רגע של הוקרה
את הידיעה על מועמדותי לפרס "המורה של המדינה" קיבלתי בעודי מטאטאה את הכיתה ומהרהרת ביום שחלף. אחד מאותם רגעים בודדים בחייו של מורה, כשתלמידיו פרחו מהכיתה ורק צלליותיהם נותרו במחשבותיו, ישובות על הכיסאות הקטנים.
אם להודות על האמת, המחשבה שלשמי יצורף התואר "של המדינה" נראתה לי מוזרה ומשעשעת. באותו רגע הרגשתי רק מורה של 27 תלמידיי, שממלאים את מחשבותיי בכל רגע. נדמה לי שאינני שונה בכך במאום מחבריי המורים: מחנכים אמיתיים לא עוסקים ב"עתידו של החינוך", אלא ב"עתידו של האדם".
מאחורי דלתות של כיתות רבות כל כך מתנהלת שיחה. כן, שיחה של ממש. כזו הכוללת מילים, מבטים, לעיתים בכי, פעמים רבות צחוק. היא מתנהלת בין ילדים למחנך, למורה. שיחה שאיננה נכתבת או נשלחת. שיחה כזו שהיא חד־פעמית, על כל מה שטוב ועל כל מה שרע, ועל הדרך לזהות את ההבדל.
תחרות "המורה של המדינה" והכבוד הגדול שנפל בחלקי להיות בין זוכיה איפשרו לי להכיר שבט של אנשים משונים כמוני, כאלה המהרהרים בכובד ראש בסופו של יום בכל המילים שנאמרו. מחנכים ומורים שכל עיסוקם וכל תשוקתם הם שכלול היכולת שלנו ללמוד זה מזה ולהפוך לאנושות טובה יותר, נבונה יותר.
באחד מהרגעים במסע הזכייה שלנו בארה"ב נכחנו במפגש בוקר של גן ילדים. המורה עודדה את התלמידים להודות על כל מה שטוב. כך, מבלי ששמתי לב, מצאתי עצמי דומעת דמעות של געגוע לשיחה הזו עם ילדים, עם תלמידים. דמעות של גאווה על שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מתחרות המקדשת את רגעי השיחה הנדירים האלה ומציבה בקדמת הבמה אותם, את החינוך.
כשהשיח הציבורי מקדש ביקורת וחושף כשלים תדיר, תחרות "המורה של המדינה" מבקשת מאיתנו רגע של הוקרה. רגע של חשיבה על כל אותם אנשים משונים הנושאים את עבודתם שלא על גבי כונן המחשב אלא בנפשם. מורים הפוגשים דור הצמא לשיחה, למילים מעודדות ולמפגש פנים אל פנים. התחרות איפשרה לי להכיר את הנפלאים שבהם, ולחזור לעבודתי מתוך תחושת שליחות ודחיפות.
