ראשון 16 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 23.01.2018
    גבריריים
    עד שהבן שלכם ילמד לדבר, הוא ילמד גם על מה אסור לדבר: הרגשות שלו. המסר ברור — גבר אמיתי הוא בלתי פגיע, לעולם לא פוחד, וחלילה לא בוכה. איזו גבריות צומחת כשילד לומד לעצור את הדמעות בגיל שלוש? והאם השינוי כבר כאן בזכות הגברים החדשים שלא מתביישים להגיד, "קשה לי, כואב לי, אני פגוע ועצוב". איתי אילנאי ממשיך במסע שלו בעקבות הגבר הישראלי
    איתי אילנאי

    "אמא אמרה לי: דני,  

    ילדי הוא גיבור ונבון,  

    ילדי לא יבכה אף פעם,  

    כפתי קטון".

    - "דני גיבור", מרים ילן שטקליס

     

     
    מיכאל קרן
    מיכאל קרן

     

      

    "הגאווה לא נתנה לדברים לצאת החוצה", אומר שלום (שם בדוי), ומעביר יד בזיפים. "מה פתאום שאחשוף את הרגשות שלי, את החולשות, אני הרי גבר! כל מיני מחשבות רצו לי בראש, מה יגידו, איך יצחקו עליי. אבל הקבוצה הזו נתנה לי את התמיכה להבין שאני לא בדרך הנכונה. פתאום שאלתי את עצמי — למה לא דיברתי לפני כן? יכולתי למנוע המון דברים בעבר שלי אם רק הייתי משתף".

     

    השעה שש בערב, אחרי העבודה, ואנחנו יושבים במעגל תחת הפלורוסנטים של מרכז גליקמן בתל־אביב. המרכז, המנוהל בידי נעמת בשיתוף עיריית תל־אביב ומשרד הרווחה, פועל לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה. חבורת הגברים מתכנסת אחת לשבוע, במשך שעה וחצי. באתר של נעמת היא מוגדרת כ"קבוצה טיפולית שמטרתה גמילה מאלימות לגברים אלימים ולמידת תקשורת חלופית". בפועל, בקבוצה עושים דבר אחד בלבד — מדברים.

     

    אייל אקרמן | צילום: נוה נויפלד
    אייל אקרמן | צילום: נוה נויפלד

     

     

    חלק מהנוכחים הם גברים מכים, שנשלחו לכאן כחלופת מעצר בידי שירות המבחן של משרד הרווחה. אחרים הגיעו בעקבות תלונה שהוגשה נגדם במשטרה בידי בת זוגם, בגין איומים או אלימות מילולית. ישנם גם כאלה שהתייצבו כאן מיוזמתם. כולם, בכל אופן, היו אלימים בדרך כזו או אחרת כלפי בת זוגם. כולם מעורבים, או היו מעורבים, בזוגיות שיצאה משליטה.

     

    הם בבואה של החברה הישראלית: חילונים ודתיים, ותיקים ועולים, צעירים ומבוגרים, נשואים וגרושים. זה מרחב בטוח, חופשי, שבו אפשר לשחרר את הבלמים ולפרוק. שמות הנשים עולים הרבה, גם הילדים, גם תחושות של חוסר אונים, חרדות ופחדים. מי שחזק כאן הוא הגבר שמעז לפתוח, להתמסר, לתת אמון. והכי חשוב — מותר לבכות. בקיצור, ההפך המוחלט מכל מה שמקובל בחוץ.

     

    התהליך שהם עוברים כאן מאפשר להם, לראשונה, להכיר בחולשותיהם ולבטא אותן. תחילה מול עצמם, אחר כך מול הקבוצה, ולבסוף מול בת הזוג, המשפחה והחברים. "זה קסם", אומר אמיר (שם בדוי), שכבר יותר משנתיים מגיע לכאן כל שבוע. "היום אני יכול להגיד לאשתי, 'אני חסר אונים'. פתאום, מעצם ההודאה שלי, מזה שאני אומר את האמת, אני מפנה מקום להבנה, לשיתוף פעולה".

     

    שלום, שיושב לצידו, רוכן עכשיו קדימה בכיסא. "פה מקבלים אוזן קשבת", הוא אומר ומצביע סביבו. "נותנים לך כלים להתמודד עם זה שאתה גבר".

