אחד מעמודי התווך החשובים ביותר של הנאציזם היה הדמוניזציה. התעמולה הזדונית מבית יוזף גבלס הצליחה להפוך את היהודים למשהו שבין עכברושים לבני שטן. השקר הגדול שחזר שוב ושוב היה ש"היהודי הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם". לפי פרופסור ג'פרי הרף, באמצעות השקר הגדול הצליחו הנאצים להפוך את האנטישמיות המוכרת לרצח המוני.
לא, אנחנו לא שם. אנחנו רחוק משם. אבל קשה כבר לספור את הפעמים, רק השבוע, שבהם הושוותה ישראל לגרמניה הנאצית. בדרך כלל מדובר בתעמולה אנטישמית ואנטי־ציונית בהקשר הפלסטיני. יש עיתונאים ואנשי אקדמיה שהפכו את ההשוואה הזו לתמצית חייהם. השבוע הם זכו להצלחה אדירה בישראל עצמה. הם חזרו פעם אחר פעם על השקר שלפיו "המגורשים נשלחים אל מותם". הכוונות היו טובות. התוצאות מבהילות. גם בעיתון הזה, יורשה לי לומר, הופיעה כותרת משנה "איך לא למדנו שום דבר מהשואה?" עם תמונה של ניצולי שואה ומסתננים או פליטים או מבקשי מקלט, כולם כמובן שחורים. המסר ברור. לא למדנו. הפכנו להיות כמו הרשעים שעוללו לנו את הנוראה שבזוועות.
אנחנו חיים בחברה דמוקרטית. ביקורת נגד השלטון היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל אסור לשקר שוב ושוב ושוב. משום שגם אם החלטת הגירוש ראויה לביקורת, זה רחוק מהמנטרה שהושמעה השבוע חזור ושמוע ש"המגורשים נשלחים אל מותם". מה, לעזאזל, קורה לנו? וכי קשה כל כך לבדוק את העובדות? הרי הטענות הוצגו בפני שופטי בג"ץ. והן נדחו. צריך לחזור ולומר שוב שהאיחוד האירופי משלם מיליארדים לארדואן גם כדי לעצור את הנהירה וגם כדי להחזיר מבקשי מקלט שהצליחו להסתנן ליוון. אבל השואתיזציה עובדת אצלנו שעות נוספות.
גם הממשלה נהגה באיוולת. כבר שנתיים שמתנהלת החזרה מסודרת. לא מדובר בהחזרה בכפייה מול החזרה בהסכמה. יש מצבי ביניים. מותר לממשלה לתמרץ את היציאה. יש חוק הפיקדון ויש מענק עזיבה. עד עכשיו זה עבד. זה עבר את המבחן החמור של בג"ץ. אבל מסיבות פוליטיות לחלוטין הייתה עלייה במינון ההכרזות. זה לא ברור שצעדי הממשלה צודקים. זה ברור שהם היו בלתי חכמים. אבל גם צעד שגוי של הממשלה לא מצדיק את קמפיין הנאציפיקציה שהתנהל אצלנו השבוע.
קל מאוד לעשות מניפולציה של השיח הציבורי. מצד אחד הופיעו דוברים רהוטים מאוד של ארגוני הסיוע, ומצד שני פוליטיקאים, חלקם קצת עילגים, או פעילים שדיברו מהמיית ליבם, אבל לא תמיד בקיאים בחומר. הצד שניהל את הקמפיין הוא הרבה יותר מיומן וממומן. עומדים לרשותו דוברים מנוסים. עומדים לרשותו אנשי רוח. חלקם עם רצון טוב. חלקם עם קצת פחות. לצורך השגת המטרה הם ואחרים הפיצו את המנטרה "המגורשים נשלחים אל מותם". זה עבד. גם הטענה שמדובר ב"גירוש של שחורים בלבד" שהושמעה פה ושם היא שקר. אלפי שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה ומגיאורגיה, וגם אזרחים תאילנדים, הורחקו מישראל בשנת 2017. אבל לעזאזל העובדות.
