תקשיב זגורי, יש לי רעיון לסדרה בשבילך
פתאום מסביבי כל הישראלים נהיו תסריטאים, שחקנים ובמאים
שיחה שהתקיימה באמת.
"אתה זגורי, לא?"
כן. נעים מאוד.
"זגורי מהטלוויזיה? ממשפחת זגורי?"
כן.
"אתה כתבת את 'עספור'?"
לא.
"אבל זה גם על מזרחים..."
נכון. אבל לא אני כתבתי את זה.
"אתה לא נשוי לשחקנית הזאתי?"
חן אמסלם. כן.
"איזה יופי היא נכנסה לדמות שמה".
תודה, אני אמסור לה.
"היא לא משחקת בכלל. היא כזאתי במציאות, נכון?"
לא ממש.
"יודע מה, אולי זה משמיים זה שאני פוגש אותך עכשיו..."
(אוי לא) למה?
"יש לי רעיון לסדרה בשבילך".
(שיט) בשבילי...?
"כן, אחי. סדרה שלידה זגורי ו'הבורר' ייראו כמו טלטאביז".
וואלה?
"לגמרי, אחי. אני מדבר על רעיון שיעשה אותך ואותי עשירים".
נשמה, אם הייתי מקבל שקל בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה הייתי עשיר.
"כי רעיון כזה עוד לא שמעת".
בלי לזלזל, אני בספק.
"אני מדבר איתך על משהו שיכול להפוך את המדינה".
המדינה לא הפוכה מספיק?
"מקשיב או לא?"
מקשיב אחי, אבל תדע שגם אם הרעיון שלך זה "הסופרנוס" הבא, אני לא כותב סדרות של אחרים.
"מה זה 'סופרנוס'?"
הבנתי. דבר.
"חכה. יש לי תנאי".
איזה תנאי כבר יש לך?
"אני משחק בתפקיד הראשי".
אתה?
"כן. אחרת אני לא מספר לך".
אז אל תספר לי.
"תצחק, אבל אתה יודע איזה שחקן מבוזבז אני? קח אותי לסדרה שלך".
נשמה, שחקן זה לא תחביב.
"זרוק מבטא, תראה איך אני עושה לך".
אחי, אני לא –
"גרוזיני? לעשות מבטא גרוזיני, ביז'ו?"
יפה, אבל...
"או פרסי? 'זה משחה הכי חזק מה יש היום בשוק, לוקחים מיץ מרה של חיה מה בלילה של ירח מלא מסכנה עושה גורו גורו'".
אחלה, אחי.
יצירה היא כביש ארוך, מפותל ובודד, בו צועדים לבד היוצר והחלום שלו - נגד התנועה.
נו, ומה הרעיון.
"רגע, איך אני יכול לדעת שלא תגנוב לי אותו?"
למה שאני אגנוב רעיון שלא שמעתי?
"כי אני מבטיח לך שאחרי שתשמע, תרצה לגנוב אותו".
אז למה לך לספר לי?
"כי אני לא יעשה עם זה כלום... אני מכיר אותי. לא בשבילי לכתוב. אני עצלן אני".
אז איך אתה רוצה סדרה? מדובר בעבודה של מינימום חמש שנים.
"בגלל זה אני רוצה שאתה תכתוב אותה. אני אהיה רק 'היוצר'".
אז מה אני אהיה?
"לא יודע... תסריטאי־שותף...?"
אחי, אני כבר שנים כותב בעצמי. מה אני צריך אותך?
"כי יש לי פוטנציאל".
פוטנציאל יש גם לראשן ששואף להיות צפרדע.
רעיון הוא רק גץ. ניצוץ. רעיון הוא כמו להחזיק ביד צנובר ולהגיד – "אחי יש לי עץ אורן מדהים בשבילך".
"יא מתנשא! אתה פעם גם היית כמוני, בחור פשוט מבאר־שבע עם חלום. לא?"
כן. איפה אתה גר היום?
"גדרה".
ומה עושה בחיים?
"יש לי עסק לאביזרים נלווים לסלולר. פאנלים, מגינים וכאלה".
נשוי?
"לא. יש לי חברה".
שכירות?
"כן. דירה מהממת עם גינה".
והיית מוכן לעזוב הכל, לעבור לתל־אביב לדירה עם חמישה שותפים, לעבוד בשלוש עבודות במקביל, ולכתוב למגירה על פארש במשך עשר שנים?
"למה, כל כותב חייב לגור בתל־אביב?"
לא, אבל אתה צריך להיות בסביבה של יוצרים, של יצירה, אתה צריך להוכיח שאתה בכלל מסוגל לכתוב.
