רעמים וברקים
יהונתן גפן התחיל עם השוואה מופרכת, דודו אלהרר הגיב בהתבטאות מטורפת, גידי גוב סיפק אמירה אומללה ואביגדור ליברמן ניצל את הרעש כדי לעלות למתקפה, בעיקר נגד היועמ"ש | יש ניסיון לפגוע בקודש הקודשים, אומר שר הביטחון, אסור שייעשו פרובוקציות על חשבון הצבא | מה שהוא לא הבין זה שאי–אפשר למחוק מהרדיו קלאסיקות כמו "הכבש השישה–עשר" | ומה עושים בשמאל? מצלמים קליפ מוזר שכולו טוקבקים שליליים והלקאה עצמית
טובת המדינה
אחרי שבועות ארוכים של שקט יחסי עלה השבוע אביגדור ליברמן למתקפה. זה התחיל בביקור מתוקשר באשדוד בשבת ונמשך לאורך כל השבוע, מה שמעלה את השאלה, אם יש קשר בין מספר המנדטים שמקבלת ישראל ביתנו בסקרים האחרונים לבין הפעלתנות של שר הביטחון בנושאים שאינם לקוחים מהתחום הצבאי.
כשאני מציגה את השאלה לליברמן, הוא אומר בשפתו המעודנת שמי שאומר את זה הוא אידיוט מושלם. וכדי להוכיח עד כמה הטענה מצוצה מהאצבע, הוא מספר על "הסקר הגדול", זה שישראל ביתנו עושה כל שנה בינואר, שהעלה הפעם שאם הבחירות היו מתקיימות היום, המפלגה הייתה מקבלת תשעה מנדטים.
ברור שאנחנו די התחזקנו, אומר ליברמן, גם אצל יוצאי חבר המדינות וגם בקרב הוותיקים. וכדי לחזק את טענתו, נשלח אליי מיד סקר אונליין שפירסם ביום רביעי NEWSRU, אתר חדשות ישראלי בשפה הרוסית, שבדק את עמדותיו של ציבור דוברי הרוסית בישראל בנושאי דת ומדינה. ישראל ביתנו, על פי הסקר, מקבלת 32.5 אחוז מקולות המשיבים, לעומת 26 אחוז שמקבלת מפלגתו של לפיד, הליכוד מתרסקת ומקבלת עשרה אחוזים בלבד, והבית היהודי שלושה.
נכון, הסקר לא משקף את מצבו של ליברמן בציבור הכללי, אבל מוכיח שהציבור הרוסי תומך באופן גורף בעמדותיו של שר הביטחון בכל הקשור לענייני דת ומדינה. בשאלה על חוק המרכולים, למשל, השיבו 84 אחוז כי אינם תומכים בו. אותם אחוזים גם לא הסכימו עם הטענה שהחוק לא ישפיע על חיי הציבור בישראל, ו־81 אחוז ממשתתפי הסקר תומכים בהפגנות שמתקיימות באשדוד.
נאמר זאת כך: גם אם אין קשר בין מצבו של ליברמן בסקרים לבין התבטאויותיו ומעשיו השבוע, הרי שהם ממש לא מזיקים לו בקרב מצביעיו.
כמו תמיד, יש לליברמן מטרה אחת לנעוץ בה את חיציו: התקשורת, שגם כשנעשים דברים לטובת המדינה, דברים שהתקשורת עצמה בעדם – היא מתקשה, לטענתו, לפרגן, לתת אמון, לקבל את העובדה שיש לפוליטיקאים מניעים שהם מעבר לתועלתם האישית. מניעים שהם לטובת המדינה ושלא נועדו רק לקושש קולות בקרב האלקטורט. תמיד מחפשים מה המוטיבציה שלי, למה אני עושה מה שאני עושה, במה זה מועיל לי, רוטן ליברמן. אפשר לחשוב שפוליטיקאים עסוקים 24 שעות ביממה רק בתועלתם האישית.
