ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רובין לאחר צניחה, 1987 . "ברור לי שבחלק מהמקרים התגובות לדברים שכתבתי יהיו עוינות"
    המוסף לשבת • 25.01.2018
    לא מחלק צל"שים
    האלוף דורון רובין ז"ל, שהלך לפני שבוע לעולמו, השאיר אחריו צוואה: אוטוביוגרפיה נוקבת שלא עושה הנחות לאף אחד, גם לא לעצמו | בספרו, בהוצאת "קונטנטו נאו", מודה הקצין הלא–שגרתי בכישלונו בקרב עין זחלתא, מספר מדוע עצר תרגיל של המג"ד שאול מופז, מתאר כיצד הודח מהצבא על ידי אהוד ברק, ומאשים: "צה"ל אינו מתחקר את עצמו כמו שצריך. מעדיפים לעגל פינות, לטייח, למרוח - ולחלק צל"שים"

    הספר הזה אינו קל לעיכול. מטרתו אינה להלל ולשבח, אלא לייסר, לאתגר, לעורר מחשבה ולשנות. כל מה שנכתב כאן נצרב במבחן המלחמה. אין כאן אמירה תיאורטית אחת שלא נבחנה תחת אש. יש בספר אמירות ישירות, לעיתים בוטות, שמטרתן אחת: לסייע לצה"ל ולמפקדיו בביצוע משימותיהם. ברור לי שבחלק מהמקרים התגובות לדברים הנכתבים יהיו עוינות, אך בראייה לטווח רחוק אני משוכנע שזהו הדו"ח שמצווה עליי להגיש לדורות הבאים".

     

    במילים אלה פתח אלוף (מיל') דורון רובין ז"ל את ספרו האוטוביוגרפי "בדרכי", שעתיד לצאת לאור בהוצאת קונטנטו נאו בהובלת המו"ל נתנאל סמריק (https://www.contentonow.co.il/). בסוף השבוע שעבר הלך רובין לעולמו בגיל 73 לאחר מחלה קשה. אנו מפרסמים כאן לראשונה קטעים נבחרים מתוך הספר.

     

    מלחמה, לא קוקטייל

     

    קרב עין זחלתא, מלחמת לבנון הראשונה. שלושה ימים קודם לכן נכנסתי לתפקידי כמח"ט 500.

     

    רובין עם אלוף פיקוד המרכז (ולימים הרמטכ"ל) משה לוי, 1980 צילום: מיקי צרפתי ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון
    רובין עם אלוף פיקוד המרכז (ולימים הרמטכ"ל) משה לוי, 1980 צילום: מיקי צרפתי ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון

     

     

    במהלך הקרב נודע לי שעל מרפסת באחד מבתי הכפר יש מ"פ הרוג. צריך לחלץ אותו. מג"ד הטנקים ניסה לחלץ את המ"פ ההרוג. מג"ד לא אמור לעסוק בפינוי נפגעים. עליו לחתור קדימה, לבצע את משימתו. הנפגעים כבר יפונו. הוא ידע את זה, אבל נמצא בעיצומו של אירוע מצמית. הבנתי אותו. ניגשתי אליו תחת אש ואמרתי לו מהי משימתו.

     

    ידעתי שלפניי כוח קומנדו סורי ורציתי לדעת איפה הוא נמצא. פקדתי על המג"ד, עמי אבן: "נוע הלוך וחזור. מצד אחד תיחשף אבל תזהה את אש האויב, מצד שני תירה ותנסה לפגוע". צירפתי אליו פלוגת צנחני מילואים. כשהטנקים יחשפו את מקורות הירי, אוכל לטפל בהם באמצעות לוחמי הצנחנים.

     

    הפעולה נכשלה. הושמדו כמה טנקים סוריים, אבל לא פרצתי, לא יכולתי להתקדם, לא פתחתי את הציר. כל הזמן עסקנו בפינוי נפגעים. שלוש שעות התכתשנו עם עצמנו ולא התקרבנו סנטימטר לכביש ביירות־דמשק. קיבלתי החלטה לעצור את ניסיונות החילוץ. הבנתי שעליי לפעול באופן שונה ולייצב את הקו.

