yed300250
הכי מטוקבקות
    יועז
    המוסף לשבת • 25.01.2018
    דף נחיתה
    יועז הנדל

    הנאום שלא נישא מעולם בפני מנהיג זר הוא זה שמספר את האמת על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. את האמת על כך שאין לו פתרון בדור הזה.

     

    הנה הצעה לנאום: אדוני היקר, נתחיל אולי דווקא במתרחש מול עיניך - אלה שנושאים שלטים וצועקים במליאה, ח"כים ישראלים ערבים. מה שאתה רואה הוא דוגמה לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית. בישראל 20% ערבים, אזרחים בדיוק כמוני, למרות שלא השכלנו עדיין לייצר את אותן חובות. הם חיים טוב יותר מבכל מדינה באזור בכל פרמטר שתבחן. הם קוראים עכשיו קריאות בגנות ישראל ובעד הפלסטינים. זה נשמע מוזר שחברי פרלמנט מתנהגים כאילו הם מייצגים מדינה אחרת, אבל גם את המוזרות הזאת מכילים בדמוקרטיה שלנו. השלטים שמדברים על ירושלים פלסטינית, אדוני, הם חלק מסכסוך ארוך שנים בינינו לבין הערבים באזור. שמעת ודאי לא מזמן את נאום יו"ר הרשות, אבו־מאזן.

     

    מול הדברים האלה אני מבקש אדוני, לראשונה באופן פומבי, להסביר לך את העמדה הישראלית בלי להתחמק ולברוח לעיסוק בפלסטינים. לומר ישירות למה אי־אפשר לחתום על הסכם שלום.

     

    הציונות שאני חלק ממנה יצרה שתי תופעות לאומיות. האחת היא אנחנו. מעם גולה ומפורד ללאום במדינה ריבונית ופורחת. השנייה היא הפלסטינים - עם חדש שכל זהותו היא התנגדות לציונות וכישלונות מדיניים. זה הבסיס להקמת אש"ף לפני מלחמת ששת הימים, המלחמה שהפכה את ישראל למרחב בטוח יותר.

     

    אדוני, מאז 1967 עשו מנהיגי ישראל מהלכים דרמטיים ומסוכנים. חלקם לוו בכאב עצום של פינוי. פינינו את סיני למען שלום של אינטרסים. חתמנו הסכם שלום עם ירדן, ואת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, הסכמים שהעבירו להם 40 אחוז מהשטח ויצרו נהרות של דם. כל המנהיגים כולם ניהלו איתם שיחות שלום, כולם נכשלו.

     

    מי ששומר היום על הרשות הפלסטינית בכל הכוח זו ממשלת הימין. לא נהוג לומר זאת כאן בקול, אבל בלי צה"ל אבו־מאזן לא שורד יומיים. אנחנו עושים זאת כי יש לנו אינטרס משותף: לפלסטינים - לשלוט בחייהם, לנו - להיות רחוקים מענייניהם. זו המדיניות שאיש לא מדבר עליה: הפרדה. מסוג אחר. הפרדה מדינית מקסימלית, שבה הם גם תוקפים אותנו, כידוע לך, מעל במות שונות, והפרדה ביטחונית מינימלית - נכנסים רק לטפל בטרור. כשמתסכלים על המפה בצורה מפוכחת מבינים הכל. אנחנו בתהליך של צמצום הסכסוך, לא פתרון שלו. הפלסטינים מחזיקים בעצמאות מוגבלת במרכז יו"ש ואנחנו מסביב. זה לא מודל מוכר בעולם אבל זה מה יש. אוטונומיה פלוס־מדינה מינוס.

     

    לגבי האינטרסים שלנו לעתיד, גם אותם אני רוצה לומר בקול. הדבר הראשון הוא הערכה שלנו היא שאי־אפשר להגיע לשלום. צר לי, אבל בוודאי לא על בסיס הסכמה לדיקטטורה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'. זו סכנה לקיומה של ישראל.

     

    שנית, את בקעת הירדן היינו צריכים לספח מזמן. גם זאת צריך לומר בפומבי: לנו ולירדנים אינטרס משותף של ישראל חזקה בגבולה המזרחי. לא ריבונות פלסטינית. הדבר השלישי הוא חצי מיליון הישראלים שגרים באיו"ש. רובם בגושי ההתיישבות. אין ראש ממשלה שיכול אפילו תיאורטית לפנות אותם.

