קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ", שר גידי גוב בשיר הנושא של סדרת הקאלט "עניין של זמן" ששודרה בטלוויזיה החינוכית בשנות ה־90. עכשיו מתברר, שרוב צעירי העולם באמת שומעים בקולו — ולוקחים את הזמן. הילד בן 25 ועוד לא יצא מהבית? הילדה כבר בת 24 ועוד לא מצאה עבודה? על חתונה אין בכלל מה לדבר? אתם לא לבד. התחושה של הורים רבים שילדיהם "נתקעים" בבית ומעכבים את היציאה לבגרות — מעוגנת במחקרים. לפי מחקרים חדשים, גיל ההתבגרות התארך משני קצותיו: הוא מתחיל כבר בגיל 9 ומסתיים אי־שם בגיל 25.
המחקר החדש ביותר, שהיכה גלים בעולם, נערך על־ידי חוקרים מבית החולים המלכותי לילדים במלבורן שבאוסטרליה, ופורסם החודש במגזין היוקרתי לנצט. ההגדרה המקובלת לתקופת ההתבגרות מוגדרת בין הגילאים עשר ל־19, מה שדי תואם את תחום השנים שלפיו אנחנו חיים בארץ: בת־מצווה ובר־מצווה בגילי 12 ו־13, ותעודת בגרות בגיל 18. אך לדברי עורכי המחקר, יש צורך לשנות את ההגדרות. כיום, צעירים דוחים את גיל החתונה וההורות, מסיימים את לימודיהם מאוחר יותר ומתחילים לצאת לעצמאות מקצועית וכלכלית רק באמצע שנות ה־20 לחייהם. כך, לדברי החוקרים, גיל הנישואים הממוצע מאוחר כיום בשמונה שנים לעומת שנות ה־70. המדענים האוסטרלים ציינו גם, שמחקרים אחרים הראו שהמוח ממשיך להתפתח עד גיל 25. אפילו שיני הבינה, לדבריהם, מתחילות לבקוע כיום מאוחר יותר ביחס לעבר, סביב גיל 25.
"המציאות שלנו השתנתה", מסכימה עם עמיתיה האוסטרליים ד"ר דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית ויועצת מקצועית במגזין האינטרנט "עשר פלוס". "תוחלת החיים עלתה וכל שלבי החיים התארכו — כך גם גיל ההתבגרות. אנחנו רואים כיום את גיל ההתבגרות נמשך עד גיל 25 — בין היתר גם בגלל שהסטנדרטים החברתיים המקובלים השתנו, וכיום אנחנו מאפשרים לצעירים לדחות את יציאתם לבגרות. גיל הנישואים עלה. היום אנחנו לא מצפים שצעירים יתבגרו כל כך מוקדם ויישאו באחריות של גידול ילדים. גם גיל התחלת העבודה וביסוס הסטטוס המקצועי עלה. צעירים נמצאים בתקופת 'מורטוריום' — תקופת השהיה שלא קורה בה דבר. בישראל הצבא כבר דוחה לצעירים את התחלת החיים הבוגרים בשלוש שנים. החברה מאפשרת היום לצעירים לחפש משמעות, לחשוב מה הם רוצים ללמוד ולפעמים זה לוקח כמה שנים".
"למה להתחייב?"
לדברי ד"ר אלוני, החברה מאפשרת גם לנשים להיות רווקות למשך תקופות ארוכות, דבר שלא היה מקובל בעבר. "גם מבנה המשפחה וגם הציפיות החברתיות השתנו. צעירים זוכים לסבלנות, מאפשרים להם התנסות וחקירה ולמעשה להמשיך את גיל הנעורים. שלב חיפוש הזהות נמשך ומתארך. אנחנו רואים צעירים מחליפים עבודות, עוברים באוניברסיטה בין חוגים, מחליפים בני זוג. מחקרים מראים שבין הגילאים 20 ל־29 צעירים מחליפים עיסוק בממוצע שבע פעמים. מבחינה פסיכולוגית, יש לצעירים תחושה שהם יכולים לעשות הכל, אז למה להתחייב לדבר אחד?"