נו, טוב. קשה לדבר על טובת המדינה בשבוע שבו שרת התרבות והספורט מירי רגב מתרפסת בפני ראש הממשלה באופן שאפילו שרה בממשלת צפון־קוריאה הייתה מסמיקה מבושה, ובערב מעלה לפייסבוק סרטון ממשחק של בית"ר ירושלים נגד בני־סכנין על רקע הקריאות "שיישרף לכם הכפר". רגב, טהורה לעד, נראית מרוגשת ועולצת כמו תלמידת תיכון, כשמה שחסר לה להשלמת התמונה זה רק החולצה של כהנא חי.
אבל ליברמן נותר בעמדתו. הכל לטובת המדינה. ביקורו באשדוד בשבת האחרונה לא נועד להקניט אף אחד. מתחם ביג קיים כבר שנים, הוא אומר. המיקום שלו מרוחק משכונות מגורים. אם זה לא הפריע לאף אחד, מה קפצתם עכשיו? הרי לא ביקשנו לפתוח חנויות בבני־ברק או במאה שערים. לפגוע בסטטוס־קוו הקיים זה מעבר למה שאני יכול לחיות איתו.
ליברמן מאמין שאישור חוק המרכולים התקבל בהרבה מקומות כפקודה להסתער.
זה ויכוח פנימי מיותר, שפוגע באחדות העם ובחוסן הלאומי, הוא אומר. אבל אי־אפשר לשבת בחיבוק ידיים. במתחם ביג יש 80 עובדים, כולם תושבי אשדוד, כולם יוצאי חבר המדינות. מישהו עשה פה אוברדואינג, ואני מציע לו להירגע.
המישהו הזה הן המפלגות החרדיות בכלל והשר אריה דרעי בפרט. הם פשוט מגזימים, טוען ליברמן. לפני חצי שנה אני מגיע לישיבת ממשלה, ובלי שום הכנה מוקדמת מודיעים שמתווה הכותל בוטל. הרי המתווה הזה התקבל לפני שהיית בממשלה, אומר ליברמן לבן שיח דמיוני, שככל הנראה הוא שר הפנים דרעי. הרי מי שניסח את זה הוא מנדלבליט, שאי־אפשר להאשים אותו בחילוניות, הוא אומר. ואז מנסים לשנות את הסדרי הגיור. ועבודות הרכבת בשבת. וחוק המרכולים. דחילק. מספיק.
אנחנו לא מחפשים לעשות דווקא, אומר ליברמן, אבל כשמישהו בא באופן חד־צדדי, ובניגוד לכל ההסכמים הקואליציוניים, שלפיהם כל החקיקה בנושא דת ומדינה מחייבת הסכמה של כל הסיעות, מנסה להעביר דברים מעל הראש שלנו, קשה לשתוק.
שום דבר שעשיתי או אמרתי בשבוע האחרון לא מנוגד לעמדות שהצגתי תמיד, הוא אומר. לא בנושא דת ומדינה ולא בשום נושא אחר. יש לי את הקו שלי מאז ומתמיד.
מאז ביקורו באשדוד הוא ודרעי לא מדברים. לאחר ביקורו של ליברמן בסניף טיב טעם אמר דרעי למקורביו: אני עם ליברמן גמרתי.
זה הוא שהחליט שהוא מנתק כל קשר, טוען ליברמן, ורצונו של אדם כבודו. תמיד ידענו להפריד בין הבעיות שעל הפרק לבין החברות האישית. עכשיו הוא החליט שהוא מנתק את הקשר. שינתק.
הרשימה השחורה
אבל הביקור באשדוד מתווסף לעוד דברים שהבעירו השבוע את הזירה הציבורית. אחד מהם היה הודעתו של ליברמן שהרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, והרב שלמה אבינרי, מהבולטים ברבני הציונות הדתית, יורחקו מאירועים רשמיים בצה"ל בעקבות המתקפות שלהם על הרמטכ"ל וקריאתו של הרב אליהו לאיזנקוט שיתפטר.
