{ }
חמישי 21 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איציק יעקובי. צילום: אוהד צויגנברג
    חדשות • 28.01.2018
    זה מה שהפולנים עשו לי
    הם חוו על בשרם את התופת, היו עדים להשמדה וחיו בתת־תנאים על אדמת פולין הכבושה. עכשיו, אחרי ששמעו על החוק שאושר בפולין - הקובע עונש מאסר למי שיעז לקשר בין העם הפולני לבין זוועות השואה - ניצולים זועקים את כאבם: "המוני פולנים שיתפו פעולה, צריך להיאבק על הזיכרון"
    יעל פרידסון, תלם יהב, גואל בנו, ישראל מושקוביץ, איתן גליקמן

     

    בביתו של התלוי עדיף לשתוק

    איציק יעקובי, 89 | יעל פרידסון

    בגיל 14 הגיע איציק יעקובי, יליד הונגריה, למחנה ההשמדה בירקנאו שבפולין. "לאחר חג השבועות בשנת 1944, הופרדתי ממשפחתי", הוא משחזר.

     

    "ד"ר מנגלה השטן שלח אותי, את אמי ואחותי ימינה כאשר את סבי, סבתי, ודודתי שלחו שמאלה. את אמי ואחותי שלחו למחנה נשים ואותי שלחו למחנה הילדים, שם פגשתי את אלי ויזל וקיבלתי את המספר על היד: b.11057. את המספר קראתי פעמיים ביום, לא בגרמנית אלא בפולנית - יידנשצ'ה זירו פינדישונט שדם - מה שמוכיח שהפולנים שיתפו פעולה", הוא מספר.

     

    מבירקנאו נשלח יעקובי למחנה אושוויץ, שם הוא נחשף לאכזריותם של הפולנים. "היו המון קאפו פולנים שאנסו את כל הילדים, כי לא היו נשים. פחדנו מהם לא פחות מהגרמנים", הוא משחזר את הזוועות. "אני משום מה ניצלתי מהאונס. לא יודע מדוע, ההשגחה העליונה שמרה עלי". באושוויץ הוא עבד בבית חרושת לרימוני יד בשם "אוניון", שנוהל על־ידי פולנים. הוא נזכר כי "מנהלי העבודה ומנהלי המשמרות כולם היו פולנים. כל יום היינו יוצאים מהמחנה ומזדהים במספר על היד וחוזרים ומזדהים שוב".

     

    בחודש ינואר 1945 הוא וחבריו נשלחו בצעדת המוות לאוסטריה. "בצעדת המוות נחשפתי לאנטישמיות הפולנית הנוראה, הלכנו בקור של מינוס 27 מעלות, עם פיג'מה לגופנו ונעלי עץ, בלי אוכל. בדרך עברנו בכפרים פולנים והתחננו שיתנו לנו חתיכת לחם כי לא קיבלנו אוכל. הם לא נתנו לנו דבר. אלה מאיתנו שברחו לפולנים הוסגרו", מעיד יעקובי.

     

    ערב יום השואה הבינ"ל התיקון לחוק הפולני מרתיח את יעקובי. "קודם כל בגלל העיתוי. בביתו של התלוי עדיף לשתוק", אמר אתמול והוסיף: "להעביר חוק כזה בעיני הוא איום ונורא. גם ההונגרים היו אנטישמיים, אבל לא היו מחנות השמדה בהונגריה. הסרט שואה של קלוד לנצמן מסתיים בראיון עם אישה פולניה מחוץ לכנסיה שאומרת "מגיע להם, הם צלבו את אדוננו". זה דבר שאני לא יכול לשכוח".

     

    ההוכחות בידנו

    טומי שחם, 85 | תלם יהב 

     

     

    טומי שחם, שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, בז לתיקון החוק הפולני. "החוק הזה מצחיק", הוא אומר. "בפולין היו משתפי פעולה, וגם היום יש שם אנטישמיים".

     

    שחם, שהיה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, שוחרר מפולין לפני 73 שנים בדיוק. לדבריו, הפולנים היו אחראים לחלק ממעשי הזוועה שאירעו שם. "הקאפו באושוויץ הייתה פולנייה והיא הייתה יותר אכזרית מכל הגרמנים", הוא מספר. "היא עשתה מעבר למה שהייתה צריכה לעשות".