זה לא שאין אנשים בישראל שמסוגלים להתמודד עם שפע השקרים שהופיעו השבוע במסגרת קמפיין הנאציפיקציה. אחד מהם, למשל, הוא יונתן יעקובוביץ', מהמרכז למדיניות הגירה. הוא בקיא בחומר. הוא יודע מה קורה בעולם ומה קורה בישראל. הוא מסוגל להביס כל מי שמעלה את טענות השווא על "מגרשים אותם אל מותם". אבל אף אחד לא פנה אליו. כלום. אפס. למה להשמיע מישהו שמכיר את החומר כשאפשר לקיים מראית עין של דיון?
בהמשך השבוע הופיע ספין חדש שרואנדה, המדינה השלישית, מכחישה שיש לה הסכם עם ישראל. מדובר בתרגיל למתחילים. המדינות הללו, מסיבותיהן שלהן, לא רוצות לתת פומבי להסכמים מסוג זה. הטענה כבר עלתה בבג"ץ. היא נדחתה. מדובר בהסכמים מדיניים חסויים, שהוצגו לבית המשפט. קשה לומר על שופטי בג"ץ שהם דוחים על הסף את טענות ארגוני הסיוע. להפך. לפעמים נדמה שהשופטים הם הזרוע הארוכה של הגופים הללו. ולמרות זאת, בג"ץ דחה את הטענות על כבשנים או עינויים או התעללויות שמצפים למוחזרים, וכמובן, גם את הטענה שאין הסכם עם מדינה שלישית. יש ויש. והתקשורת בשלה. אבל ייתכן, צריך להוסיף, שהרעש הציבורי בישראל אכן יגרום לביטול ההסכמות. הרי גם השלטון ברואנדה מודע לקמפיין הנאציפיקציה שמתחולל כאן. וכדי להוסיף שמן למדורה, פירסמה חברת החדשות ראיונות עם שניים שהוחזרו לפני שנה. הם סיפרו שההבטחות לא קוימו. הטענות הללו כבר הועלו בבג"ץ. אכן, היו תקלות בתחילת הדרך. אלא שמאז יש יחידת מעקב שמתחקה אחר רוב מוחלט של המוחזרים. אבל למה להציג את התמונה המלאה?
בדמוקרטיה מותר לחזור ולומר שיש למדינה סממנים של נאציזם, מותר לומר שנתניהו הוא היטלר, מותר לומר גם שעאהד תמימי היא אנה פרנק. וכמובן, מי ששם אותה בכלא הוא נאצי. זה לא שרבים חושבים כך, אבל רבים מדי ייצאו להגנתו של מי שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. הם מיעוט בציבור. מיעוט קטן. אבל כוחו של המיעוט הזה רב מדי בשיח הציבורי. כמעט כל ביטוי חוסה תחת מטריית ההגנה של חופש הביטוי. אבל קצת התבלבלנו. העובדה שביטוי מסוים זוכה להגנת חופש הביטוי לא הופכת אותו לפחות מתועב. יכול להיות, מי יודע, שגם מה שאמרו הנאצים על יהודים היה מוגן על ידי חופש הביטוי. ויכול להיות שאלה שאמרו את הדברים הללו, בתחילת הדרך, היו מיעוט קטן. אבל ההמשך ידוע. בכפר הגלובלי שבו אנחנו חיים כל ביטוי שנשמע על ידי יהודי וישראלי זוכה להעצמה אדירה בעולם. בין 38 ל־63 אחוזים באירופה חושבים שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. שטיפת המוח של האנטישמיות החדשה קובעת שהיהודים הם הנאצים האמיתיים. אז לעזאזל עם חופש הביטוי. קודם כל צריך להעמיד את הביטוי במקומו. ביטוי מתועב ומסוכן. הלקח ההיסטורי מעליית הנאציזם הוא לא שהכל מותר וחופש הביטוי הוא בלתי מוגבל. להפך. הלקח ההיסטורי הוא שמילים מובילות למעשים. הלקח הוא שהשקר עלול לנצח. הלקח הוא שדמוניזציה מובילה לשואה. המילים הפכו את היהודים למתועב שבעמים. והמילים הללו, היום, הופכות את ישראל למתועבת שבאומות.
אז יורשה לי לומר שעם כל הכבוד לחופש הביטוי, הוא לא ערך עליון. המאבק בדמוניזציה הוא ערך חשוב קצת יותר. את השקר צריך להוקיע. אין שום צורך לפאר ולרומם אותו רק בגלל הערך החשוב, אבל פחות חשוב, של חופש הביטוי.