בהמשך השבוע כבר נוספו לרשימה השחורה של ליברמן גם האמנים יהונתן גפן וגידי גוב. גפן, בגלל פרסום שיר, שחייבים להודות שאינו מהמיטב של יצירתו, שמשווה באופן מופרך – אין מילה אחרת – בין עאהד תמימי, הנערה הפלסטינית שסטרה לחייל צה"ל, לבין אנה פרנק. גוב – בגלל התבטאות אומללה שלו על העולה החדש ליברמן והמבטא הרוסי שלו, מה שגרם לעלייה הרוסית כולה להתקומם. ההתנצלות של גוב, כך נראה, לא התקבלה, ועכשיו עומדים על הפרק חקירה ודרישה לפטר אותו מתחנת הרדיו שבה הוא משדר.
מעניין שדווקא אמירה הרבה יותר חמורה עוררה פחות הדים יחסית לשאר ההתבטאויות הלא־מוצלחות של השבוע. זו האמירה של דודו אלהרר, שאמר בראיון לרדיו 103 שהוא ישמח לראות את עמוס עוז מתפוגג כעשן מהארובה בטרבלינקה.
טוב, אז לא על כל התבטאות מטורפת צריך להגיב, ואולי מוטב היה שלא להגיב, אבל אם כבר ממהרים לגנות התבטאות לא מוצלחת, בטח שמתחייב לומר משהו על התבטאות חולנית, שעליה לא הייתה שום התנצלות.
ואם כל זה לא מספיק, לתוך כל הסמטוכה המיותרת הזאת נכנס גם אביב גפן, בנו של יהונתן, שפירסם פוסט עם מכתב פתוח לליברמן, שבו כתב שכל עוד ליברמן שר הביטחון, "הנייה והשירים של אבא שלי יכולים לישון בשקט".
ונחשו מי מיהרה לקפוץ לביצה, שמא טביעת אצבעותיה לא תירשם בקטטה הזאת? נכון, שרת התרבות והספורט מירי רגב. על פי פרסום של עמית סגל, אביב גפן אמור היה לבצע בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות את שירו "יומן מסע" יחד עם שרית חדד. כבר לפני שבועיים הוטל מסיבות לא ברורות וטו על השתתפותו. אז למה זה מודלף דווקא עכשיו? בעצם, למה לא, אם אפשר להטיל את הפצצה בזמן הכי טוב כדי ללקט על כך תשואות.
אז כפיים.
זוכרים את השירים
אי־אפשר להפריז בחשיבותו של יהונתן גפן ובתרומתו לתרבות הישראלית. הניסיונות להפסיק את השמעת שיריו ברדיו, כפי שניסה לעשות שר הביטחון ליברמן, או בטקסי זיכרון, כפי שקבע יו"ר יד לבנים, אלי בן שם, הם נואלים, שלא לומר אוויליים, לא פחות מהשיר המדובר עצמו.
לחשוב שניתן לכבות את הרדיו על עשרות שירים נפלאים בגלל איזה פוסט אומלל באינסטגרם, שאלמלא מיהר ליברמן לשלוף אותו משם, אף אחד לא היה מתעסק בו – זה פשוט לא להבין איפה אתה חי. "הנסיך הקטן'' הוא כבר מזמן לא השיר של גפן: הוא השיר שלנו. ולא משנה מה גפן יגיד או יכתוב, הוא יישאר כזה. זו תהיה קלישאה לומר ששירי "הכבש השישה־עשר" הם הפסקול של ילדותנו, של ילדוּת ילדינו, אבל אי־אפשר שלא לומר את זה. ו"אתם זוכרים את השירים"? כן, אנחנו זוכרים אותם. ואף אחד לא ייקח אותם מאיתנו.
ניסיתי להסביר לליברמן את הטעות שעשה. הוא, מצידו, ניסה להסביר לי את המשמעות של תחנה צבאית. אי־אפשר לעבור לסדר היום, הוא אמר. תפקידי להגן על החיילים. יש ניסיון לפורר את הקונצנזוס הכי רחב, שזהו צה"ל. לפגוע בקודש הקודשים. אסור שייעשו פרובוקציות על חשבון הצבא, הוא אמר. שיכתוב נגדי. נגד המפלגה שלי. עזבו את הצבא. אם יש קונצנזוס אחד שמאפשר לנו לחיות ביחד, זה צה"ל.