     

    תמיר אשמן
    תמיר אשמן

     

     

    הילדות הזכרית הישראלית מתנקזת כולה ל"דני גיבור", שיר הילדים המפורסם של מרים ילן שטקליס. לאחר שנורית שוברת את ליבו של דני, וזורקת הפרח בחצר, הוא חוזר הביתה מושפל. אולי מעולם לא הקדשתם לכך תשומת לב, אבל אמו של דני לא מציעה לו כתף לבכות עליה. להפך: היא נוזפת בו על שהוא מעז להפגין את רגשותיו. דני האומלל מנסה לעצור את הדמעות, אך נכשל. הן זולגות מעצמן.

     

    כמו מרבית הבנים בישראל, לומד דני כבר בגיל צעיר שאסור לו להתפרק גם כשליבו נשבר, גם כשהצער והעצב מציפים אותו. לכן מהר מאוד יפסיק לבכות ויתחיל לסבול בשקט. כלפי חוץ ישתדל להפגין עוצמה טהורה. הבעיה של דני, אם כן, היא לא נורית שניפצה את ליבו לרסיסים. הבעיה של דני היא שהיום, כשהוא מבוגר, הוא כבר לא זוכר איך בוכים.

     

    החברה הישראלית, בין היתר בעזרת שירי הילדים שלה אבל ממש לא רק, לימדה את בניה להדחיק את תחושותיהם. חשוב להדגיש שהמצב הזה אינו, בשום פנים ואופן, מהווה תירוץ לאלימות. אבל אין ספק שהוא חלק מהבעיה.

     

    השיר "דני גיבור" מככב במופע "שירת גברים" של תמיר אשמן, עובד סוציאלי ומטפל קבוצתי המנחה את מעגל הגברים במרכז גליקמן. במופע חוקר אשמן את הגבריות הישראלית באמצעות השירים שעליהם גדלנו. כך למשל הוא ממחיש את תפיסתו של האב בתא המשפחתי בעזרת "פיל פילון" של מרדכי זעירא ("אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל, פיל פילון נבהל מאוד, ומיד התחיל לצעוד"), ובוחן מהי הזוגיות בעיני הגבר באמצעות "גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי ("יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב"). במהלך המופע, כאשר הקהל מאזין לשירים המוכרים הללו מזווית ביקורתית, הגבריות הישראלית מקבלת לפתע צורה מפחידה.

     

    "הסיפור הגברי הוא סיפור שלא מדובר מספיק", אומר אשמן. "אנחנו צריכים להבין איך פועלת ההסללה שגבר ישראלי עובר, במה אבא שלי היה גאה בי כילד ובמה התבייש, מה עובר על ילד שמגיל שנתיים לומד להדחיק רגשות. כשאני נהיה כועס וזועם ומתאפק, זה בסדר. כשאני בורח מהכאב, זה בסדר. אבל העלילה משתבשת כשאני חווה פחד, כאב או געגוע. ילד שרוצה להתקבל מגלה שהוא צריך לוותר על הדברים האלה".

     

    את החומרים לערב השירה שלו אסף אשמן מ־22 השנים שבהן הוא מנחה מעגלי גברים. "לרוב הגברים שאני עובד איתם אין יכולת להמשיג את השפה הרגשית שלהם. הם לא מגדר מדבר", הוא מסביר. "ומה שהם לא יכולים לדבר, הם מתנהגים. עושים פרצוף, מפנים את הגב, מסתגרים. לפעמים גם צועקים או זורקים משהו. הגברים בסדנאות שלי מקבלים רישיון להיות פגיעים".

     

    זולגות הדמעות מעצמן

     

    הגברים שמגיעים לתוכניות של משרד הרווחה מייצגים מקרים יוצאי דופן שיצאו משליטה, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שהם מבטאים מצוקה אמיתית, רחבה ונפוצה בקרב גברים ישראלים.

     

    "גברים אלימים הם סימפטום רדיקלי של הבעיה הכללית", אומר אייל אקרמן, אקטיביסט ורווק תל־אביבי. "יש מנעד רגשי מאוד מצומצם שמותר לנו להביע. אסור לנו להראות שמחה, התלהבות, אהבה. הרגש היחיד שמותר לנו להביע בפומבי זה זעם, זה הדבר היחיד שאיתו גבר לא צריך להתאפק. אם תראה גבר בזוגיות חדשה יושב מול הטלפון, מצחקק ומסמיק, זה ייראה מאוד לא גברי. אבל גבר שיפגין זעם בצורה מוחצנת, אף אחד לא יגיד עליו, 'הוא לא גבר'".

