יאיו אברהם היה בן 12, עולה טרי מאתיופיה, כשמצא את עצמו באשפוז כפוי במרכז לבריאות הנפש בנס־ציונה. "אפילו לא ראיתי פסיכולוג לפני שאושפזתי", מספר הפעיל הוותיק למען זכויות הקהילה האתיופית. "בשבועיים הראשונים הייתי במחלקה הסגורה ולא לקחתי את הכדורים כי לא הסבירו לי שום דבר. 'ניסיון אובדנות', כתבו באבחנה, למרות שלא היה שום ניסיון כזה. ידעתי שאני לא משוגע, אבל לא הבנתי את השפה. הייתה רק מורה חיילת, לא אתיופית, שהגיעה לבקר אותי. במשך שלושה חודשים הייתי מאושפז, והאבסורד הוא שכמה שנים לאחר מכן כבר התגייסתי לצה"ל ושירתתי בצנחנים".
לכאורה, מקרה נקודתי: אדם שעלה מארץ זרה לתרבות שונה לגמרי, לא השתלב ויצא מאיזון. בפועל, מדובר בתופעה: מאות עולים מאתיופיה אושפזו כמו אברהם, בלי שיבינו על מה ולמה, ובמקרים רבים ההחלטה לאשפז אותם התקבלה ללא הצדקה. פשוט לא היה מי שידבר איתם בשפתם. אפס פסיכיאטרים ופסיכולוגים במערכת הבריאות דיברו אמהרית או טיגרית. בדיעבד, משרד הבריאות מודה כיום שהייתה בעיה. הייתה, כאילו מדובר בעבר בלבד.
עד כמה הבעיה הזאת עדיין קיימת יעיד הנתון הבא, שנחשף כאן לראשונה: במוסדות לבריאות הנפש בישראל מאושפזים כיום 637 יוצאי אתיופיה או בני הדור השני. יותר מפי שניים מחלקם באוכלוסייה. במילים אחרות: אחד מכל 220 מבני או בנות העדה — ואחד מכל 162 ילידי אתיופיה שחיים בישראל — מאושפז או מאושפזת במוסד פסיכיאטרי.
וכמה פסיכיאטרים או פסיכולוגים יוצאי אתיופיה עובדים כיום במערכת הבריאות? "אין פסיכיאטרים דוברי אמהרית או טיגרית בארץ. ישנן שתי פסיכולוגיות דוברות אמהרית בתהליך התמחות קלינית", נמסר השבוע ממשרד הבריאות.
לא מדובר רק בשפה — מחסום משמעותי כשלעצמו, שעלול לגרום לאבחנות שגויות — אלא גם בחוסר היכרות עם התרבות. במקרים רבים, בעיקר בעבר, תופעות תרבותיות אתיופיות לגיטימיות שהיו מטופלות במסגרת קהילתית, מוסגרו בישראל כסכיזופרניה, פשוט כי איש במערך בריאות הנפש בישראל לא ידע במה מדובר.
"פשוט נתנו לי זריקה"
לפני שבועות ספורים הגיע לדיון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת עו"ד דניאל רז, הממונה הארצי על סיוע משפטי בתחום אשפוז כפוי מטעם משרד המשפטים. הוא דיבר בהרחבה על המחסור באנשי מקצוע במגזר הערבי, ועל הדרך הוסיף: "זה לא רק בחברה הערבית, צריך להגיד את הדברים. זה גם מול החברה האתיופית. יש שם מצוקה של ממש, לדעתי אפילו חמורה בהרבה. אין לנו דוברי אמהרית, אין לנו פסיכיאטרים. היו לנו מקרים שזה מוביל לאבחנות שגויות, ולפעמים בן אדם מאושפז בכפייה כשהוא לא צריך".
למשל מיטל (שם בדוי), בת 34, שעלתה לארץ במבצע שלמה כשהייתה בת שמונה. שבעה אחים, שכעבור ארבע שנים אמם נפטרה והם נותרו לבד כי האב לא היה בתמונה. "העלו אותנו לצפת, ואחר כך עברנו לרחובות. סיימתי תיכון, התגייסתי לצה"ל, ואחרי שהשתחררתי הייתה לי התמוטטות פיזית", היא מספרת. "התעלפתי, אישפזו אותי למשך שלושה ימים ומאז החיים שלי קצת התפקששו".
