בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת-עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסה הגבוהה בעלת המשענות הבולטות כאוזניים, שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה כשנעניתי להזמנתם. עשרים שנה לא ראיתי את האוורסברגרים ודווקא ביום מותה של ידידתנו המשותפת, יואנה, פגשתי אותם בגראבן ובלי היסוס נעניתי להזמנתם להשתתף בסעודת הערב האמנותית, זה היה הביטוי שבו השתמשו בני הזוג אוורסברגר ביחס לארוחת הערב בביתם. עשרים שנה לא רציתי לשמוע דבר על בני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא ראיתי את בני הזוג אוורסברגר, במשך עשרים השנים הללו היה די באזכור שמם לעורר בי בחילה, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וכעת עימתו אותי בני הזוג עם שנות החמישים שלהם ושלי. עשרים שנה התחמקתי מבני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא פגשתי אותם ולו פעם אחת ודווקא עכשיו הייתי צריך לפגוש אותם בגראבן, חשבתי: זה באמת היה טמטום יוצא מהכלל, ללכת דווקא באותו יום לגראבן, מה גם שצעדתי בו הלוך ושוב פעמים

רבות, כפי שנהגתי לעשות מאז שובי מלונדון לווינה, והרי הייתי יכול להביא בחשבון את האפשרות שיום אחד אהיה מוכרח לפגוש בבני הזוג אוורסברגר, ולא רק בהם אלא בכל האנשים שנמנעתי מלפגוש בהם בעשורים האחרונים, אנשים שבשנות החמישים היו לי איתם יחסים אינטנסיביים, כפי שנהגו האוורסברגרים לומר, יחסים אמנותיים אינטנסיביים שעליהם ויתרתי כבר לפני רבע מאה, כלומר באותו הזמן שבו עזבתי את האוורסברגרים, נסעתי ללונדון, ובכך ניתקתי את הקשר עם כל הווינאים האלה, כי כמו שאומרים, לא רציתי שום מגע איתם. שהרי ללכת בגראבן משמע להיכנס היישר ללועו של הגיהינום החברתי הווינאי, ולפגוש דווקא את האנשים שאיני רוצה לפגוש, שעד היום כל היתקלות בהם גורמת לי לכל מיני עוויתות גופניות ונפשיות, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וזאת הסיבה שעוד בשנותי האחרונות בלונדון, כשהייתי מבקר בווינה, נמנעתי מללכת בגראבן ובחרתי בדרכים אחרות, לא בקוֹלמארקט וכמובן גם לא בקרְנטנרשטראסה, נמנעתי משְפִּיגלגַאסֶה וכן משְטאלבּוּרגגאסה ודוֹרוֹתיאגאסה ומווֹלציילה, שתמיד פחדתי ללכת בו, ומאוֹפרְנְגאסה, שם נפלתי לעתים קרובות בפח ונתקלתי באנשים הכי שנואים עלי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי בעודי יושב על הכורסה הגבוהה, הרגשתי פתאום צורך עז ללכת דווקא לגראבן ולקרנטנרשטראסה, בגלל האוויר הצח, ובגלל המולת האנשים בשעות שלפני הצהריים, המולה שנעמה לי פתאום דווקא שם, בגראבן וגם בקרנטנרשטראסה, מן הסתם משום שרציתי להימלט סוף סוף מן הבדידות שבה חייתי בדירתי בווארינג, מהבידוד שממש טמטם אותי במשך חודשים ארוכים. בשבועות האחרונים חשתי תמיד שההליכה בקרנטנרשטראסה, ולאורך הגראבן, כלומר הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, מרגיעה את הנפש ואת הגוף; ההליכה הזאת הלוך ושוב היטיבה עם ראשי באותה מידה שהיטיבה עם גופי; וכאילו לא היה לי בזמן האחרון דבר מועיל יותר מן ההליכה הזאת הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, הלכתי בשבועות האחרונים בשני הרחובות עד סופם ובחזרה שוב ושוב מדי יום ביומו; האמת היא שבקרנטנרשטראסה ובגראבן התעשתי פתאום וחזרתי לתפקד אחרי חודשים של חולשת נפש וגוף; ההליכה בקרנטנרשטראסה ובגראבן רעננה