     

    כינסתי את המפקדים על מרפסת אחד הבתים. אמרתי להם: "חברים יקרים, נכשלנו בקרב הזה. מה שהתרחש פה זה כישלון אחד גדול. עכשיו פקודות, לא סיפורים ולא ניתוחים — רק פקודות. אני אומר, אתם מבצעים". אמרתי לכל אחד מה עליו לעשות. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שדיברתי איתם. לא בתרגיל, לא בקוקטייל, לא בהחלפת תפקיד, בקרב עצמו, באירוע עצמו. הם ראו את הצנחן הארוך הזה שנחת עליהם לפני שלושה ימים, ועכשיו הוא מוביל אותם בקרב עקוב מדם ונוזף בהם על הכישלון. "הכישלון שלנו", הוא מדגיש, "של כולנו". גם שלו. הוא לא מסתתר ולא מתחבא. הוא נוטל חלק באשמה.

     

    קראתי את תמונת המצב וגיבשתי תוכנית התקפה. תוך כמה שעות התמונה השתנתה. הקרב עוד לא הוכרע, אבל חדלנו לדמם. ידענו מה אנחנו עושים. פעלנו על פי תוכנית. היינו בשליטה.

     

    קילומטר מהגיהינום

     

    בקרב סולטאן יעקוב נשלח גדוד שריון לשטח שהיה כביכול ריק מאויב – וגילה שהוא מצוי בליבו של מארב סורי. הגדוד עבר את הלילה כשהוא מנותק, סופג אבדות ומדמם, כשקילומטר מאחוריו נמצא גיס שלם – בפיקודם של ינוּש בן־גל וסגנו אהוד ברק – שכלל שלוש אוגדות. הכוח הזה היה מודע לקרב שהתנהל, האזין לו בקשר, היה חייב להסיק שהגדוד המכותר נמצא במצוקה, ולא הגיב. רק לקראת הצהריים חולץ הגדוד באמצעות ירי ארטילרי מסיבי שסוכך עליו. כשהגדוד הגיע לקו כוחותינו הוא פגש בטנקיסטים יושבים על הכלים שלהם ואוכלים ארוחת בוקר. קילומטר מהגיהינום.

     

    סולטאן יעקוב הוא כתם על הקריירה של ברק, אף שלא דבק בו מסיבות שונות. הקרב הזה חייב תחקיר מעמיק והפקת לקחים. זה לא קרה. בסולטאן יעקוב ניתן לאתר את כל הכשלים האפשריים: הכנה שלא תואמת את מה שהלוחמים עשויים לפגוש במציאות; נוהל קרב לקוי, והפקרת הגדוד להתבוסס בכישלונו בעת הקרב ולאחריו.

     

    שיקולי יוקרה ואגו

     

    צה"ל איננו מתחקר את עצמו כפי שצריך, ולכן איננו מפיק את הלקחים הנדרשים כדי שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. לעומת זה הוא מחלק צל"שים.

     

    קרבות מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, לבנון הראשונה והשנייה, עופרת יצוקה, צוק איתן – בכולם נחשפו אותן שגיאות, אותן תקלות ואותם כשלים. צה"ל משתכלל, מתחזק ומתעצם בתחומים רבים, אבל חוזר ומבצע אותן הטעויות.

     

    צה"ל אינו מאמין היום ולא האמין בעבר בתחקיר נוקב, אכזרי, מופשט ממיתוסים ונקי מחשבונות. הסיבה לכך היא פרוזאית – איש איננו אוהב להיות מושא לביקורת, להודות בטעויותיו ולשלם את מחירן. במובן הזה, צה"ל נוהג כאחד האדם. הוא מעדיף לעבור לסדר היום, לעגל פינות, לטייח, למרוח – ולחלק צל"שים. לוחמים שילמו בחייהם, בעוד שיקולי יוקרה ואגו הם אלה שהתוו את המדיניות.