מיטל עברה לגור אצל אחותה, ולדבריה אושפזה במוסד לבריאות הנפש בצו בית משפט, כשהיא אזוקה ומלווה בידי שוטרים. לטענתה, "במקום להרגיע אותי ולהסביר לי מה קורה, פשוט נתנו לי כדור וזריקה ברגע שהגעתי. אחרי זה נכנסתי לארבעה חודשים למחלקה הסגורה, ושם נתנו לי כמויות גדולות של כדורים. כשחזרתי הביתה כל המוח שלי היה מטושטש, הראש שלי הרגיש כמו אבן והגוף שלי לא זז. לא יכולתי לדבר ולא לכתוב. באבחנה כתבו שאני פרנואידית וסכיזופרנית".
בכל זמן שהותה במוסד, טוענת מיטל, היא לא ראתה עובדת סוציאלית או נציגת רווחה כלשהי שדוברת את שפתה. "לפני שש שנים נכנסתי להיריון, ובחודש השישי הפסיכיאטרית שם רצתה שאעשה הפלה. אמרו לי, 'את צריכה להפיל את התינוק, את חולה ולא תוכלי לגדל אותו'. נלחמתי בהם וילדתי, והרווחה העבירו את הילד לאימוץ. היו איתי עוד נשים שעודדו אותן לעשות הפלה".
יאיו אברהם מכיר היטב סיפורים מהסוג הזה. הוא עבר בעצמו חוויות קשות כשאושפז, וראה גם כיצד מאשפזים את בני משפחתו בזה אחר זה. "היינו שישה אחים", הוא אומר. "אחותי הגדולה נרצחה על ידי בעלה, והיה לנו עוד אח שנעלם במלחמה באתיופיה. נשארנו אני ושלוש אחיות, בלי שפה, חלשים, חשופים. חודשיים־שלושה אחרי שעלינו לישראל כבר אישפזו אותי בנס־ציונה".
יאיו הוא היחיד מבין המרואיינים לכתבה שהסכים לעשות זאת בשמו המלא ובפנים גלויות. לדבריו, אחת הסיבות מאחורי הפחד להשמיע קול היא התרבות. "גם כך זו קהילה מאוד מופנמת, לא כל שכן כשזה נוגע לבריאות הנפש. אם תלכי למרכז בנס־ציונה, תראי שיש אתיופים שבתיקים שלהם לא כתוב אפילו מה האבחנה, משום שאין למערכת מושג".
"נשארתי לבד"
דוד (שם בדוי) עלה במבצע שלמה עם משפחתו היישר לאתר קרוואנים בצפון הארץ. גם הוא גדל ללא אבא. בשלב מסוים, בתוך המצוקה היומיומית, הבין דוד שאמו כנראה סובלת מנטיות דיכאוניות או אובדניות. "אמרתי את זה לתומי לעובדת הסוציאלית, ועוד באותו ערב הגיעו שלושה בריונים מבית החולים שער מנשה, עם עובדת סוציאלית, ולקחו אותה", הוא מספר, והזעזוע מהסצנה הזאת עדיין ניכר בפניו. "אמא שלי התחננה, 'אל תעשו את זה לפני הילדים, אני אבוא לאן שאתם רוצים, רק שהם לא יראו'. אחר כך היא התקשרה לאחותה, ומרגע שהשיחה נותקה אף אחד לא היה איתנו. נשארתי לבד. למחרת בבוקר, כדי שהאחים שלי לא ייכנסו לפאניקה, קמתי כרגיל, הכנתי ארוחות בוקר ושלחתי אותם לבית הספר. אני הפסקתי ללכת ללימודים. רק רציתי לגונן על האחים שלי. הלכתי לעבוד, ומהכסף שהרווחתי הייתי קונה אוכל, עד שעברנו לפנימייה".
לטענתו של דוד, לאורך כל הדרך, מרגע שנלקחה ובזמן אשפוזה, אף אחד לא הסביר לאמו מה בדיוק קורה. "רק אנחנו, בתור ילדים, תרגמנו לאמא את הדברים", הוא אומר. "כשאמי נכנסה לאשפוז היא הייתה בת 48, ובמשך שנה היא נכנסה ויצאה מהמחלקה הסגורה".
