רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאלה
    7 ימים • 24.01.2018
    עמוד הבית: נשים עושות שלום
    דניאלה לונדון דקל

     

    מדי שבוע, בכל יום שני, מגיעות עשרות נשים לבושות בחולצות לבנות וצעיפים בצבע טורקיז אל משכן הכנסת. הן מגיעות על מנת לשבת על הווריד של נבחרי הציבור ולהזכיר להם בנוכחותן שיש בכל זאת איזה עניין קטן שצריך לנסות לסגור בין חוק המרכולים לחוק ההמלצות.

    ״נשים עושות שלום״ היא אחת התנועות בעלות קצב הגידול הגבוה ביותר שידעה החברה הישראלית ופרויקט ״כנסת נשים״ הוא רק אחד מהפרויקטים שהתנועה הזו - המתעקשת להחזיר את המילה ״שלום״ לשיח הציבורי ואת החתירה להסכם לתוך חלל הפה של נבחרי הציבור – מנסה לקדם. תנועה נטולת היררכיה, הפרושה מצפון לדרום, ללא תיוג מגזרי או גיאוגרפי. למעט אולי יעל דקלבאום - שכתבה את ההמנון שובר היוטיוב - ״תפילת האמהות״, אני לא חושבת שתדעו לזרוק שמות מוכרים. בעידן הסלביות, המיתוג וההשטחה, זהו חיזיון נדיר. מדוע לא מצטרפות עשרות אלפי נשים נוספות? אם אנסה לסכם, זה נשמע בערך כך:

     

     

    הדברים האלה, שאומרים על ״נשים עושות שלום״, מזכירים לי את הדברים שאמרו על המחאה החברתית ב-2011 . לא בגלל התוכן. בגלל הצורה. לפחות בהתחלה - הרבה לפני שצברה כוח והוציאה בשיאה מהבית כמעט חצי מיליון איש בהפגנה הגדולה, המחאה נראתה קצת דבילית. אמרו ״מפונקים״, אמרו ״אשכנזים״, אמרו ״אוהלים ברוטשילד – מה זה פה, אשרם במדבר?״ אמרו המון דברים. גם אני אמרתי. למחאה החברתית כבר ניתחו את הצורה - כן יצא ממנה משהו, לא יצא ממנה משהו ואם יצא ממנה משהו, זה לא כזה משהו משהו - ואין לי כוונה לנתח אותה ואת מעגלי השפעתה. קטונתי. אבל אני כן רוצה להגיד משהו על הלקח שלמדתי בעקבותיה ואיך הוא קשור לשלום.

    במבט לאחור, אני חושבת שחלק מכוחה של המחאה נבע דווקא מ״חולשתה״. זאת לא הייתה מחאה מהראש אלא צעקה אותנטית וחסרת מיקוד מהבטן. הדרישה הרחבה ל״צדק חברתי״ – דרישה שנשענה בעיקר על תחושת מחנק וכעס - היא זו שהצליחה לסחוף אחריה המונים והיא זו ששינתה את דעתי המנומנמת בקשר למחאות בכלל ולחשיבה רציונלית בפרט.

    היום אני חושבת שבתור התחלה, זה ממש בסדר גמור לרתום את העגלה לפני הסוסים. יש מצבים שבהם התחושה הפנימית מקדימה את הניתוח השכלתני. לעיתים הפתרון מסובך מדי, מסוכסך מדי, נתון לפרשנויות שונות מדי, מכדי לפרוט אותו לאג׳נדה מדויקת או להמלצות של עשה ואל תעשה. יש מצבים שחייבים לעלות על העגלה, גם אם לא ברור מאיפה יגיעו כרגע הסוסים.

    תהליכים היסטוריים, כך לימדה אותי קשישותי, הם כמו ריבים בין בני זוג. הם מתנהלים באופן הכי לא צפוי שיש. מילה אחת לא במקום ו״האביב הערבי״ פורץ. מילה אחת כן במקום וחוזה חדש, לא צפוי, נחתם עם מצרים. יש מידה לא מבוטלת של יוהרה בניסיון לנבא מה כנף אחת של פרפר – או של יונה לצורך העניין - יכולה לחולל. יכול להיות שזה כבר לא מעשי לדבר היום על שלום. המפוכחים יאמרו שעברנו את נקודת האל-חזור. כבר התאכזבנו, וסיפחנו, והסתבכנו, ודיממנו כמויות גדולות מדי של דם ואין, אין פרטנר. יכול להיות שזה תמים לדבר על גבול, כשאי אפשר לשרטט אותו - מפותל ככל שיהיה - בתוך המארג המשוגע של הכפרים הערביים וההתנחלויות. ומי יזוז היום, ולאן? ומנגד, אי אפשר לשרטט עיגול, שיהיה רחב מספיק על מנת להכיל בתוכו את כל הצודקים והצודקים עוד יותר ש״התברכנו״ בהם ולדלות משם שעת רצון. אבל מה האלטרנטיבה?

    החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו״ם קראה בשנת 2000 לכל המדינות החברות בה לכלול נשים בדרך למדיניות של פתרון סכסוכים וליישום הסכמי שלום. ההחלטה הזו לא נובעת בהכרח מתפיסת עולם פמיניסטית וממדיניות של ״אפליה מתקנת״. זו החלטה פרקטית לגמרי. מחקרים מראים שייצוג הולם של נשים ושילוב נקודת המבט הייחודית להן בכל הנוגע לפתרון סכסוכים אלימים פשוט משתלמים. ובכל זאת, גם אם את מלאכת התיווך ינהלו רק נשים, וכל הגברים ומירי רגב ייצאו מהחדר, מה הסיכוי שנצליח?

    ״נשים עושות שלום״ כבר הצליחה. לפחות במבחן אחד שרבות מהתנועות הפוליטיות כשלו בו. היא הצליחה לאחד נשים, מקשת רחבה מאוד של מגזרים ומפלגות – דתיות, חילוניות, יהודיות, ערביות, שמאלניות וימניות - המונה עשרות אלפי נשים, להשמיע קול אחד. והקול הזה יוצא מלוד ומדגניה וממג׳דל שמס ומאופקים ואפילו מעלי זהב שבשומרון: לא עוצרות עד הסכם מדיני. אז אפשר להיות ספקנים. אפשר לצקצק בלשון. נכון, יש מחיר שחייבים לשלם כשמאחדים קצוות. חלק מהמחיר הוא התפשרות על מסר רחב מבלי לשרטט כרגע את הפתרון. אבל תכלס, מה עדיף? מסר רחב של שלום או ייאוש מגזרי וצר? ומי יודע. אולי, אולי, אולי, אם העגלה תהיה מלאה בעשרות אלפי נשים, שלא חשוב מאיפה הן ידברו – מהבטן, מהראש, מהפמיניזם - העיקר לא מארון הבגדים שלהן...

    ואם הן בכל זאת יתגברו על ההסתייגויות והחישובים ה“רציונליים“ שלהן, בסוף עשויים להירתם אל העגלה לא רק סוסים, אלא גם חמור לבן. כי לפעמים כשאי אפשר לבוא עם פתרון, חייבים לבוא עם אמונה.