לא, אמרתי לו, זו הדמוקרטיה. זה חופש הביטוי.
ההתרשמות שלי היא שליברמן עזב כבר את גפן ונעץ את שיניו במטרה הרבה יותר עסיסית: היועץ המשפטי לממשלה, שמיהר לשגר לו מכתב ובו ריענן בפניו את הסמכויות – או יותר נכון, את היעדר הסמכויות – של שר הביטחון בתחנת הרדיו הצבאית. ליברמן דחה את עמדתו של היועץ המשפטי על הסף. אחרי פחות משעתיים קיבל חוות דעת מנומקת של היועץ על פני כמה עמודים, שמסבירה לו את מה שהוא לא הבין.
אני חייב לומר שהיועץ המשפטי קבע כאן שיא ישראלי, אם לא שיא עולמי, אומר ליברמן בציניות. איזו יעילות של מערכת המשפט! מאז שאני בשירות המדינה לא ראיתי מהירות כמו זו שבה נכתבת חוות דעת מנומקת, מועברת לתקשורת ואחר כך אליי. הרי לכל חוות דעת של היועץ המשפטי אתה מחכה חודשים, שלא לומר שנים. אני לא מוצא תקדים לכך שטחנות הצדק טחנו כל כך מהר.
ועל הקביעה הזאת כבר קשה להתווכח עם ליברמן.
ילקוט הכזבים
כמה ימים לפני תקרית בית הכנסת של מנדלבליט נשלחה הודעה בווטסאפ לחברי עמותת זכות הצעקה, זו שחוללה לכאורה את כל המהומה. אני ממליצה בחום לקרוא את המסרון, כדי להבין טוב יותר את האופן שבו מתפתחות כאן שערוריות.
"חברים יקרים. מוזמנים יחד איתנו לטקס ההבדלה האלטרנטיבי שלנו שיתקיים ביום שבת החל מהשעה 17:00 ברחבת בית הכנסת 'ניגוני חיים', ברחוב ויצמן 25 פ"ת. נשים בלבוש צנוע, גברים בחולצות וכיפות לבנות. ננסה להציע באדיבות ובכבוד לציבור המתפללים נוסח תפילה מעט שונה מזה שהם מורגלים בו. הכוונה לטקס שקט, מכובד וסולידי. אין כוונה להפריע או להתעמת. צעקות, צרחות ומגאפונים לא יכובדו. כדי לא לקלקל את ההפתעה, נבקש שלא להפיץ ברשת, אלא רק בקבוצות הווטסאפ ובאופן פרטי. סופשבוע נעים ונתראה בשבת".
את הדברים כתב ישי הדס, בן 62, אב לשניים וסב לארבעה. נשוי לסבתא, כפי שהוא מציין. לפני השעה חמש בערב בשבת שעברה הגיעו לרחבת בית הכנסת 12 איש, בני גילו של הדס. הם הביאו שולחן מתקפל, מפה לבנה, נר הבדלה, צרור של עלי הדס, בקבוק יין וכוסות פלסטיק. טקס ההבדלה האלטרנטיבי היה קצר ושקט. הנוכחים לא היו בטוחים בכלל שהיועץ יגיע. מילא, אמרו, אם לא יגיע, יהיו מי שיספרו לו.
ואז הגיע מנדלבליט, חלף במהירות על פני הקבוצה הקטנה ונכנס לבית הכנסת. מרגע זה ואילך המפגינים לא ראו אותו יותר. כשהמתפללים יצאו למרפסת בית הכנסת והתחילו לצעוק עליהם, הם התחילו לקפל את השולחן ולאסוף את הציוד כדי לנסוע ולהצטרף להפגנה בהבימה. מי שצילמה את האירוע הייתה בחורה שמכינה סרט דוקומנטרי על המחאה.