     

    אי־אפשר לחשוד באקרמן כנציג השמרנות הפטריארכלית: הוא חבר ועידת מרצ, פעיל חברתי המשויך לצד השמאלי של המפה, שחי בסביבה ליברלית, פמיניסטית ופתוחה מגדרית. ובכל זאת, כגבר הוא עדיין מרגיש שהיכולת שלו לבטא רגשות מוגבלת. "אני רואה את זה גם על חברים סביבי. יש איזה מין מחסום שמונע מאיתנו להגיד, 'קשה לי, כואב לי, אני פגוע, אני עצוב'. מכיוון שבאופן כללי מגדלים אותנו עם סוג של אוטיזם רגשי, המפלט הרגשי היחיד שלנו הוא אלימות".

     

    לדברי אקרמן, התמונה הקלאסית של זוג גברים ששיחת נפש שלהם היא ישיבה בבר עם בירה והמהומים, לא סתם הפכה לקלישאה שגורה. "יש סימנים מוסכמים להגיד 'התפייסנו', 'אני אוהב אותך'. הגבר היחיד שאמר לי אי פעם שהוא מתגעגע אליי זה אבא שלי. גברים הם סלע".

     

    גברים הם אכן סלע, וכשהם נשברים זה מחזה מרהיב. "גם מטפלים וגם מטפלות מסכימים שאין דבר יותר מרגש מלראות גבר בוכה במהלך טיפול", אומר הפסיכולוג הקליני רועי סמנה. "עבור גבר, לבכות זו חוויה נדירה. חדר הטיפול הוא אחד המפלטים היחידים בתוך הפסאדה. כשיש לגבר הזדמנות לבטא את מה שהוא מרגיש ולבכות מולך, זה מאוד נוגע ללב. הרבה גברים חווים את עצמם הרבה יותר חלשים ממה שנשים מדמיינות, אבל חלק מהבעיה היא שהם לא יכולים להביע את זה כי זה יהיה הדבר הכי לא גברי בעולם. לכן הפנטזיה הזו על הגבר החזק ממשיכה להתפתח ולהשתמר".

     

    לדבריו, הגבריות היא מבנה יותר שברירי מהנשיות. "גברים הרבה יותר מאוימים לגבי הגבריות שלהם מאשר נשים לגבי הנשיות שלהם. הרבה פעמים הם חשים את הצורך להוכיח שהם עדיין גברים". אחד המקומות שבהם התחושה הזו מתפוגגת, הוא הצבא או מגרש הכדורגל. "במרחבים האלה יש משהו מאוד גברי, ולכן כשאתה נמצא בהם אתה מרגיש מספיק בטוח כדי לבטא צדדים יותר רכים שלך. בגלל זה, למשל, מקובל לראות חבורת אוהדים שפורצים בבכי אחרי הפסד במשחק כדורגל".

     

    למה הפסקתם להתחבק

     

    אחת התקופות העיקריות שבהן הגבריות עומדת למבחן יומיומי, היא הנעורים. בשנים הללו, של התעצבות הזהות המינית, צעירים רבים מוצאים עצמם נאבקים גם על זהותם המגדרית. מי ששם לב לכך הוא מיכאל קרן, שכיום מרצה לבני נוער בנושא מגדר ומיניות במדרשה באורנים.

     

    "הגעתי לתחום שאני עוסק בו מתוך צורך שעלה מהשטח", הוא מספר. "בעבר שימשתי כמדריך בני נוער, וראיתי את הבלבול הגדול בנוגע לגבריות אצל החניכים שלי. מצד אחד הם כבר לא המצ'ואים של שנות ה־50 והם יודעים שיש להם עולם רגשי. מצד שני, סרטי ג'יימס בונד עדיין מעצבים את הגבר האידיאלי, שהוא אלים, מגה־ביצועיסט ושוכב עם נשים בערימות מבלי להיקשר אליהן. את הפער הזה רואים על בני נוער בצורה ברורה: מצד אחד הם רוצים לתת מקום לרגשות, ומצד שני הם מקבלים מהסביבה מסרים הפוכים".