     

    "הפולנים רוצים למחוק את ההיסטוריה, אבל אנחנו זוכרים אותה היטב", הוא מצהיר. "יש לנו הוכחות ובשום בית־דין או משפט הם לא יעמדו בזה. במפה אושוויץ נמצאת על אדמת פולין ולא על אדמת גרמניה".

     

    שחם מדגיש כי "היו פולנים אנטישמים בדיוק כמו כל מדינה אחרת, אבל חשוב לזכור שהגרמנים היו אלה שעשו את זה". לדבריו, "היו אנטישמים בפולין, אבל לא היו יותר גרועים מהנאצים. הגרמנים הם אלו שבסופו של דבר נתנו את ההוראות".

     

    הם יכולים לנסות לשכתב את ההיסטוריה, אבל אני זוכר הכל

    יעקב זילברשטיין, 92 | תלם יהב

    "עד היום יש לי צלקת מפולני שפתח לי את הראש. הפולנים אומנם לא היו אכזריים כמו הנאצים, אבל הם היו אנטישמים ושיתפו איתם פעולה".

     

    יעקב זילברשטיין (92) נולד בפולין והיה במחנות ההשמדה בפולין. "הייתי שלוש שנים באושוויץ ובבוכנוואלד", הוא מספר. "מגיל 14 עד גיל 20. עברתי שש שנים במחנות השמדה ואת צעדת המוות. אני מהאחדים שנותרו בחיים.

     

    "הפולנים היו אנטישמים, אבל לא כל הגויים היו רעים. חלק גם עזרו והסתירו יהודים. אחרי המלחמה חזרתי הביתה ולא מצאתי שום דבר. נתנו לי להיכנס, אבל אפילו תמונה לא נתנו לי. 15 אלף מהעיירה שלי הלכו לטרבלינקה. נשארתי יחיד. הם יכולים לנסות לשכתב את ההיסטוריה, אבל אני זוכר הכל".

     

    הפולני בעט בסבתא וצחק

    אסתר ליבר, 81 | גואל בנו 

    אסתר ליבר הייתה רק בת חמש כשהסתתרה משלטון הנאצים יחד עם סבתה באחד היערות על אדמת פולין. גם היום, עשרות שנים אחרי, היא מסרבת לשכוח את אכזריותם של הפולנים וזוכרת כל פרט.

     

    "היו פולנים טובים, וחלק מהם אפילו מחסידי אומות העולם, אבל היו גם פולנים אכזריים מאוד", היא מציינת.

     

    "הייתי בין הילדים הקטנים במשפחה, וכשבאו לאסוף אותנו לגטו, אבא אמר לנו לברוח מהר", היא משחזרת. "הפחד היה גדול וברחנו ליער. הפולנים זרקו עלינו אבנים וקיללו אותנו. חיינו שם כמו כלבים במלונה. באחד הלילות הגיע פולני שהחזיק פנס ביד ובעט בסבתא. היא התחילה לצרוח ולבכות. אני ניסיתי להרגיע אותה ולכן אמרתי לה שזה שמוליק, בן הדוד שלי ושלא תפחד. הפולני רק צחק לי בפנים וקילל. את זה אני לא אשכח לעולם".

     

    זיכרון נוסף צץ ועולה אצל אסתר, המתגוררת כיום בבית חם "יד עזר לחבר" המסייע לניצולי שואה. "כשחזרנו לאחר המלחמה הפולנים לעגו לנו והתריסו בפנינו: 'מה, נשארתם כל כך הרבה, למה לא הרגו גם אתכם?'.

     

    דווקא בזכות משפחה פולנית הוקמה ביער שבו הסתתרה אסתר מצבה לזכר משפחתה. "פולנים אחרים הגיעו והרסו את המצבה", סיפרה אסתר בדמעות. לפני 13 שנים היא שבה לפולין, וזכתה לראות את המצבה המחודשת שהקימו למשפחתה אותם היא מבקשת להזכיר: "לזכר הוריי רבקה ואליעזר בירנבאום, ולזכר שתי אחיותיי, מניה וקלרה הקטנות, וכל משפחתי אשר נרצחו ביערות פולין ומחנות המוות על ידי הנאצים".

     

     

    הפולנים תפסו אותי ברחוב והסגירו אותי

    עליזה ויטיס־שומרון, 90 | ישראל מושקוביץ

     

    "אני נורא כועסת על החוק הזה, איך זה יכול להיות? מדובר באבסורד. מבחינתי זו הכחשת שואה לחלוטין. לא ייתכן שהפולנים לא היו שותפים", כך הגיבה אתמול בכעס עליזה ויטיס־שומרון, ניצולת שואה מגיבורות מרד גטו ורשה, המתגוררת כיום בקיבוץ גבעת־עוז.