זמן קצר לאחר מכן נכנסו "האנרכיסטים" למכוניות ונסעו. רק אחרי שעה וחצי התחיל הדס לקבל טלפונים והבין שנעשה עליהם ספין מטורף, ושטקס ההבדלה השקט שלהם הפך לאירוע אלים שבו חבריו כיתרו כביכול את בית הכנסת ולא נתנו למנדלבליט לומר קדיש על אמו.
לקח יממה שלמה עד שהגיע לתקשורת הסרטון שהוכיח שהדברים לא היו ולא נבראו. עד אז, לך תוכיח שאין לך אחות.
וגם הפעם זה קרה רק בזכות המצלמה.
עד לא מזמן שופדנו כולנו על קרני הדילמה. למי נאמין כאשר מתפרסמות גרסאות סותרות לאירועים מזעזעים: האם להאמין לדובר צה"ל? לחייל ששלף את המנטרה "חשתי מאוים"? לשר לביטחון פנים ולמפכ"ל? לכתבים לענייני צבא וביטחון? או שמא עליי להאמין לסכינאי הפלסטיני? למחבל? לערביי הפזורה בנגב? היום השאלה מצטמצמת: האם עליי להאמין לדובר צה"ל או למראה עיניי.
ועכשיו הגיעה הפארסה עד כדי טרגדיה. קומץ אנשים מבוגרים, במפגן המזכיר ניסיון של דיירי דיור מוגן לארגן הבדלה, פתחו שולחן רעוע מול בית כנסת. לא עברו שעות, וכל התקשורת מלאה בתיאורי זוועה של הניסיון האלים לפגוע ביועמ"שנו התמים. שרים וחברי כנסת, מימין ומשמאל, מיהרו לגנות, ואפילו להזדעזע. דוברים רשמיים של הפרקליטות ומשרד המשפטים הציגו בזעזוע ובקול רועד את חבורת הבריונים שהעזה לתקוף את היועץ, ועוד טרם יציאת השבת, ואפילו צילמו אותו, ופרצו חומות מגדלי, וטימאו כל השמנים. ועוד הוסיפו כיצד לא איפשרו ליועץ לומר קדיש, עד שאפילו הלבנה הסמיקה.
לא חלפה יממה, והתפרסם הסרטון, ולא דובים ולא יער, וכמה מההגונים שבמגנים אפילו נאלצו להתנצל על שהאמינו לפרקליטות ולדובריה.
ללא המצלמות אנה היינו באים.
אבל נניח לרגע לאמת, כפי שעינינו רואות אותה בוודאות. נניח לרגע לעובדות ונשאל את השאלה המטרידה באמת: איפה נולד השקר המטופש הזה? מי הזין את הגבבה הזו לאנשי הפרקליטות, לדובר משרד המשפטים, לשרת המשפטים, ומהם לתקשורת, וממנה לכל המתלהמים? מי הפיץ את השקר הזה?
הרי איש מהם, למעט היועמ"ש עצמו, לא היה במקום האירוע. הרי לא יעלה על הדעת שהיועץ, איש צבא אמיץ ונחוש, ראש מערכת הצדק הצבאית בעבר והלאומית בהווה – בוודאי לא הוא נתקף היסטריה מול קומץ קשישים עדינים ואדיבים, כמוצג בסרטון, ודאג להפיץ שמועה מכוערת שכזו. אז מי? מי החל את מסכת הכזבים?
ויותר מכך. נניח שבאמת התקבצו מפגינים מול בית הכנסת, ונניח שקראו בקול והפריעו לברכת הלבנה, ונניח שגידפו את היועץ ואיימו עליו. אז מה? זה אסור? אסור להפגין ליד ביתו ואסור להפגין ליד בית הכנסת? לא נטרח אפילו להביא עשרות דוגמאות של מפגיני ימין המתבצרים בבתי כנסת ותוקפים חיילים. של מתפללים קיצונים המגרשים מן התפילה אנשים אשר דעתם הפוליטית אינה נראית להם. של פשקווילים ועלונים המגדפים ומקללים בשפה איומה כל נטייה קלה שמאלה מהימין הקיצוני. של מתנחליסטים המאמללים משפחות של קציני צה"ל ביישובי מגוריהם. של תג־מחירניקים המחללים כנסיות ומסגדים.