"להוכיח למי?"
לחברות ההפקה. למי שאמור לשים מיליונים על הרעיון שלך. מי מכיר אותך היום?
"אתה. לא תזרוק עליי שם איזו מילה?"
מורה לכתיבה אמר לי פעם: "רעיונות טובים הם כמו חור תחת: לכולם יש".
"אוקיי, נגיד שאני מחר עובר לתל־אביב מה אז?"
זה החלק הקל. עכשיו צריך לשבת לכתוב כל יום במשך כמה שעות.
"אני לא בן אדם שיכול לשבת שעות מול מחשב, אחי..."
אז זה כמו שתגיד: "אני רוצה להתחרות באולימפיאדה בטוקיו אבל אני שונא לעשות כושר". זה לא יקרה. לפני הכל אתה צריך להיות אדם כותב.
"אני כותב קצת".
מה למשל?
"ברכות יומולדת. אבל מטורפות".
ברכות יומולדת?
"תצחק, אבל חברים שלי תמיד אומרים לי שאני חייב לעשות עם זה משהו".
צודקים.
"אז הנה, באתי עם זה אליך".
כן. העברת אליי את האחריות על החלום שלך.
"כי אין לי מושג מאיפה להתחיל".
גם אני לא ידעתי כלום, אחי. התחלתי לכתוב בגיל 27. בלי קורסים, בלי כלום. לימדתי את עצמי מספרים ומהאינטרנט והתאמנתי מלא.
שלא תבינו לא נכון, אין גאה ממני להיווכח שכזו אמביציה מפעמת בליבו של הישראלי ברחוב. לכל אדם יש סיפור שרוצה להיות מסופר. אבל לצערי אין מקום בעולמנו לכל הסיפורים.
"זה לא כישרון מולד?"
לא. אין דבר כזה "כישרון מולד". זה ביטוי של עצלנים. אפילו מוצרט, שכתב אופרות בגיל 11, ניגן מגיל שלוש כל יום עשר שעות בפסנתר. אמנות דורשת אימון, אחי.
"בוא'נה, איזה מבאס אתה".
ביקשת את דעתי.
"אז מה אתה מציע לי לעשות?"
אתה באמת רוצה להיות כותב?
"נראה לי..."
מה "נראה לי"?!? עזוב, אחי. אתה מבזבז לי זמן יקר.
"אני רוצה! כן! אין דבר שאני רוצה יותר בחיים האלה!"
יופי. אז תתחיל לכתוב כל יום. בלי מטרה. תכתוב למגירה. העיקר לכתוב. תתמקד בדרך במקום בהצלחה.
"איך?"
תכתוב גרוע.
"לא נראה שיש לי ברירה".
אני רציני. אתה תכתוב גרוע במשך תקופה, ואם לא תתייאש לאט־לאט אתה תשתפר עד שמתישהו אולי אפילו תהיה כותב מצוין.
"קיצר, אני מבין ששום ח'יר לא ייצא לי ממך, זגורי".
נשמה, אתה רוצה להיות אצן? תתחיל לרוץ.
"טוב, רוצה לשמוע את הרעיון - אולי תשנה את דעתך..."
נו, אני מקשיב.
ה ר ע י ו ן .
"נו, מה חשבת?"
חמוד.
"מה חמוד?"
הרעיון שלך. כבר שמעתי כאלה.
"זה רק ההתחלה. כבר חשבתי על סצנה – תקשיב טוב – שהגיבור בא לירות לעצמו בראש ובדיוק אז – האקדח נתקע! ופתאום הוא מבין שהוא חייב לעשות משהו עם החיים שלו".
רעיון יפה. קדימה. שב לכתוב את הסצנה הזאת. פתח גוגל, תלמד תסריט ותכתוב עד שהסצנה הזאת תהיה מעולה – זה יהיה התסריט הראשון בחייך.
"אבל אין לי תחת לזה, אחי".
אז זה לא יקרה, נשמה. כנראה אף פעם.
"אז רוצה לקנות ממני את הרעיון?"
"לקנות" אותו?!?
"ברור, מה נראה לך, אני נותן אותו בחינם?"
אני לא קונה רעיונות, אחי. אמרתי לך מההתחלה.
"ברור שתגיד את זה עכשיו אחרי שכבר סיפרתי לך אותו".
אני לא בא לייאש. רק לפכח. יוצר הוא פקיד זוטר במפעל הדמיונות של עצמו. פקיד שעליו לעבוד קשה מאוד והרבה זמן כדי שאולי יקבל יום אחד קידום.
לפנייה לכתב/ת 