ד"ר אלוני מסכימה עם קביעת המחקר האוסטרלי, שלפיו גיל 25, שבו מסיים המוח את התפתחותו קשור, להגדרת היציאה מילדות לבגרות. "למרות זאת, בעבר החברה הייתה מצפה מצעירים להיכנס למסגרת יציבה בגיל יותר צעיר", אומרת אלוני. "המוח היה מבשיל תוך כדי שאנשים כבר היו מנהלים חיים בוגרים. היית אחראית על ילד - ותוך כדי מתבגרת".
אם המוח מסיים להתפתח בגיל 25 אולי זה נכון לקבוע אותו כגיל הבגרות?
"הבגרות היא קביעה חברתית. יש הרבה השפעות חברתיות, תרבותיות וכלכליות שקובעות את גיל הבגרות. גם לפני מאה שנה המוח הבשיל בגיל 25, ובכל זאת אנשים נחשבו בוגרים הרבה קודם", אומרת פרופ' רחלי ברקן, פסיכולוגית מומחית בקבלת החלטות וניהול סיכונים מאונ' בן־גוריון בבאר־שבע. "בימי קדם, למשל, נקבעה הבגרות לפי ההבשלה הפיזית, ובמיוחד לפי ההבשלה המינית. ילדים בני 13 יכלו מבחינה פיזית להצטרף לעולם העבודה שכלל רעיית צאן או מאוחר יותר כריית פחם. ילדות בנות 12 היו בשלות מבחינה פיזית להפוך לאמהות, לכן את הבנות השיאו כבר בגילאי 12 עד 14. גם הילדות היא בעצם המצאה חברתית ויותר מכך, הילדות היא סוג של מותרות. אנחנו יודעים להבחין בשנות המהפכה התעשייתית בין אלה שלא הייתה להם ילדות, והם נאלצו לעבוד, לעומת ילדים ממעמדות גבוהים שבגיל 13־14 מצאו את עצמם בפנימיות יוקרה ובגילאים 18־25 טיילו ברחבי האימפריה הבריטית. למעשה, מרגע שהומצאה הילדות, נוצר גם הצורך להמציא את הבגרות, כדי שהורים וילדים יוכלו להיפרד".
אם העולם השתנה, ועימו תקופת הילדות, אולי צריך לשנות את "לוח הזמנים" שלפיו אנחנו חיים את חיינו? למשל, אנחנו דורשים מהצעירים והצעירות שלנו לקחת לידיהם אחריות כבדה בגיל צעיר. בגיל 17 הם נוהגים בכבישים. בגיל 18 הם אוחזים בנשק ונלחמים. אולי גם הצבא והרישיון צריכים לבוא בגיל מאוחר יותר? לדברי פרופ' ברקן, מחקרים נוירולוגים מראים שההבשלה של המוח, ובמיוחד חלקים באונה הקדמית שאחראים על לקיחת סיכונים, אכן מסתיימת רק לקראת גיל 25. זו הסיבה, למשל, שפוליסות ביטוח לנהגים צעירים יקרות בהרבה.
אז אולי צריך לאחר את גיל הגיוס 25?
"לפי ההיגיון של חברות הביטוח, זה באמת נכון. אבל מצד שני, דווקא רדיפת הסיכון וחוסר הבשלות של המוח הם אלה שדוחפים חיילים צעירים לפעולות מופלאות של גבורה ואומץ. אחרי גיל 25 אנשים מבינים שהם עשויים למות. ילד בן 18 יכול להגיד 'טוב למות בעד ארצנו'. ילדים בני 20 רוצים אקשן בעזה. בגיל מבוגר יותר ראיית הדברים משתנה. יש כאן משהו מאד ציני — אותו מוח, שאינו בוגר בגיל 18 ורודף סיכונים, אותו מוח שאנחנו רוצים להגן עליו בכבישים - זה גם המוח שמייצר את האומץ ואת הגבורה. זה המוח שמאפשר לצעירים להיות לוחמים ללא חת, לרוץ בקריאות קרב אחרי המפקד שלהם בתחושה שהם חסינים, בלתי פגיעים, שהם יכולים לעשות הכל. המוח הזה הלא־בוגר, הלא־בשל, זה המוח ששולח את האדם לתוך מנהרה כדי להציל את החבר שלו".