     

    המסרים הללו מתחילים משירים כמו "דני גיבור" וממשיכים לבית הספר היסודי, התיכון והצבא. "מהרגע הראשון, אנחנו רואים איך צעצועים של בנים מכוונים עשייה, בעוד שצעצועים של בנות מכוונים אמפתיה ותקשורת. התפיסה הזו מעתיקה את עצמה לאורך השנים. אפשר לראות את זה מאוד בולט בחיבוק: יש לי ילד בן ארבע וחצי והוא מחבק את החברים שלו עם כל הגוף. איפשהו סביב כיתה ג' בנים מתחילים לטפוח אחד לשני על הגב ולסיים בזה. זה מבטא באופן מאוד ברור שהם הבינו שאסור להם להביע רגש אותנטי, חם ואוהב כלפי בנים אחרים. בגילאים יותר מאוחרים, הקללה הכי פופולרית היא 'הומו'. אבל כשילד אומר 'הומו' הוא לא אומר, 'אתה נמשך לבנים'. הוא אומר, 'אתה לא עומד בציפיות המגדריות שלך'".

     

    ובכל זאת, קרן אומר שבני הנוער שעימם הוא נפגש מוכנים יותר לקבל תפיסה אחרת של גבריות. "אני בסך הכל בן 30, אבל כשאני הייתי נער הקצה הרגשי של הגבריות היה הרבה יותר סמוי".

     

    גם תמיר אשמן מזהה את השינוי הזה. במקביל למעגלי הגברים שהוא מנהל במרכז גליקמן, מעביר אשמן גם סדנאות לבני נוער בתיכון. שם הוא פוגש את הדור הבא של הגברים הישראלים, והוא די אופטימי. "אנחנו בתקופה שבה מתרחשת מתחת לעינינו מהפכה מגדרית. לא רק נשים רוצות להשתחרר מהסדר החברתי הישן, גם גברים".

     

    לדבריו, בני הנוער שהוא פוגש הרבה יותר פתוחים לשתף ולדבר. "הבנים של היום גדלים בסביבה מגדרית יותר בריאה. אני רואה בנים שמביאים פגיעות לתוך קשר, שמחבקים אחד את השני. אני רואה נערים שבוכים בתוך סדנאות ואף אחד לא מתרגש מזה יתר על המידה. זו חגיגה".

     

    התחושות של אשמן באות לידי ביטוי גם במחקר שערך לאחרונה ד"ר דני קפלן, מרצה לסוציולוגיה ומגדר באוניברסיטת בר־אילן. באמצעות סקרים שהעביר בין גברים ישראלים, בריטים ואמריקאים, בחן קפלן מי מהם אוחז בתפיסות של גבריות מסורתית, ומי בכאלו של גבריות מזן חדש, שמתבטאת בנכונות וברצון לבטא רגשות באופן אותנטי.

     

    "גבר מסורתי אמור לשלוט ברגשות שלו, לא לבטא מצוקה וכאב ולהפגין קשיחות באופן כללי. זה מיד מתורגם לזה שהוא בעצם לא אמור לבטא באופן אותנטי את מה שהוא מרגיש", מסביר קפלן. "בגבריות החדשה מה שחשוב זה להיות אותנטי, להתנהג אותו הדבר מבחינה רגשית במקום העבודה, בבית ועם חברים. אלו לא לגמרי תפיסות מנוגדות, אבל בוודאי מדובר בסגנון אחר ותפיסה אחרת של מה שחשוב מבחינת הביטוי של הגבריות".

     

    "תוצאות המחקר בישראל מראות שאנשים מאמינים בגבריות חדשה, לא פחות מבגבריות מסורתית, והרבה פעמים גם וגם. זה מנוגד לגמרי למה שציפינו", אומר קפלן. "עוד הפתעה היא שהתפיסה החדשה של גבריות חוצה מגדרים, מעמדות ואפילו גיל. כלומר זו הופכת להיות תפיסה מאוד נפוצה של גבריות".

     

    לדבריו, אנחנו עדיין נמצאים במצב שבו שתי הגברויות הללו עומדות זו לצד זו. "עדיין יש היום לגיטימציה להיות גבר מסורתי, אלא שבמקביל יש הרבה מאוד לגיטימציה לביטוי של רגשות. לא רק יורים, אלא גם בוכים". •

     


    פרסום ראשון: 23.01.18 , 20:47