במשך שנות לימודיו, הקשר עם אמו היה רופף. "היא הייתה מבקרת אותנו עם ניידת משטרה שליוותה אותה", הוא אומר. "איבחנו לה סכיזופרניה, אבל בקהילה שלנו ההתנהגות שלה הייתה טבעית ומקובלת, קוראים לזה 'זאר'. היא לא הייתה אלימה — או קרוב לזה — אבל באשפוז היא נגמרה. כשהיא נכנסה לשם היא שקלה 70 קילו, בפנים היא כבר שקלה הרבה יותר. והדיבור שלה, כאילו מישהו תפר לה את הלשון לחך. נתנו לה הרבה כדורים".
מה מצבה כיום?
"זאת לא אמא שאנחנו מכירים. יצאה בן אדם אחר, מקבלת זריקות באופן קבוע. היא כל הזמן רצתה לעלות לישראל ולראות את ירושלים, ומאז שיצאה מהאשפוז היא מבקשת שנחזיר אותה לאתיופיה".
סיפורים דומים שמענו מרוב המאושפזים לשעבר שאיתם שוחחנו. כולם חוו את האשפוז כאי־הבנה, ולאחר מכן כהשפלה נוראית שהשליכה עליהם ועל קרובי משפחתם בהמשך. כמעט מכל המקרים הללו עולה השאלה: למה?
השד יוצא מהבקבוק
ישנן סוגיות שניתן לייחס להגירה; אנשים שנעקרים מתרבות אחת לאחרת, ובדרך עוברים טלטלות שקשה אפילו לדמיין, עלולים לאבד את שיווי משקלם הנפשי. גם הקליטה לא פשוטה, ובמקרה של יוצאי אתיופיה היא הפכה מורכבת יותר לאור היחס שגרר צבע עורם.
ויש עוד עניין: אחת התופעות המוכרות בקרב יוצאי אתיופיה בארץ מוצאם היא ה"זאר". הזאר, על פי האמונה, הוא מעין רוח שנכנסת באדם, קצת כמו ה"דיבוק", וגורמת לו להתנהג באופן שונה מהרגיל. את רוח הזאר חייבים לרצות, ולבסוף להוציאה בטקס שמועבר על ידי מטפל שהיה בעצמו מטופל בעבר. בתרבות האתיופית המופנמת, מדובר בתופעה נורמטיבית שאפילו מאפשרת לציבורים מושתקים בחברה, למשל נשים, לבטא בחופשיות רגשות ודרישות שהיומיום החברתי לא מאפשר. בפסיכיאטריה המערבית, ה"זאר" נתפס כהתקף דיסוציאטיבי.
"בחלק מהמקרים לאורך השנים הפנו פסיכיאטרים מטופלים מסוג זה לאשפוזים ממושכים ומיותרים בבתי החולים פסיכיאטריים", הסביר בעבר פרופ' אליעזר ויצטום מהמרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע, שחקר את התופעה. "הפסיכיאטרים איבחנו מחלות נפש קשות, בדרך כלל סכיזופרניה, והמטופלים נאלצו לקבל תרופות אנטי־פסיכוטיות ללא צורך. כיום, חולה שיגיע למרפאה פסיכיאטרית ויאובחן כסובל מבעיות הקשורות ל'זאר', יופנה לעזרה ראשונית מ'הזאר דוקטור' (מטפל קהילתי – ל"א). הגענו למסקנה שאם לא נבין את המטופלים, את מערכת האמונות והטקסים שלהם, לא נוכל לטפל בהם. תרופות קונבנציונליות אינן הפתרון".
גם במשרד הבריאות מודים כי זו אחת הסיבות לאשפוזים ללא צורך של יוצאי אתיופיה. "ידועים מקרים, במיוחד בשנים הראשונות לעלייה", הודו השבוע, "שבהם ניתן טיפול להתנהגויות שבדיעבד התברר כי הן מוכרות בתרבות האתיופית בתור 'זאר', שניתן לטפל בהן בכלים מסורתיים".
העניין הוא שחלפו כבר יותר מ־25 שנה מאז העליות הגדולות מאתיופיה, והנתונים מלמדים שהמצב לא משתפר, אלא אף מחריף. אם ב־1995 אושפזו במחלקות השונות לבריאות הנפש 167 חולים, כעבור עשור גדל מספרם ל־389, והשנה עומד מספר יוצאי אתיופיה המאושפזים על 637, מתוכם 494 הם עולים – יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה הישראלית בכלל.