דור הבומרנג
גיל ההתבגרות הנמתח מלמטה ומלמעלה הוא תופעה שמשפיעה לא רק על הילדים - אלא כמובן גם על הוריהם, שמוצאים את עצמם בתפקיד אבא'לה ואימוש גם כשהילד כבר אוטוטו בן 30. "קוראים לזה דור הבומרנג", אומרת נירית צוק, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" ומומחית למחקר תרבות נוער. "להתבגרות המאוחרת יש השלכות על כל תחומי החיים. כמו שהמחקר מראה, רוב הצעירים בגיל 24 כיום עדיין נחשבים מתבגרים. הם עדיין גרים אצל ההורים, חיים תחת חסותם, נעזרים כלכלית בהורים ונהנים מכל השירותים שהבית מספק: כביסה, בישול ניקיון. מבחינת ההורים זה אומר שהם עדיין לא סיימו את תפקידם ההורי".
לתופעה הזאת לדברי צוק, יש השפעות על דמות החברה העתידית. "הנישואים מתאחרים, דבר שגורר הורות מאוחרת. כל שלבי החיים מתעכבים ונדחים. אם בגיל ההתבגרות יש רצון של המתבגר להיפרד מהוריו ולבנות זהות עצמאית נפרדת, התהליך הזה הופך איטי יותר. בישראל, אם בעבר צעירים אחרי צבא היו ממשיכים לחיים עצמאיים מחוץ לבית ההורים, היום הם חוזרים ומשתקעים בבית ההורים, בין היתר גם בשל סיבות כלכליות. ההתייחסות אל צעירים בני 24־30 כאל מתבגרים, לא מאפשרת להם לקחת אחריות על כל תחומי החיים וגם בגיל 24 הם נהנים יותר מזכויות מאשר מחובות". לדבריה, במקביל לשינוי הגדרת ה"צעירים" וה"מבוגרים", משתנים גם היחסים הבין־דוריים. ההורים נושאים בנטל גידול הילדים עד גיל מבוגר יותר. סינדרום הקן המתרוקן מתעכב ויש לכל זה גם השפעה על הזוגיות של ההורים".
ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, מסתכלת על התופעה גם מהקצה השני — הקדמת גיל ההתבגרות המינית, וקיצור תקופת הילדות. "גיל ההתבגרות מתארך משני הכיוונים", אומרת וינדמן. "יש פער הולך וגדל בהשוואה לעבר — בין הגיל של ההתבגרות הפיזיולוגית לבין הבגרות הנפשית. ההתבגרות הפיזיולוגית מתחילה בגיל מוקדם יותר, אך לצד זאת יש כיום היחשפות מוגברת לתכנים לא מותאמים לגיל. כל אלה עלולים לגרום למצוקות בגילאים צעירים בהרבה ממה שהכרנו בעבר. כך למשל, בדו"ח השנתי האחרון שלנו הראינו כיצד שיעור הקטינים הצעירים עד גיל 14 מסך כל הקטינים שניסו להתאבד גדל בעשור האחרון ב־40%. זה גידול אדיר. גם שיעור האשפוזים הפסיכיאטריים בגילאים אלה זינק. כיום יש באופן יחסי יותר ילדים עד גיל תשע שמבצעים ניסיונות אובדניים ואין ספק שזה מעיד על מצוקות שמתחילות בגילאים צעירים משהתרגלנו אליהם בעבר".
לדברי וינדמן, פתרונות למצוקות ההולכות וגדלות של מתבגרים, צריכות להיות משולבות בשינוי בהיערכות המדינית — המערכות המטפלות והמחנכות צריכות להיות מודעות לכך שגיל המצוקות ירד. לצד זאת, כל ילד או נער זקוק למבוגר אחראי משמעותי בסביבה שלו — כזה שאפשר לפנות אליו לעזרה".