     

    אז מה כן אפשר לעשות, אדוני? לנחות על קרקע המגבלות. עקרונות היסוד קיימים, לא צריך לחפש אותם: ירושלים בירת ישראל. חלק גדול מאיו"ש יסופח (הבקעה וגושי ההתיישבות), הפלסטינים ימשיכו לפתח את שטחי הרשות והשאר יישאר שנוי במחלוקת. פלסטיני שגר ברשות הוא אזרח שלהם, ומי שגר בבקעה ובמקומות שנספח יהיה אזרח ישראל. מדובר בכמה אלפים בודדים. הוא יבחר לכנסת, ויום אחד אני מקווה שיוכל לעמוד כאן ולהניף שלט כפי שניתן רק בדמוקרטיה חזקה ויציבה. זה, אדוני, התרחיש הכי טוב שיש, וזו האמת.

     

    טרלול הנאצישוולוגיה

     

    ב־2014 ביקשו ממני לשבת בוועדה של משרד החינוך שעסקה בחופש הביטוי של מורים. אני חלש בוועדות אבל זה היה מיד לאחר פרשת אדם ורטה, מורה שתקף את צה"ל בשיעור אזרחות וחטף אש ציבורית. גם ממני. אדם ששולח את ילדיו לבית ספר ציוני, טענתי, מצפה לקבל חינוך כזה. שירות משמעותי בצה"ל ואהבת הארץ. הכאה על חטא ושוברים שתיקה הם נושאים לדיון במוסדות להשכלה גבוהה, לא בבית הספר. עובד מדינה כמו מורה מחויב לכללים מסוימים, טענתי, וכך טען מרבית הימין בישראל. לכן היחס שלי לרב אליהו שקרא לפטר את הרמטכ"ל או לרב יוסף דומה. שניהם עובדי מדינה ואין להם שום מסלול עוקף מטעם אלוהים. בניגוד למקבלי המשכורות האלה, אנשים פרטיים, משוררים, מלחינים או סתם טוקבקיסטים לא נתונים לכללים ציבוריים, רק להיגיון בריא.

     

    בישראל יש תופעה מטורללת של נאצישוולוגיה. להשוות כל מה שמתרחש לשואה או לעליית הנאציזם. אם עובר שבוע בלי מאמר בהארץ עם המילה נאציזם תדעו שמשהו קרה. כך ההשוואה ההזויה בין מדיניות ההגירה הממשלתית למדיניות הנאצים וכך ההשוואה המעוותת של יהונתן גפן בין אנה פרנק לנערה פלסטינית שתוקפת חיילי צה"ל.

     

    בנאצישוולוגיה מכיוון השמאל הרדיקלי אין היגיון, רק הרבה כעס ואולי אפילו שנאה כלפי המדינה שלא מסתדרת כפי שהיו רוצים. אלא שזה לא רק הם. יום אחרי שערוריית גפן, אדם פרטי נוסף, דודו אלהרר, אמר מילים מתועבות וחמורות בהרבה על רצונו לראות את עמוס עוז מושמד בטרבלינקה. בעיניי זו אמירה נאצית.

     

    התגובה הייתה הרבה צביעות.

     

    יש שתי דרכים להתייחס לתופעה הזאת ובכלל לאמירות ציבוריות שנתפסות כקשות. האחת היא להתעלם, לא להשתתף בפסטיבל. השנייה היא להגיב ולגנות. מי שנוהג קבוע להתעלם ממטורפים זכותו. מי שקופץ כמו רגב, ליברמן ואחרים והפעם התעלם זו בושה. פוליטקאי שמטיף רק כשנוח לו כדי לא להסתכן בטוקבקים הוא לא מנהיג אלא סמרטוט.

     

    ואחרי שאמרנו את זה. המחשבה שאפשר להחרים את העשייה האמנותית של יהונתן גפן (מהיוצרים הכי מוכשרים פה) או של אלהרר, שאגב הפיק לגפן את "הכבש השישה־עשר", פשוט מטופשת. חובבי הנאציפיקציה למיניה אסור שיהיו עובדי מדינה, כדאי שאיש מהם לא יהפוך ליועץ במשרד התרבות בישראל, אבל את התרבות שיצרו אי־אפשר להחרים. לא רק בפועל אלא גם ברעיון. מי שלא מבין את זה לא מבין מה היא מדינת ישראל.

     

    yoazhendel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 25.01.18 , 18:05
    yed660100