     

    ויטיס־שומרון נולדה ברובע היהודי בוורשה, שהפך עם הפלישה הנאצית לפולין לגטו ורשה. "הייתי נערה בת 15 כשהפולנים רצו להסגיר אותי לידי הנאצים. הלכתי ברחוב, הם תפסו אותי ועשו עליי חיפוש. למזלי היה עליי כסף לשחד אותם וכך ניצלתי", היא סיפרה.

     

    באומץ לב ובנחישות פעלה ויטיס־שומרון כקשרית בגטו ורשה והייתה אחראית על חלוקת כרוזים נגד הנאצים. "הייתי בגטו מ־1941 ועד שפרץ המרד", היא מספרת. "יומיים לפני פרוץ המרד הורתה לי המדריכה שלי מטעם ארגון הלוחמים היהודי אי"ל לצאת מהגטו, והסתתרתי בבית של פולנים. במשך תקופת המרד הייתי מקשרת בין שני חלקי הגטו, מעבירה פקודות ומידע בין הלוחמים“.

     

    חמש שנים הייתה ויטיס־שומרון תחת אכזריותו של השלטון הנאצי. "זה לא מקרי שמחנות ההשמדה היו בפולין. זה משום שהם היו אנטישמים, שיתפו פעולה עם הנאצים ופגעו ביהודים", היא הצהירה והוסיפה: "מצד שני יש להיות הגונים ולומר גם שהיו לא מעט פולנים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם".

     

    לויטיס־שומרון חשוב שסיפורה והזוועות שעברו ניצולי השואה לא יישכחו לעולם. "אני מתכוונת להמשיך לחיות, ובעיקר לספר לדור הצעיר על מה שעברנו. זה הנושא שהכי בוער בי. להעביר את החוויה לדור הצעיר, כדי שהשואה לא תהפוך לעוד מאורע היסטורי, בלי החוויה האנושית. זה הייעוד שלי עכשיו".

     

     

    התחננו לקצת אוכל, קצת מים – והם לא עזרו

    יחיאל אלכסנדר, 91 | איתן גליקמן

    "אי־אפשר לשכוח את הפחד שלנו כיהודים בגטו ואיך הפולנים לא עזרו לנו. היה רעב גדול והתחננו, אבל אף פולני לא זרק לנו שום דבר. לא תפוח אדמה, לא כיכר לחם. אף אחד מהם לא התייחס אלינו כאל בני אדם".

     

    יחיאל אלכסנדר מפרדס־חנה-כרכור יחגוג בחודש הבא 91. הוא היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה. יחיאל נולד בעיירה סוליוב בפולין, וב־1938 עברה משפחתו להתגורר בלודז'. "בנובמבר 1939 העיר נכבשה על ידי הנאצים", הוא נזכר. "התגוררתי בגטו לודז' עד חיסולו ב־1944. אני זוכר את הפולנים שלא אהבו את היהודים ובקושי התייחסו אלינו. אי־אפשר לזייף את ההיסטוריה, והניסיון לעשות זאת מבייש את זיכרון הנרצחים.

     

    "היו בין הפולנים כאלה שסייעו לגרמנים, ואת זה גם הפולנים יודעים. אני הרי הייתי בגטו לודז', ועברתי שם מדי יום ליד פולנים — אבל אף אחד מהם לא עזר ולא ניסה לסייע. לעולם לא אשכח שהתחננו לקצת אוכל, לקצת מים, ואיש מהם לא נרתם לסייע. הסתכלנו עליהם בעיניים בתחנונים, והם לא עזרו.

     

    "העובדה שהם העבירו את החוק הזה דווקא בערב יום השואה הבינלאומי מבהירה לי שעלינו להמשיך להזכיר מה קרה, את הקרונות, את הצפיפות ואת המספר שחרטו לי על היד. לפולנים אני קורא היום: אל תנסו לשכתב את ההיסטוריה, אל תנסו לשנות דברים שקרו. כל יום ניסינו להבין מה קרה, למה אתם לא עוזרים לנו, ולא נשכח את הזוועה שעברנו בגטו לודז'. מתברר שגם היום יש אנטישמיות אצלכם בפולין".

     


     

     


    פרסום ראשון: 28.01.18 , 00:46