"האנטישמיות תמיד הייתה בפולין ותמיד תהיה", כך אומר ישראל קולקר בן ה־89, שנולד בפולטוסק, בפולין, ונאלץ לעבור עם משפחתו לעיירה לחוביץ בשל כיבוש הגרמנים.

"כשאנחנו עזבנו הפולנים צעקו לנו 'יהודים לפלשתינה'. השכנים והמכרים שלנו, אלה שחיינו איתם, פשוט שמחו בעזיבה שלנו. גם לפני המלחמה כשהלכנו לבית־הספר היו כל היהודים ממשיכים ללימודים בחדר, והפולנים היו עומדים וזורקים עלינו אבנים — וגם מקללים ויורקים", משחזר קולקר.

ב־1941 נכבשה גם העיירה לחוביץ בידי הגרמנים והתקיימה האקציה הראשונה שבה נשלחו אלפי יהודים אל מותם ובהם גם בני משפחתו של ישראל. הוא עצמו הסתתר בתוך תנור בגטו וכך ניצל. "כשיצאתי מהמחבוא שלי ראיתי את הפולנים נכנסים לבתים של היהודים ולוקחים את כל הדברים שלהם, מצלחות ועד ריהוט כבד. היה שם ילד שהיה חבר טוב שלי, אביו היה שוטר פולני והוא נכנס לבתים שלנו עם החברים שלו ולקח דברים. כשראה שאני מסתכל עליו הוא לא חשב פעמיים ואמר לי 'במקום להסתכל על הציפורים תבוא לעזור לי'. ככה היו הפולנים".

קולקר מסכם בפסקנות: "נשארתי בחיים כדי שאוכל לספר את הדברים — והיום אני מרגיש את זה יותר מתמיד. את ההיסטוריה אי־אפשר ולא ניתן לשנות".