     

    קיימת הלימה בין תוצאות הקרב לבין כמות הצל"שים שמחולקים בעקבותיו. קרבות מופתיים, מעוטי נפגעים, שמטרותיהם הושגו, כמעט שלא זוכים לאזכור. הם אינם נלמדים בשיעורי המורשת ומתקבלים כמובנים מאליהם. לעומת זאת, קרבות כושלים, מדממים, מרובי נפגעים – עליהם אנחנו מתרפקים ואותם אנחנו מציינים לשבח. נברתי בסיפורי הצל"שים, ועל פי רוב מצאתי שם גילויים של אומץ לב והקרבה במצבי קיצון שנדרשו בשל תכנון וביצוע כושל של הקרב. כמעט ולא מצאתי צל"שים שניתנו כהוקרה על נורמות פיקוד ועל הובלת לוחמים בקרב, על קור רוח, על תבונה, על ביצוע נקי של המשימה, על נחישות ומקצועיות. אלו הם ערכים שאיננו מטפחים. אומץ לב בשדה הקרב זו התנהגות ראויה, זו הנורמה הנדרשת, אך היא איננה מצדיקה צל"ש.

     

    תזמורת גדודית

     

    שאול מופז היה מג"ד 202 אצלי בחטיבה, קצין מוערך שדיברו בו נכבדות. אני הייתי מח"ט בתחילת דרכי. במהלך תרגיל גדודי באש נוכחתי לדעת שמופז נתן פקודות מתכתיות בקשר, אך ביניהן לבין מה שהתרחש בפועל לא היה קיים שום דמיון. הפקודים שלו עשו מה שהם רוצים.

     

    אלוף פיקוד המרכז, משה לוי, נכח בתרגיל. ניגשתי אליו ואמרתי: "אני עוצר את התרגיל הזה".

     

    "למה?" הוא שאל.

     

    אמרתי: "תסתכל, מג"ד נותן פקודות, אך אין שום קשר בין הפקודות שלו לבין הביצוע".

     

    "אתה עלול לפגוע במופז", ענה לוי.

     

    "נכון", אמרתי.

     

    עצרתי את התרגיל, כינסתי את כולם. מופז ישב כשראשו מורכן. פניתי לפקודיו: "אתם מתכוונים לעשות את מה שהמג"ד אומר לכם או שלא?" עכשיו גם פניתי אליו: "ואתה, המג"ד, אתה מתכוון שהם יבצעו את הפקודות שלך, כן או לא? אני לא מוכן לראות את מה שראיתי", אמרתי לכולם, "קיבלתם פקודות, מלאו אותן כלשונן. קחו את עצמכם, תעלו חזרה לכלים תעשו את הקטע הזה עוד פעם".

     

    אני מניח שמופז נעלב, אבל זו הייתה האמירה שלי לאנשים שהייתי מופקד עליהם. היא הבהירה להם מה הציפיות שלי מהם. הם עלו על הכלים, נסעו אחורה ועשו את התרגיל שוב. והפעם פעלו כמו תזמורת: הוא נתן פקודות, הם אישרו וביצעו.

     

    נגמר התרגיל, ומשה וחצי אמר לי: "אני נוסע, עכשיו תתבוסס בדמך". אמרתי לו: "יהיה בסדר". קראתי למופז, והוא הסתכל לי בעיניים ואמר: "זה היה מהלך מבריק. זה לא היה נעים, אבל עשית את מה שהיית צריך לעשות".

     

    "עוף החוצה!"

     

    "מבצע מוביל", אוגוסט 1980. פשיטה של לוחמי צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים בלבנון. גדוד 50 מחטיבה 35 נשלח לכפר ברעשית. לא אני תיכננתי את המבצע, לא אני פיקדתי עליו. הפעולה נכשלה, רופא הגדוד נהרג מאש כוחותינו. זומנתי ללשכת הרמטכ"ל בעקבות הכישלון. סביב השולחן ישבו הרמטכ"ל רפול, אלוף פיקוד המרכז משה לוי, אלוף פיקוד הצפון ינוש בן־גל, ותא"ל יוסי קולר, מפקד האוגדה שפיקדה על המבצע. הדיון נמשך כשעה ובסיומו אמר רפול: "אני מדיח את המג"ד".