בעמותות השונות העוסקות בבריאות יוצאי אתיופיה מכירים היטב את הנתונים וזועקים לסיוע כבר שנים, ללא הועיל. כשפנינו השבוע לכמה מהן בבקשה למצוא לנו אדם בעל הכשרה דובר אמהרית או טיגרית, הם השיבו בעצב שפשוט אין כאלה, והפנו אותנו למחלקות הרווחה ברשויות המקומיות, שם הפנו אותנו למשרד הבריאות. יפית טדלה (33), שעלתה לישראל בגיל 7 מכפר ליד גונדר, היא אחת משלוש פסיכולוגיות דוברות אמהרית שמתמחות בימים אלה, ומשום כך מפנים אליה מטופלים רבים דוברי אמהרית. "כיום יש שמונה רופאים יוצאי הקהילה בכל הארץ — רופאי משפחה, אף אוזן גרון, כל אחד בהתמחות שלו", היא אומרת. "פסיכולוגיות קליניות יש שתיים בהתמחות, אני אחת מהן, ויש מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית ופסיכולוגיה שיקומית".
למה יש כל כך מעט?
"לדעתי זה שילוב של כמה תנאים שהופכים את התחום לנגיש לאוכלוסייה מבוססת כלכלית בלבד וכמעט בלתי אפשרי לקבוצות מיעוט. תהליך ההכשרה ארוך וכולל כחמש שנות לימודים וארבע שנות התמחות, שבמהלכן בקושי ניתן להתפרנס. מי שמסיים תואר ראשון ולא מתקבל לתואר שני לא יכול לעבוד בתחום ואחוז המתקבלים לתואר שני הוא מאוד קטן. גם אחרי שמתקבלים לתואר שני — כיום יש קושי להשיג מקומות להתמחות ואנשים מחכים עד שנתיים, שבהן הם צריכים למצוא עבודות אחרות. לכן, מי שלא מגיע עם תמיכה כלכלית חזקה מתקשה להשתלב. חשוב לציין שכל זה למרות שבשטח יש צורך להרבה יותר פסיכולוגים ורשימות ההמתנה במרפאות הציבוריות יכולות להגיע לחצי שנה ואפילו יותר. המציאות היום בבריאות הנפש היא כזו שבחברה רב־תרבותית ומגוונת כמו הציבור הישראלי, יש ציבור מטפלים מאוד הומוגני ומצומצם".
איך קיבלו במשפחה את הרצון שלך להתמחות דווקא בתחום הזה?
"במשפחה עודדו אותי תמיד ללמוד. ספציפית לגבי פסיכולוגיה, לקח המון זמן עד שכולם הבינו מה זה אומר בכלל. היום, כשהם מבינים טוב יותר מה אני עושה, יש הרבה תמיכה וחיזוקים".
לא לשווא לקח זמן עד שהבינו במשפחתה של טדלה מה הסיפור. באתיופיה, כמו בחברות מסורתיות אחרות, הטיפול הפסיכולוגי פחות נפוץ ובמקומו נעשה שימוש במטפלים רוחניים ובתמיכה קהילתית. "זה מאפיין תרבויות סגורות. בעשור האחרון אני שומעת שגם באתיופיה חל שינוי, ויש כאלה שעושים תואר שני בפסיכולוגיה", אומרת טדלה. "אבל לפני כן, ההתמודדות עם משברים באתיופיה נעשתה בצורה קהילתית, עם מעטפת של הסביבה שמתגייסת לעזור לאדם להתגבר על המשבר. כשהיו קשיים שאצלנו מוגדרים כפסיכיאטריים, היו פונים למטפלים רוחניים שמייעצים, בודקים ומלווים. גם היום ישנם אנשים שסומכים על מטפל רוחני מהקהילה יותר מאשר על פסיכולוג ופסיכיאטר. הרעיון הוא לייצר שיתוף פעולה, כך שכאשר יגיעו מקרים שמצריכים התערבות פסיכולוגית או פסיכיאטרית, הטיפול יהיה נגיש".
