מחפשים את טרבולטה

"גריז" התחיל דרכו כמחזמר בימתי שנוצר בראשית שנות השבעים, אך זכה להצלחה פנומנלית בזכות הסרט. הגרסה הבימתית המוצגת בהיכל מנורה מבטחים כעת היא הפקה בריטית נודדת חדשה, בבימויו של דיוויד גילמור, שנוצרה בשנה שעברה כמעין הכלאה בין שתי הגרסאות. לרוב הקהל זה לא ממש ישנה, כי העיקר שההפקה כוללת את כל הלהיטים הגדולים מהסרט, כמו "לילות קיץ", "אתה האחד שאני רוצה", "מסורה לך עד אין קץ" ו"סנדי". האמת, שכל הסיפור העלילתי שמקיף את השירים הוא די טיפשי.

הביצועים המוזיקליים הם ברמה גבוהה, עם צוות מוכשר של שחקנים צעירים שיודעים לשיר וגם לרקוד בצורה מרשימה. התפאורה, התלבושות והתאורה עובדים היטב, ויש גם תזמורת קטנה היושבת על במה קטנה מעל לבמה הראשית, ומעניקה להצגה סאונד מעולה. הקטעים הסוחפים הם בעיקר הנמברים הקבוצתיים, שבהם הלהקה מקפיצה את האולם בביצועיה המחשמלים. הם בהחלט יודעים לעשות שמח.

הביצוע המשחקי נוטה למשחק קצת מוגזם, אך זה בסדר כי בעצם מדובר בסוג של פרודיה על סרטי הנעורים של שנות החמישים, ובפרודיה מותר להגזים. בתפקידים הראשיים מככבים מייקל קורטז ודניאל הופ, המנסים להיכנס לנעליים הענקיות של ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון. הופ היפה היא תחליף בהחלט הולם לניוטון ג'ון בתפקיד סנדי. היא משחקת בצורה משכנעת, ומגישה את השירים בביצוע קצבי ונוגע ללב. קורטז (שבעצם הוקפץ לתפקיד כשהשחקן שגילם את דני בסיור העולמי נפצע) הוא קצת פחות מוצלח. יש לו את המראה עם הבלורית, אבל השירה שלו פחות סוחפת. בעיקר אין לו את הסקס־אפיל החייתי של טרבולטה בריקודים. כנראה זה כבר יותר מדי לצפות מהפקה נודדת כזו שתביא לנו טרבולטה חדש. נסתפק במה שיש.