אותי; אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, חשבתי כל הזמן, אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, אבל היה בכך יותר מזה; רק ללכת הלוך ושוב, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואכן, ההליכה עוררה אותי לחשוב שוב, ממש לחזור ולהתפלסף, לעסוק שוב בפילוסופיה ובספרות שכבר מזמן דוכאו בקרבי, כן, כבר הומתו מזמן. החורף הארוך הזה, המועד לחולי, שלרוע המזל עבר עלי בווינה ולא בלונדון כמו בשנה שעברה, החורף הזה הוא שהמית בקרבי כל דבר ספרות וכל דבר פילוסופיה, חשבתי כשישבתי שם על הכורסה הגבוהה; ועתה השבתי לעצמי את הכול בזכות ההליכה הלוך וחזור דרך הגראבן ודרך קרנטנרשטראסה, ובאמת ייחסתי את השיפור במצב הרוח הווינאי שלי, שפתאום יכולתי לכנותו מצב רוח של ניצוֹל, לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן שאותה רשמתי לעצמי מאמצע חודש ינואר. וינה, העיר האיומה הזאת, חשבתי, שדוחפת אותי עמוק אל תוך הייאוש, שמובילה אותי שוב ושוב למבוי סתום, הפכה פתאום למנוע שמניע את מוחי לחזור ולחשוב, שמאפשר לגופי להגיב מתוך חיוּת; מיום ליום הבחנתי בַּתחייה ההדרגתית של כל הדברים שמתו במחשבתי ובגופי במהלך החורף; אם כל החורף האשמתי את וינה בדעיכה הנפשית והגופנית שלי, הרי שכעת הודיתי לאותה וינה על חזרתי לחיים. כך ישבתי על הכורסה הגבוהה והיללתי בלבי את קרנטנרשטראסה ואת הגראבן וייחסתי את השיקום הנפשי והגופני שלי לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן ולא לשום דבר אחר ואמרתי לעצמי, טבעי הדבר שלתרפיה המוצלחת הזאת יש מחיר שעלי לשלם, וחשבתי שהמפגש שלי עם בני הזוג אוורסברגר בגראבן הוא מחיר התרפיה שעלתה יפה וחשבתי שזה מחיר גבוה מאוד, אבל בנסיבות מסוימות יכולתי לשלם גם מחיר גבוה יותר, שהרי יכולתי לפגוש אנשים הרבה יותר גרועים מהאוורסברגרים, שהרי בסיכומו של דבר בני הזוג אוורסברגר אינם הגרועים ביותר או לפחות לא הגרועים מכול; ובכל זאת זה די גרוע, לפגוש דווקא את הזוג אוורסברגר בגראבן, חשבתי כשישבתי על הכורסה. אדם חזק יותר ובעיקר בעל אופי חזק יותר, חשבתי, היה דוחה את הזמנתם, אני לעומת זה איני חזק וגם אין לי אופי חזק, להפך, אני האדם החלש ביותר בעל האופי החלש ביותר, ולכן מופקר פחות או יותר לכל האנשים. קבלת ההזמנה של הזוג אוורסברגר היתה טעות מרה, חשבתי שוב, שכן לא רציתי לראות אותם או לשמוע מהם יותר כל חיי והנה אני הולך בגראבן והם ניגשים אלי ושואלים אם שמעתי שיואנה מתה, שיואנה תלתה את עצמה, ואני מאשר ומקבל את הזמנתם. בלי בושה נעשיתי סנטימנטלי לרגע, חשבתי, והאוורסברגרים ניצלו מיד את רגשנותי, ממש כפי שניצלו את התאבדותה של חברתנו המשותפת יואנה כדי למסור את ההזמנה, שתכף ומיד נעניתי לה, אף שמן החוכמה היה לדחות אותה; אבל לכך לא היה לי זמן, חשבתי, הם ניגשו אלי מאחור ואמרו את מה שכבר ידעתי, שיואנה תלתה את עצמה בקילב, בבית הוריה, ושהם מזמינים אותי לארוחת ערב, סעודת ערב לגמרי לגמרי אמנותית, דאגו להדגיש בני הזוג אוורסברגר, כולם חברים משכבר הימים. הם כבר ממש עברו על פני כשהזמינו אותי, חשבתי, והם כבר צעדו כמה צעדים הלאה כשאמרתי טוב, כלומר קיבלתי את הזמנתם לבוא לארוחת הערב שלהם בגנצגאסה בדירתם המכוערת. בני הזוג אוורסברגר נשאו חבילות רבות עטופות בנייר עטיפה מן החנויות הידועות ביותר במרכז העיר והם לבשו את המעילים האנגליים שאותם לבשו כבר לפני שלושים שנה בלכתם לקניות במרכז