נניח לדוגמאות ונשאל בפשטות: האם מותר ליועץ המשפטי לממשלה לבוז לכל מה שקדוש למפגינים, ואסור למפגינים לפגוע במה שקדוש לו? האם קדיש יתום הוא קדוש יותר מהעיקרון שהצדק צריך להיראות, ולא רק להיעשות?
היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כולה הרסו עיקרון יסוד הקדוש לכולנו לא פחות מקידוש לבנה: הם גרמו לפגיעה, כנראה אנושה, באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. האחריות לקריסת האמון היא על היועץ. הוא אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון שהוא מבצע את מלאכתו למיטב הכרתו המקצועית. אמון הציבור במערכת, הצדק שצריך גם להיראות ולא רק להיעשות, הם ליבת אחריותו של היועץ.
אסור לומר קדיש על שלטון החוק. אי־אפשר לסמוך על כך שתמיד תהיה מצלמה נוכחת כדי להוציא את האמת לאור. זה אמור להיות תפקידו של האלוף במיל', הדוקטור, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.
וזה האיש שמקורביו אמרו השבוע, לפי הפרסום בחברת החדשות, שזיכוי של נתניהו יהיה חורבן של מערכת אכיפת החוק, ושאם נתניהו יזוכה, לא יקראו לאלשיך להתאבד, אלא למנדלבליט.
והנה לכם טיעון משכנע למה חקירות נתניהו מתעכבות.
ברגע שמאל
לפני כמה שבועות הקצתה מרצ כ־600 אלף שקל לקמפיין לעידוד מתפקדים. בינתיים ההתפקדות התחילה, היא אמורה להסתיים ב־17 בפברואר, וקמפיין לא נראה באופק.
ביום שלישי יצא הקמפיין לאור, והוא מעורר תיאבון לא פחות מהקליפ מהבחירות הקודמות, שבו חברי הכנסת של מרצ מרקדים בעליצות כמו היו האחרונים שנותרו על כדור הארץ. על פי הוראות הבמאי, יעמדו הח"כים של מרצ מול המצלמות ויקראו טוקבקים שליליים על עצמם. ולמי שיישאר עד הסוף כדי לצפות בהם, הם יודיעו שהם הפסיקו לפחד ממה שאומרים עליהם, ושהם מתפקדים למרצ.
הבנתם נכון: הטוקבקים השליליים שתשמעו על חברי הכנסת של מרצ אמורים לגרום לכם לקום מהכיסא ולרוץ מיד לתחנת מרצ הקרובה למקום מגוריכם – שהוא ככל הנראה תל־אביב – ולהתפקד למפלגה שכל הדברים השליליים עליה נאמרים על ידי חבריה.
מתברר שגם המתמודדים לא ממש מאוהבים בקמפיין החדש שהונחת עליהם.
זה נראה לי כמו גימיק מיותר, שלא רק שלא ברור לי איך יביא איזשהו מתפקד – אם כבר, אז להפך, אומרת תמר זנדברג, שרק בשבוע שעבר הצהירה על מועמדותה לראשות מרצ. יש פה גישה תבוסתנית שמתמכרת למסכנוּת וחיה בתפיסה שכל הזמן תוקפים אותנו, מכים אותנו, ואנחנו מסכנים וחלשים, היא טוענת. וזה בדיוק ההפך מהאמת. אם נסתכל על המאבקים שהובלנו בשנים האחרונות – בהרבה מהם ניצחנו. שירטטנו את פני החברה בישראל. נכון, היו גם כישלונות, אבל הדבר הראשון שאנחנו צריכים להפנים ולהפגין זה ביטחון עצמי, ולהפסיק לתפוס את עצמנו כדחויים וחסרי השפעה.
