העולם מחולק לטורפים ונטרפים. אלה שנאבקים מהשמנת יתר, ואלה שסובלים מחוסר תזונה. מדענים טוענים ששפע המזון שאנחנו מכירים ילך וייעלם ככל שהאוכלוסייה תלך ותגדל. זו טרגדיה ידועה מראש. המדע שמאריך חיים מייצר עתיד רע יותר לנטרפים וטוב יותר לטורפים.

במציאות האנושית הזאת נמצאת סוגיית ההגירה הבלתי חוקית ממדינות עניות למדינות עשירות. אוכלוסיות מאזורים מוכי מלחמות, עוני ודיקטטורה ינסו תמיד לעבור לאזורים פורחים יותר. כשבוחנים את הממד הפוליטי, אפשר למצוא דיפוזיה אנושית ממדינות כושלות לדמוקרטיות יציבות; זרם שנחלש או מתחזק בהתאם לתנאים הסביבתיים, אבל תמיד קיים.

במזרח התיכון ישראל היא הדמוקרטיה היחידה הפורחת מבחינה כלכלית, ולפיכך מוקד משיכה להגירה – עכשיו ובעתיד. גדר לא תמנע את המציאות שבה אפריקה והשכנות הערביות מייצרות עוד ועוד עוני, נחשלות ובורות שמבריחים כסף ותנאי חיים סבירים.

את התוצרים אפשר למצוא בכל דמוקרטיה מתקדמת. בקאלה שבצרפת פעל במשך שנים מתקן הגירה ובו אלפי אנשים שניסו להגיע לבריטניה. המקום כונה "הג'ונגל", בגלל מוקדי הפשיעה והכאוס בו. בממלכה המאוחדת גדלה ההגירה ב־40% בעשור האחרון, ומכאן נובעת התגובה. החוק בבריטניה, לדוגמה, קובע שכל אדם שאינו אזרח האיחוד האירופי ומרוויח פחות מ־35 אלף ליש"ט בשנה, יסולק אחרי חמש שנים במדינה. הסילוק אכזרי ומכוון.

בארה"ב מגרשים כבר שנים 400 אלף איש בשנה. בתקופת אובמה המספרים גדלו, ועכשיו – אצל טראמפ – מדברים על גידול נוסף. "חוק הפטריוט" מאפשר לרשויות ההגירה לגרש אנשים שנתפסים כאיום. ללא תירוץ וסיבה ממש.

באוסטרליה, מאז 2013, מעבירים מהגרים למדינה שלישית (פפואה ניו־גינאה) תמורת סכום נכבד. ספינה שנתפסת במים הטריטוריאליים או לפניהם, נגררת לאינדונזיה, לאי נאורו או לאיי חג המולד (מדינות שלא חתמו על הסכם הפליטים של האו"ם משנת 1954). גם קמבודיה קיבלה כסף כיעד שאליו ניתן להעביר מגורשים, ובאיים נאורו ומאנוס הוקמו מתקני מעצר ("מתקני הערכה").

בכל אחת מהמדינות האלה מתקיים קמפיין נגדי של הצד הליברלי. בבריטניה זה קמפיין "NO ONE IS ILLEGAL"; באוסטרליה הוגשו עתירות לבית המשפט העליון שביטל חלק מהאמצעים וגרם לממשל לחוקק חוקים עוקפים; בארה"ב מאז עליית טראמפ לשלטון יש ביקורת ציבורית ומשפטית על כל החלטה והכרזה, עם ביסוס או לא, על מדיניות ההגירה.

אין שום דבר יוצא דופן במה שמתרחש בישראל, מלבד הצדק המוחלט שעוטים על עצמם מתנגדי מדיניות ההגירה הישראלית. לישראל יש מה לחשוש מהגירה מאפריקה, והסיבה היחידה שאין זרם של מסתננים היא מדיניות הגירה נוקשה. אם ישראל תקבל מסתננים כתושבי קבע, שום גדר גבוהה לא תעצור מבריחים לעשות כסף על אפריקאים עניים בדרך לארץ המובטחת.

מה שקורה בדרום תל־אביב הוא חלק קטן מהסיפור הגלובלי, ואינו שונה במאום מההתמודדות של ספרד, צרפת, איטליה ובריטניה. גם שם מבוהלים מההגירה המוסלמית ומההגירה ממדינות נחשלות באפריקה יותר מהגירה ממזרח־אירופה, גם שם מחשבים מספרים ואפשרויות. אבל הוויכוח שמתנהל בכל העולם בין שמרנים לליברלים בכל הנוגע להגירה, הופך בישראל משום מה למאבק על אופיו של הצד השני. מאבק שבו יש השוואה מעוותת לגרמניה הנאצית ודה־לגיטימציה לכל מחשבה שיש בה אינטרסים וראייה ארוכת טווח. כאילו מי שתומך במדיניות הגירה ברורה, ולא "בלקבל ולזרום", הוא שונא אדם ששכח מה כתוב במקורות על הגר ואין בו רחמים כלפי איש.

ובכן המציאות אחרת. קובעי מדיניות ההגירה (מגדעון סער עד אריה דרעי), שופטי בג"ץ שאישרו אותה, וגם תומכים מבחוץ כמוני לא אדישים לסבל אנושי. יש כאלה ששונאים לשם שנאה או פופוליזם. הם לא באמת חשובים. הרוב רגישים וכואבים כאב של אחרים. מותר להתווכח איתם. אבל לאף אחד – מרופאים עד אנשי רוח – אין מונופול על הצדק.

המציאות היא שיבשת שלמה סובלת מהיסטוריה והווה נוראים, וגם הניתוח לגבי העתיד מצביע על טרגדיה. זה איום אבל לא משנה את העובדה שמדינה ללא מדיניות נוקשה כלפי הגירה בלתי חוקית לוקחת סיכון לגבי אזרחיה. וזה כבר לא בסמכות הרגש של אף אחד.