העיר, כל הופעתם שידרה אצילות בלויה, כמו שאומרים. האמת היא שרק האוורסברגרית דיברה כשנפגשנו בגראבן, בעלה, המלחין, מממשיכיו של וברן, כמו שאומרים, לא דיבר אלי כלל, אין ספק שבשתיקתו הוא ביקש להעליב אותי, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. הם אמרו שעוד לא ידוע להם מתי תתקיים הלוויה של יואנה בקילב. באותו יום, זמן קצר לפני צאתי לרחוב, הודיעה לי חברת ילדות של יואנה מקילב, שיואנה תלתה את עצמה; תחילה לא רצתה החברה, בעלת מכולת מקילב, לומר שיואנה תלתה את עצמה, בשיחת הטלפון היא אמרה לי שיואנה מתה, אבל אני אמרתי לה חד וחלק שיואנה לא מתה אלא התאבדה, היא בוודאי ידעה איך זה קרה, אבל לא אמרה לי; רתיעתם של הכפריים מלומר בגלוי שמישהו התאבד גדולה עוד יותר מזו של העירוניים, ובייחוד קשה להם לומר איך זה קרה; אני חשבתי מיד שיואנה תלתה את עצמה ובאמת אמרתי לבעלת המכולת בשיחת הטלפון, יואנה תלתה את עצמה, זה הפליא את בעלת המכולת והיא אמרה רק כן. אנשים כמו יואנה תולים את עצמם, אמרתי לה בטלפון, הם לא קופצים לאיזה נהר, ולא קופצים מהקומה הרביעית לרחוב, הם לוקחים חבל, קושרים אותו במיומנות ומתמסרים ללולאת החנק. בלרינות ושחקניות תולות את עצמן, כך אמרתי לבעלת המכולת בטלפון. העובדה שלא שמעתי מיואנה במשך תקופה ארוכה כל כך היתה חשודה בעיני כבר מזמן, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, הלוא האישה המרומה, העזובה, הדחויה, האישה הפגועה עד מוות תתאבד יום אחד, חשבתי לאחרונה לא פעם. אבל בגראבן, בפגישתי עם האוורסברגרים, העמדתי פנים שאיני יודע דבר על התאבדותה של יואנה, העמדתי פנים שאני מופתע ומזועזע לגמרי, אף שבשעה אחת-עשרה לפני הצהריים כשהלכתי בגראבן כבר לא הייתי מופתע מהאסון וגם לא מזועזע, משום שהדבר נודע לי כבר בשבע בבוקר, והודות לצעידה הממושכת שלי הלוך ושוב בגראבן ובקרנטנרשטראסה, באוויר הקר והרענן, יכולתי לשאת את דבר התאבדותה של יואנה. האמת היא, שמוטב היה שלא להגיב בהפתעה גמורה להודעה של האוורסברגרים על התאבדותה של יואנה, צריך הייתי לומר מיד שאני כבר יודע שיואנה התאבדה ואני אפילו יודע איך היא התאבדה, מהן הנסיבות המדויקות, כך צריך הייתי לומר להם, חשבתי, ובכך הייתי גוזל מהם את שמחת הבשורה, שעליה התענגו בדרך השפלה ביותר, כלומר מיצו אותה עד תום, כפי שהבחנתי כשעמדנו לפני החנות לתפירה עילית של קניצה; במקום להעמיד פנים שאיני יודע דבר על מותה של יואנה, ולהציג את האיש המופתע לחלוטין, שהדברים נאמרו לו ישירות בלי כחל וסרק, מי שהחדשה האכזרית ממש התנפלה עליו, ולהעניק לאוורסברגרים את העונג שבהטחת בשורות קשות, דבר שכלל לא היה בכוונתי לעשות כמובן, ובכל זאת כך עשיתי, בהתנהגותי המגושמת, כשהעמדתי פנים ברגע הפגישה שאיני יודע דבר וחצי דבר על התאבדותה של יואנה; כל הזמן העמדתי פנים שאיני יודע, אף שידעתי פחות או יותר הכול על התאבדותה של יואנה כשפגשתי את האוורסברגרים בגראבן. איך נודע להם שיואנה תלתה את עצמה לא ידעתי, מן הסתם מבעלת המכולת בקילב, ואין ספק שהחברה מקילב אמרה להם את מה שאמרה לי, אבל לא את כל מה שאמרה לי, חשבתי, שכן אחרת היו האוורסברגרים מספרים לי יותר ממה שסיפרו לי על התאבדותה של יואנה. מובן מאליו שהם יבואו ללוויה בקילב, אמרה האוורסברגרית, והיא אמרה זאת כאילו אין זה מובן מאליו שאני אבוא ללוויה של יואנה, וכבר עכשיו היא באה אלי בטענות על שאיני בא ללוויה של יואנה, אף שהייתי