אבודים בתרגום
כמו תמיד, הפתרונות למחסור בכוח אדם מורכבים. קשה לצפות מהמדינה שתכריח את יוצאי אתיופיה שכן עומדים בתנאי הסף ללכת ללמוד דווקא פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, ולא מקצועות אחרים. מצד שני, אפשר לקחת דוגמה מהעבודה המרשימה שנעשתה בשנים האחרונות בצה"ל, שם הורידו את שיעור יוצאי אתיופיה הכלואים מ־15 אחוז לסביבות הארבעה אחוז בתוך כחמש שנים — עדיין יותר משיעורם בצה"ל — ובמקביל הורידו את שיעור יוצאי אתיופיה הנושרים משירות צבאי בלפחות מחצית. השיטה: שינוי תנאי הפתיחה ובעיקר התאמות תרבותיות.
בשטח, אומרים במשרד הבריאות, בכל מקרה של מצוקה ישנן עובדות סוציאליות שדוברות את השפה ואפשר להשתמש במתורגמנים, אפשרות שגם אנשי המקצוע מודים שאינה אידיאלית. "יש מערך תרגום בתחום הבריאות הכללית", אומרת טדלה. "אבל בתוך בתי החולים הפסיכיאטריים אני לא מכירה מערך תרגום מובנה וברור. בהרבה מקרים זה תלוי בתושייה ובמוטיבציה של הפסיכיאטר לעשות מאמץ ולמצוא תרגום".
וכשאין לו תושייה או מוטיבציה?
"בהרבה מקרים בן משפחה מתרגם, שזאת סיטואציה בעייתית ומורכבת. אני יודעת שיש בקופות החולים מתורגמנים, ויש גם מוקד טלפוני, אבל בבריאות הנפש זה בעייתי. אני לא בטוחה שהפתרון הוא דווקא דחיפה להכשרת פסיכיאטרים דוברי השפה, אלא לנסות לייצר מענה מהיר יותר: להכשיר מתורגמנים רפואיים, שמבינים גם אמהרית או טיגרית וגם את השפה הרפואית, ויהיו זמינים. היום אין כאלה לצערי, ורבים פונים אליי".
"פערי השפה פחות רלוונטיים לדור הזה, אלא יותר להורים, שם אכן יש לנו בעיה קשה משום שהשפה היא כלי מרכזי באבחון פסיכיאטרי", ממשיכה טדלה. "ישנם פערים נוספים: כל מפגש של רופא עם תרבויות אחרות הוא מורכב וטעון לשני הצדדים. עבור המטפל, מורכב לפגוש מישהו שייתכן שיש לו סטיגמות כלפיו, ולהפך. אצל חלק מיוצאי אתיופיה, התפיסה של הטיפול היא שלילית מלכתחילה, בין השאר בגלל תקריות מצערות מההיסטוריה: פרשת השלכת מנות הדם על ידי מד"א, סיפור זריקת הדפו־פרוברה לנשים עולות כדי למנוע היריון ועוד. הצוות הטיפולי צריך להשקיע מאמץ יותר גדול, כי הבסיס מלכתחילה קשה יותר".
איך סוגרים את הפער הזה?
"באמצעות היכרות תרבותית. כיום אין קורסים והרצאות שמאפשרים לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים הקיימים להיחשף ולהכיר תרבותית קבוצות מיעוט שונות, וזה נכון לא רק לקהילת יוצאי אתיופיה. כל רופא וכל פסיכולוג בחברה צריך להכיר ולדעת להיות רגיש ונגיש לתרבויות שונות".
הטענות העולות מהכתבה אינן כלפי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים עצמם, אלא כלפי קובעי המדיניות. כפי שישנה מצוקה גדולה בקרב יוצאי אתיופיה, ישנה מצוקה גדולה גם במגזר הערבי שמובילה לאשפוז יתר, ויש גם נקודות דמיון משמעותיות בין הקבוצות. "כשיש רתיעה וקושי של מטפלים מהמטופלים, הטיפול פחות טוב", אומרת טדלה. "התוצאה לפעמים היא שאנשים מאושפזים תקופות ארוכות ללא צורך, או שהם נכנסים ויוצאים. זה יכול להסביר את העלייה המשמעותית במספר המאושפזים יוצאי אתיופיה בשני העשורים האחרונים. להגיע לבית חולים פסיכיאטרי יכול להיות לפעמים הדבר הכי טוב עבור מטופל, אם הוא מקבל שם את המענה שמתאים לצרכים שלו. חלק מאותם צרכים זה מטפל שמכיר את הרקע התרבותי, שדובר את שפתו אם אפשר, שמכיר את המאפיינים העכשוויים של הקהילה שאליה הוא משתייך וייתכן שמשפיעים על יכולתו לקבל טיפול ולערוך עבורו את ההתאמות הנדרשות".