     

    אני הייתי המפקד של אותו מג"ד. לא פיקדתי עליו במבצע הספציפי – הגדוד הושאל ממני לצורך מבצע שכשל – אבל עדיין הייתי המפקד שלו. כולם פינו את הלשכה, אני נשארתי. ביקשתי לדבר עם הרמטכ"ל.

     

    "אני לא רוצה לתת לך לדבר. צא החוצה!" אמר רפול.

     

    "אבל אני רוצה להגיד לך משהו".

     

    "שמעת מה שאמרתי לך? עוף החוצה!"

     

    יצאתי החוצה. עצרתי אצל הרל"ש. אמרתי לו: "שמע, אני רוצה לדבר עם הרמטכ"ל".

     

    "עזוב, אין לך סיכוי", הוא ענה. אמרתי לו: "הדיחו לי מג"ד! אני לא זז מכאן עד שהוא ידבר איתי". התיישבתי בלובי וחיכיתי. אחרי שעה, שעה וחצי, רפול יצא לשירותים. כשחזר הוא הסתכל עליי ושאל: "אתה עוד פה? מה אתה עושה פה?" קמתי ואמרתי לו: "אני מחכה, אני רוצה לדבר איתך".

     

    "אין לי זמן עכשיו. תכתוב מכתב".

     

    התיישבתי אצלו בלשכה וכתבתי. "איני מערער ולו במקצת על כישלונו של גדוד 50 ועל אחריותו המלאה של המג"ד לכך. נדמה לי שתחושת העלבון הצורב מעיקה על אנשי הגדוד, והיא קשה מכל עונש או סנקציה. אך האם זו עילה להדחה? מה פשר כפיות הטובה הזו? אדם נשלח לבצע משימה, לפקד על אנשים חדורי אמונה ומוטיבציה, מ"פים שמשוכנעים בצדקת דרכם ומשום כך נשארו בצבא, אך הם יודעים ומאמינים שיקבלו גיבוי ותמיכה גם ברגעים קשים. קצין בצבא צריך לדעת שאינו טרף המוטל לכלבים ברגע שכשל. דרך זו עלולה להחטיא את קצינינו הטובים, אשר יפחדו ליטול אחריות שיש בה הימור וסיכון".

     

    עוד באותו ערב התקשרו במוטורולה מלשכת הרמטכ"ל. "תתקשר דחוף", נאמר לי. התקשרתי, התייבשתי על הקו כמה דקות, ולבסוף הוא עלה. "ערב טוב". "ערב טוב". "מה שלומך?". "אני בסדר". "אתה כותב יפה", אמר לי רפול. "תודה רבה", עניתי, "אני מעריך את זה".

     

    "אני מחזיר את המג"ד", הוא אמר לי וירד מהקו.

     

    התקשרתי למשה לוי, המפקד הישיר שלי. "לא תאמין", אמרתי לו, "הוא החזיר את מוטי".

     

    "אני באמת לא מאמין. עשית היסטוריה. זו הפעם הראשונה שהוא משנה את דעתו".

     

    אמרתי: "תמיד יש פעם ראשונה".

     

    בלי קומבינות

     

    לא פרשתי מהצבא. הודחתי ממנו על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק. שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו זומנתי אליו לשיחה. "תראה", פתח ואמר, "אתה אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל". קטעתי אותו: "אם כך, אתה בוודאי מייעד לי את אחד הפיקודים". היה ברור לי שאין לו תוכניות עבורי. הוא המשיך והסביר שאני כבר מבוגר והפירמידה הולכת ונעשית צרה, "אז בוא נדבר על הפרישה שלך". אמרתי לו: "תשמע, אם אתה לא רוצה אותי, תגיד שאתה לא רוצה אותי. תגיד לי שאני לא טוב, אבל תגיד לי, מאיזה שדה קרב אתה חזרת שאני לא חזרתי? אין לך כרגע מה להציע לי? שלח אותי לחופשת לימודים עד שיתפנה תפקיד".