בקשר הדוק ביותר עם יואנה במשך שנים, עשרות שנים, ממש כמו האוורסברגרים, כאילו באמת הייתי נמנע מלבוא, מטעמי נוחות, ללוויה של זו שהיתה מיודדת עם כולנו, והאופן שבו אמרה את מה שאמרה, חשבתי, היה בעצם מעליב, ומעליבה היתה גם העובדה שכבר באותו רגע, בו במקום בגראבן, מיד אחרי שאמרה שתפגוש אותי בלוויה, הזמינה אותי לבוא ביום שלישי הבא, כלומר ביום הלוויה של יואנה, לסעודת ערב אמנותית, כביכול, בביתם בגנצגאסה. האמת היא שהכרתי את יואנה דרך אוורסברגר, שלושים שנה קודם לכן, במסיבת יום הולדת שנערכה לכבוד בעלה של יואנה, בסבסטיאנפלאץ שברובע השלישי; זאת היתה מה שנקרא מסיבת סטודיו, שאליה התקבצו כמעט כל הנודעים שבאמני וינה. בעלה של יואנה היה מה שנקרא אורג-אמן, כלומר יוצר שטיחי קיר, צייר לשעבר, שאחד משטיחיו זכה בשנות השישים בפרס הראשון בביאנלה בסאו פאולו. הדבר האחרון שהיו מצפים לו מיואנה, אמרו האוורסברגרים בפגישתנו בגראבן, היה התאבדות, ולפני שהמשיכו ללכת עם החבילות שלהם, הצהירו שקנו זה עתה את כל כתביו של לודוויג ויטגנשטיין, כדי שיוכלו לעסוק בוויטגנשטיין בתקופה הקרובה. ויטגנשטיין נמצא מן הסתם בחבילה הכי קטנה שלהם, חשבתי, זו שתלויה על זרועו הימנית. ושוב חשבתי שזאת היתה טעות מרה להיענות להזמנתם של בני הזוג אוורסברגר, שהרי כל ההזמנות האלה מאוסות עלי, ומהזמנות לסעודות ערב אמנותיות אני נמנע כבר עשרות שנים, כי השתתפתי בדי והותר ארוחות כאלה עוד בטרם מלאו לי ארבעים, ולמדתי להכיר אותן על בוריין, וכמעט שאיני מכיר דבר מגעיל מהן. האמת היא שהארוחות האלה של האוורסברגרים לא השתנו, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, ממש כמו בשנות החמישים, כמו לפני שלושים שנה, לא זו בלבד שהן ממש שעממו אותי, בסופו של דבר הן כמעט הוציאו אותי מדעתי. עשרים שנה אתה שונא את האוורסברגרים, חשבתי, כשישבתי על הכורסה הגבוהה, ואז אתה פוגש אותם ברחוב ונענה להזמנתם, ובאמת הולך בזמן המיועד לגנצגאסה. ואתה מכיר את כל המוזמנים לארוחת הערב, ובכל זאת הולך. וחשבתי שמוטב היה באותו ערב, ומצדי גם כל אותו הלילה, לקרוא את פסקל או את גוגול, דוסטוייבסקי או צ'כוב, במקום ללכת לסעודת הערב האמנותית הדוחה בגנצגאסה. בני הזוג אוורסברגר הרסו אותך, כן, הרסו את חייך, הם הביאו אותך למצב הנפשי והגופני שבו היית שרוי בתחילת שנות החמישים, לשבר של חייך, למצב קיצוני של חוסר מוצא, שבסופו של דבר הוביל אותך אפילו לשטיינהוף, ואתה עוד הולך אליהם. אם לא היית מפנה להם עורף ברגע המכריע, היית נכחד על ידם, חשבתי. הם היו הורסים אותך ואחר כך מכחידים אותך, אם לא היית בורח מהם ברגע המכריע, ברגע האחרון. אם הייתי נשאר בביתם, במריה זאל, ולו ימים ספורים בלבד, חשבתי, זה היה בלי ספק גומר אותי. הם היו סוחטים אותך וזורקים אותך, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. אתה פוגש בגראבן את האנשים המחרידים שהרסו אותך והרגו אותך, ולרגע אתה נעשה רגשן ואתה מניח להם להזמין אותך לגנצגאסה ואתה עוד הולך לשם, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. ומוטב היה, חשבתי שוב, לקרוא את פסקל שלי או את גוגול שלי או את מונטיין שלי ואפילו לנגן את סאטי או את שנברג על הפסנתר הישן, הלא-מכוון שלי. אתה מטייל בגראבן כדי לשאוף אוויר צח, להחיות את נפשך וצועד היישר לזרועותיהם של האנשים שהרסו והכחידו אותך פעם. ואתה עוד אומר להם שאתה שמח לקראת סעודת הערב האמנותית שלהם