לאחר הבחירות האחרונות אמרה זהבה גלאון לכל מי שהיה מוכן לשמוע כי אסור למרצ לרוץ פעם נוספת במתכונת הנוכחית, כשהיא מזיעה כל הדרך להתגברות על אחוז החסימה. לשיטתה, נדרש שינוי יסודי, ובראש ובראשונה יצירת עניין מחודש במפלגה ובמועמדיה לכנסת. גלאון פתחה במערכה פנימית נגד קואליציה של מרבית חבריה בכנסת בדרישה לשנות את שיטת הבחירות הפנימיות לראשות מרצ ולנציגיה בכנסת. גלאון תבעה את פתיחת השורות בדרך של ביטול הכוח של ועידת המפלגה ומעבר לבחירות פנימיות פתוחות לציבור – פריימריז שבהם ישתתפו רבבות תומכי המפלגה. לאחר מאבקים קשים, ולאחר שאף פרשה מן הכנסת כדי לעסוק כל כולה במאבק על שינוי השיטה, נחלה גלאון הישג מרשים והביאה להעברת הבחירות הפנימיות לפריימריז. גלאון התפשרה בדרך על פרטי השיטה, אבל השיגה את פתיחת השורות והעברת ההצבעה לציבור חברי המפלגה. ההחלטה שהובילה כבר הניבה חלק מהפירות המקווים. להתמודדות על ראשות המפלגה, שהייתה אמורה להתקיים בין גלאון לאילן גילאון, הצטרפו מועמדים נוספים, שמאמינים בפופולריות שלהם בקרב הציבור אבל לא העזו להתמודד במועדון הסגור של הוועידה. מיד לאחר ההחלטה על פתיחת השורות הודיעו ח"כ תמר זנדברג ומזכ"ל שלום עכשיו אבי בוסקילה כי גם הם מועמדים לראשות המפלגה.
המועמדות של זנדברג איננה מפתיעה: היא חברת כנסת צעירה, אמיצה ופעלתנית, בעלת פרופיל דומה לזה של גלאון. היא מקווה לענות על כמיהת הבוחרים למועמדת צעירה ורעננה. לעומת זאת, מועמדותו של בוסקילה הפתיעה מכמה וכמה סיבות. ראשית, הוא עמד בראש שלום עכשיו במשך שנה וחצי בלבד, שבה לא הטביע את רישומו. הוא נכנס לתפקיד תוך שהוא מציג את עצמו כשמאל חדש, שונה מהגוורדיה הוותיקה של שלום עכשיו, שאותה ביקר בראיונות לעיתונות מיד עם בחירתו. בוסקילה הציג עצמו כמי שיפתח את התנועה לקהלים חדשים, שיתווה לה דרך חדשה.
שום דבר מזה לא קרה. גם תומכיו של בוסקילה אינם יכולים להראות הישגים ממשיים בהנהגתה של תנועת השמאל הוותיקה. בוסקילה התחייב כשקיבל את התפקיד להישאר תקופה ארוכה ולהימנע מלהתמודד בבחירות הקרובות. הנהלת שלום עכשיו הופתעה לקבל ממנו מייל שבו הודיע כי הוא עוזב את תפקידו מיד, ללא הודעה מוקדמת, על מנת להתמודד על ראשות מרצ. בשלום עכשיו נדהמו גם מהפרת ההתחייבות וגם מהיעדר כל עניין של בוסקילה להידבר עם ההנהלה לגבי מתווה להעברת ניהול התנועה לידיים אחרות.
בכל מקרה, ניצחונה של גלאון והצלחתה בשינוי שיטת הבחירות עשויים להתברר כניצחון פירוס. גלאון הצליחה לפתוח את השורות, לעורר עניין בהתמודדות הפנימית, הביאה לכניסת מועמדים נוספים, ועתה מתמודדים מולה אילן גילאון, תמר זנדברג, אבי דבוש ואבי בוסקילה. לקראת הבחירות לכנסת יתקיימו פריימריז גם למועמדים לכנסת, וגם שם עשויות להיות תוספות מעניינות להנהגת מרצ, שייצרו רשימה חזקה יותר ומעניינת.
השאלה היא האם גלאון תהיה זו שתיהנה מהשינוי הזה, או שהיא תיאלץ לראות מישהי או מישהו אחר שיקטפו את פירות השינוי שעליו היא נאבקה.