ומה אומרים ה"ילדים" עצמם? קורל קרן, בת 20, השתחררה לאחרונה מצה"ל: "אני חושבת שהסיבה העיקרית לדחיית ההתבגרות היא החממה שההורים נותנים לילדים. החממה הזאת היא יתרון, אבל גם חיסרון. היא אמנם לוקחת לנו קצת את העצמאות כיוון שדואגים לנו יותר ומעניקים לנו יותר תמיכה מאשר בעבר, אבל עם זאת החממה הזו נותנת לנו לרכוש השכלה יותר בקלות ובכללי לצאת לחיים יותר בקלות. אז אולי זה באמת דוחה את גיל ההתבגרות, אבל התמיכה חשובה מאוד. אני בעד 'הסיכון' הזה שסוף גיל ההתבגרות יידחה".
"האמת, זה נשמע קצת מופרך", חולק על המחקר יוני כוכבי, בן 23, סטודנט להנדסת חשמל בטכניון. "נכון שעם ההתפתחות הטכנולוגיה רמת החיים בישראל עלתה, ויותר ויותר משפחות החלו לספק לילדיהם רמת חיים נאותה שבה הילדים לא צריכים להיכנס למעגל העבודה בגיל מוקדם. דבר זה חסם את החשיפה של הילדים 'לעולם הגדול ובעיותיו', ולכן התבגרותם נדחתה. אבל עם זאת, בגיל 18 נערים ונערות מתגייסים לצבא, חלקם משרתים בשירות קרבי ונחשפים למצבים קשים שכן מבגרים אותם, לכן מבחינתי, הטענה של המחקר נשמעת קצת מצחיקה". כוכבי מציין שבישראל צעירים משתחררים בגיל 21־22, בדרך כלל עובדים כשכירים בעבודות מזדמנות ואז טסים לטיול השחרור הגדול שבו הם נחשפים לתרבויות שונות, מה שגם תורם לבגרותם. כשהם חוזרים, סביב גיל 23־24, הם מתחילים להיחשף ללחץ מהוריהם ללמוד, להתמסד. "לכן הייתי אומר שכיום בישראל גיל ההתבגרות הוא עדיין 18, לכל היותר 21 או 22", מסכם כוכבי. "בגיל 23־24 זה כבר overkill, אלה שאיכשהו חמקו ונותרו ילדים ועכשיו בטוח יתבגרו".
נדב חיימוביץ', בן 23, סטודנט במרכז הבינתחומי בהרצליה: "ההתבגרות הפיזיולוגית מוקדמת ביחס לעבר, אולי בגלל כל ההורמונים במזון, הקרינה ומי יודע מה עוד. אם אני מנסה לחשוב על התבגרות התנהגותית או הפסיכולוגית, אז באמת אפשר לראות שאנשים יוצאים מהבית של ההורים בגיל מאוחר יותר, וזה נובע מאורח החיים המודרני. אם פעם תוחלת החיים הייתה 50-40 ואנשים היו מביאים ילדים לעולם בגיל העשרה, יוצאים לעבוד ועושים עבודות פיזית, אז היום בגלל השינויים התרבותיים, הכל מתעכב ונפרס על פני יותר שנים".
מתן, בן 18 שממתין לגיוסו לצה"ל, מציע לדחוף כלפי מעלה את גיל ההתבגרות ל־27. "אני רואה את האחים הגדולים שלי", אומר מתן. "אמנם הם סיימו מזמן את גיל ההתבגרות, שלב המרד בהורים, עגיל באוזן, קעקוע בכתף, רישיון על אופנוע - כל זה קרה. אבל גם אם שניהם סיימו את השירות הצבאי, כל אחד בתפקיד רציני ואחראי מאוד שדורש בגרות, מבחינתי זה לא אומר שהם סיימו את תהליך ההתבגרות שלהם. אחותי בת ה־23 עדיין גרה בבית, מקבלת רכב כל יום כדי לנסוע לאוניברסיטה. ההורים משלמים לה את שכר הלימוד ואפילו את אחזקת הטלפון הנייד, כי קשה לשלב לימודים עם עבודה. אחי בן ה־26 גר עם החברה שלו בבית. גם הוא לא בדיוק עצמאי כלכלית. גם הוא חי על חשבון ההורים כי הוא בשירות קבע במסלול שמשלב לימודים. גם לו ההורים עדיין מממנים את הנייד, בגדים, ומינוי במכון כושר. אני חושב שהבעיה היא בהורים של היום, שלא משחררים. נראה לי שגיל 27 הוא גיל ההתבגרות האמיתי בארץ".