     

    "בוא נחשוב על זה, נחזור וניפגש בעוד שבועיים", הוא ענה.

     

    נפגשנו אחרי שבועיים. הוא אמר לי: "בוא נסכם מה אנחנו אומרים בהודעת דובר צה"ל". עניתי: "אני לא מכיר מת שמשתתף בהספד של עצמו. אני שומר לעצמי את הזכות להגיד מה שאני רוצה מתי שאני רוצה". הוא הסתכל על מנדל, הרל"ש המיתולוגי שלו, ומנדל הסתכל עליו בחזרה, ואז הוא המשיך: "אני אכתוב שהיית אחד הלוחמים... אה... אחד המפקדים הקרביים הטובים..." בקיצור, מרח אותי.

     

    נקלעתי למעמד הכי לא מכובד שחוויתי כל שנות שירותי. הזחיחות, תחושת הביטול שהוא הפגין, היוהרה, כל אלו צרובים בליבי פנימה. אמרתי לו: "אני רוצה פגישה עם שר הביטחון". משה ארנס. נפגשתי עם ארנס. שאלתי אותו: "אתה אישרת לרמטכ"ל לשחרר אותי מהצבא?" אמר לי: "לא, הוא לא שאל אותי ואני לא אישרתי". הצעתי לו: "למה שלא תרים טלפון לכמה אלופים שמכירים אותי ותשמע את חוות דעתם? אולי תשנה את דעתך".

     

    ארנס הרים בנוכחותי טלפון למתן וילנאי, אלוף פיקוד הדרום, ושאל אותו: "מתן, מה דעתך להיות נספח צבאי בוושינגטון?" "מה פתאום וושינגטון?" ענה לו מתן, "אני אלוף פיקוד הדרום, יש לי תפקיד". ארנס רצה לפנות לי פיקוד, אבל אני לא באתי בשביל זה. באתי כדי לוודא שלפני שהוא משחרר אותי מהצבא, שר הביטחון משוכנע שההחלטה בדבר סיום שירותי אינה נגועה בשיקולים זרים ולא ענייניים.

     

    אני, בניגוד לברק ולעוד כמה גנרלים אחרים, אף פעם לא הייתי "הבטחה" גדולה, אבל כן הייתי מודל. ומה שהפך אותי למודל זה מה שעשיתי, הרקורד שלי, הרקע שלי. זה מה שהייתי רוצה להנחיל לדור המפקדים הצעירים: אל תשרדו, אל תתחמנו, אל תקמבנו. תהיו ישרים, הגונים, ערכיים, עמדו על שלכם, קחו אחריות, שלמו את המחיר שצריך לשלם גם אם דפקו אתכם. לכו בדרככם בקומה זקופה.

     

    ברק: תמיד נשאתי באחריות

     

    מטעם אהוד ברק נמסר בתגובה: "האלוף דורון רובין ז"ל היה לוחם אמיץ ומפקד שהותיר חותמו על העשייה הביטחונית לאורך עשרות שנים ועל דורות של מפקדים. ברק מאמין שיש לכבד את האלוף רובין, בכלל ובפרט בימים אלה. לפיכך, אין מקום לדעת ברק להשיב לטענות המועלות על ידכם בשמו – כלפי ברק. גם אם חלק מהטענות המתוארות אינן נראות לו נכונות או מוצדקות, אין בכוונת ברק להגיב עליהן בעיתוי זה.

     

    "מובן מאליו שככל מפקד בכיר, ברק נושא באחריות הכוללת לכל מה שהתרחש תחת פיקודו, לטוב ולרע. ברק פעל תמיד על פי מיטב שיפוטו והכרתו ובמסגרת אחריותו, הן כמפקד באירועים השונים המתוארים והן בהחלטות הנדרשות מרמטכ"ל בנושאי מינויים בכירים".

     


    פרסום ראשון: 25.01.18 , 16:41