתבע. הן אמרו את שלהן. אבל הבעיה היא לא רק בטלוויזיה: מורים לנהיגה, בעלי מסעדות וברים. אנחנו שומעים רק על הקצפת. אז יופי, יש עוד שם ועוד שם של מישהו מוכר, אבל מה שצריך לעשות זה לחזק וללמד ולהעניש את מי שלא נמצא מתחת לאור הזרקורים. הבעיה היא שהילדות האלו לא יודעות שזו הטרדה - כמו שקרה לי".

     

    וכשנאמרים דברים כמו של יאיר נתניהו והחפצת הנשים שעלתה מההקלטות האלה, אז צועקים תניחו לילד. והוא בן 27.

     

    "תגידי, משהו בקשר למשפחה הזו הוא מידתי? הוא נורמלי? נו, באמת. צוללות, זונות, שמפניה. הכל עם הכל. ושום דבר שם לא במידות הנכונות. זה פסול בכל כך הרבה דרכים. זה באמת מקרה שאין שם כבר מה להגיד".

     

    מה את אומרת לבנות שלך בנושא?

     

    "קודם כל עילאיה יודעת מה זה הטרדה. היא יודעת מה זה גבולות גוף ושאף אחד לא יכול לעשות לך משהו שלא נעים לך. בשיעור קרמיקה סיפרה לי המורה שאחת הילדות אמרה, 'אוי, אני הייתי צריכה לגדול בסיקטיז', אז עילאיה אמרה לה, 'מה? שאיזה גבר יגיד לך מה לעשות?' ואנחנו מדברות על ילדות בנות 8, כן?!"

     

     

    × × ×

     

    למעשה, הסרטונים של אבין עלו בארה"ב כבר לפני מספר חודשים, עם רוח גבית של תאגיד הרסט שפירסמו את הסרטים באתר של קוסמופוליטן. אמריקה של לפני תנועת MeToo# לא ששה לשפוך אור על הפינות החשוכות האלה. "הגיבו שם לסרטונים כמעט כמו לטאבו - משהו שאסור לדבר עליו. התחושה הייתה שהדבר הזה כמעט הקדים את זמנו. הסתכלו על זה כאילו זה הארד־קור מדי. זה הציף איזה משהו שלא מדברים עליו. ואז התפוצצה פרשת הארווי וויינשטיין".

     

    וכמובן שהגיע שלב הריאקציה: מרגרט אטווד ביקרה את MeToo# וחטפה. הצרפתיות דורשות להרשות לגברים להציק להן. הסיפור של עזיז אנסרי מורכב והביא לקריאות על חציית גבול וציד מכשפות.

     

    "לגבי אנסרי, אני לא חושבת שצריך לבחון כל אדם לגופו ולנתח את זה למוות. בסופו של דבר צריך לעשות זום אאוט לתופעה הזו ואז את רואה שברווז הוא ברווז. שלפלרטט כן מותר, להיות חרא של בן אדם לא. זה כל העניין, ולא שמתחילים להגיד שחוששים מנשים כי כל דבר פתאום הוא הטרדה.

     

    "קתרין דנב כבר התנצלה מאז. היא מדהימה. גם היא ניסתה להגיד בואו לא ניקח דברים לקיצוניות, בואו לא נגיע לציד מכשפות, ויוה לחרמנות, ויוה לסקס ויוה לחיזור - וכל הדברים האלה נכונים! אז אחת מהן לקחה את זה למקומות קשים ואיומים ואמרה שאפשר גם ליהנות במצבים קשים ואז דנב לא הסכימה והבהירה את זה. בעיניי היה שם רצון להגיד בואו לא נהפוך את זה לציד. אני לגמרי מסכימה".

     

    יש לך דוגמה?

     

    "בעיניי כרגע יש בלבול מאוד גדול. למשל השיר החדש של אבטיפוס ('נזוזה מוזה', מעין תשובה גברית לקמפיין MeToo#) שהלהקה אומרת שהוא תשובה לחרמנות ו"המוזה שלי כלואה לך בין הרגליים" ובעיניי זה מהמם. וארבע חברות שלי והרבה פוסטים בפייסבוק התחילו לצקצק ולסמס 'מה זה השיר הזה?' – מה נהיה?! מפחיד אותי שיוצאים על שיר שמדבר על חרמנות בין הרגליים. זה מלחיץ".

     

    אז מה השורה התחתונה?

     

    "שבואו נהיה ברורים: חרמנות זה טוב. סקס זה טוב. מה שאבטיפוס אמרו, ככה זה צריך להיות! הגיע הזמן להחזיר את החרמנות הבריאה והטובה גם לנשים".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 23.01.18 , 01:04