ח"כ אילן גילאון, שמוביל בכנסת את הטיפול במצוקות בתחום בריאות הנפש, מכיר היטב את הבעיה הזו. "מה שקורה בחלק מהמוסדות האלה צריך להטריד את כולנו", הוא אומר, "ההפקרות הזאת לא נובעת מתוך רשעות או זדון, אלא מתוך מדיניות של ייבוש תקציבי השירותים החברתיים במדינה בכלל, ושל שירותי הבריאות בפרט. כשנחשפתי לעובדה שבישראל אין ולו פסיכיאטר אחד דובר אמהרית, פשוט לא האמנתי. קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מופלית לרעה בדיור, בהשכלה, בתעסוקה ומתברר שגם בתחום בריאות הנפש. בשבוע הקרוב תתכנס ועדת הבריאות של הכנסת לבקשתי, ונדון בה על הנתונים המחרידים".
משרד הבריאות והמל"ג: פועלים לשיפור המצב
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אין בידינו נתונים בדבר אבחנות שגויות, וברמה הפרטנית אין אפשרות לברר מקרים שהתרחשו לפני שנים. כללית, משרד הבריאות והמערכות המטפלות משקיעים מאמץ מיוחד לצורת הנגשת שירותי בריאות הנפש לקהילה האתיופית בדגש על הבנת הנאמר. המשרד מבצע הכשרות לאנשי מקצוע בבתי החולים הפסיכיאטריים ובמרפאות הממשלתיות להכרת התרבות ולהענקת כלים לאבחון ולטיפול רגיש תרבות. שש עובדות סוציאליות יוצאות אתיופיה שולבו במרכזי בריאות נפש ממשלתיים, מתקיימים שירותי תרגום טלפוני, ונבחן שילובם של מגשרים יוצאי אתיופיה במרכזי בריאות הנפש. בנוסף, נמצאים במערכת עובדי סיעוד יוצאי אתיופיה.
"מרפאות רגישות תרבותית, המתמחות בטיפול ביוצאי אתיופיה, מופעלות בבאר־שבע, בהובלת ד"ר נמרוד גריסרו, ובבאר יעקב, בהובלת ד"ר אן־מרי אולמן. מבוצעות הכשרות ייעודיות לאנשי מקצוע באוניברסיטת תל־אביב ובבתי החולים הפסיכיאטריים, כולל בימים אלו ממש על ידי עו"ס אשר מקואננט רחמים מהמרכז הישראלי לפסיכוטראומה".
לגבי הטענות על עידוד מאושפזות להפיל את תינוקן: "לא ברור על מה נסמכת האשמה חמורה זו. הנהלת בית החולים מעולם לא הנחתה או יזמה הוראה בכיוון זה. נהפוך הוא, בידינו מידע על מטופלת יוצאת אתיופיה אשר ילדה תוך כדי אשפוז, בליווי מסור של צוות בית החולים".
מהמל"ג נמסר כי "לאחרונה אושרה תוכנית רב־שנתית, עד 2022, הכוללת יעד לגידול הדרגתי של כ־50% במספר יוצאי אתיופיה המתקבלים ללימודי שנה א' לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. לפיכך, מספרם צפוי לגדול מכ־700 לכ־1,100 סטודנטים בכל שנה. העיקרון המנחה של התוכנית הינו של שילוב ולא של בידול. סך התקציב לנושא זה הוא כ־95 מיליון שקלים.
"במסגרת התוכנית יושם דגש על יצירת קבוצת מופת מקרב הסטודנטים יוצאי אתיופיה. המצטיינים ייהנו ממלגות מתוגברות בכדי שיוכלו להקדיש את מיטב זמנם ללימודים. כמו כן תורחב הפעילות של איתור והכוונה ביישובי הפריפריה של צעירים יוצאי אתיופיה לאקדמיה וסיוע בבחירת תחום הלימוד. בנוסף ניתנת מעטפת תמיכה אקדמית וכלכלית לתלמידי מכינה ולסטודנטים לתואר ראשון".
