ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל דיי–לואיס
    7 לילות • 30.01.2018
    "למה אני פורש ממשחק"
    דניאל דיי–לואיס הוא גדול השחקנים בעולם. אמן שכל תפקיד הוא תפקיד חייו שלוקח אותו לקצה ומותיר אותו מרוקן ובתחושות של דיכאון. לאחרונה הוציא דיי–לואיס הודעה שהשאירה את העולם בהלם: 'חוטים נסתרים', שביים פול תומאס אנדרסון ויוצא עכשיו לבתי הקולנוע, יהיה סרטו האחרון. עכשיו הוא מסביר מדוע
    לין הירשברג | מגזין W

    פני כשנתיים, כחלק מההכנות להיכנס לדמותו של מעצב האופנה ריינולדס וודקוק, דניאל דיי־לואיס עיצב מחדש שמלה של המותג בלנסיאגה. הוא לא יכול היה לדעת אז שוודקוק יהיה התפקיד האחרון שהוא יגלם בקולנוע. לא הייתה לו שום תחושה מוקדמת שהסרט יגרום לו לשקוע בדיכאון, עד כדי כך שהוא יכריז בפומבי על פרישתו ממשחק.

     

    להפך, דיי־לואיס היה נלהב, כמו תמיד כשהוא נכנס לתפקיד חדש. כדי להפוך לוודקוק, דיי־לואיס (60) צפה בסרטים על תצוגות אופנה משנות ה־40 וה־50, חקר את תולדות חייהם של המעצבים, ומה שחשוב יותר מכל – למד לתפור. במשך חודשים ארוכים הוא שימש שוליה של מארק האפל, מי שעומד בראש מחלקת התלבושות של להקת הבלט של ניו־יורק. בתום עונת הבלט, דיי־לואיס החליט שהוא צריך לתפור שמלה בתפירה עילית מראשיתה ועד סופה. "ראיתי צילום של שמלה צמודה של בלנסיאגה שנעשתה בהשראת תלבושת בית ספר", אומר דיי־לואיס. "השמלה הייתה פשוטה מאוד", הוא ממשיך. "או לפחות היא נראתה כך, עד שהתחלתי לנסות ולמצוא דרך לתפור אותה. אז גיליתי, אלוהים, שזה ממש מסובך. אין דבר יפה יותר באמנות מאשר משהו שרק נראה פשוט. אם ניסית לעשות משהו בחיים שלך, אתה יודע שזה כמעט בלתי אפשר ליצור את הפשטות חסרת המאמץ הזאת".

     

     

    × × ×

     

    כנער מתבגר בלונדון, דיי־לואיס למד נגרות, ושאף לעבוד בסדנה לייצור רהיטים. הוא העדיף זאת על פני עיצוב רהיטים. "העבודה בסדנה היא כמו מזון ושתייה בעיניי", אמר. "אני אוהב את תחושת היצירה". בגיל 19, לפני שהתקבל לבית הספר למשחק "בריסטול אולד ויק", הוא התלבט בין חיי שחקן ובין זה של יצרן רהיטים, והוא מעולם לא ויתר על האובססיה שלו להמשיך ולחדד את הכישורים שלו. במהלך הקריירה שלו, הוא השקיע בלמידה של האתגרים הפיזיים שעמדו בפני כל דמות שגילם.

     

    בדמותו של כריסטי בראון, הצייר והסופר האירי שלקה בשיתוק מוחין, הוא התאהב מיד עם סיום הקריאה של סצנת הפתיחה ב'כף רגלי השמאלית': כריסטי משתמש שם ברגלו השמאלית כדי להניח תקליט על הפטפון. הוא אוחז במחט של הפטפון ומניח אותה בעדינות על גבי התקליט. דיי־לואיס היה משוכנע שזה בלתי אפשרי. אחרי שבועות של אימונים – וחודשים של שהייה בחברת חולים בשיתוק מוחין – דיי־לואיס הצליח לבצע את הסצנה כבר בניסיון הראשון. גם כשגילם את ביל "הקצב" קאטניג, בסרטו של מרטין סקורסזה 'כנופיות ניו יורק', דיי־לואיס למד לזרוק סכינים גדולות במידה מרשימה של דיוק. הוא בנה שולחן מטבח כשגילם את המורד שחי בשולי החברה ב'הבלדה על ג'ק ורוז', והוא הקים מתקן קידוח נפט מהמאה הקודמת ב'זה ייגמר בדם'.

     

    כדי להיכנס למוחו של ריינולדס וודקוק, דיי־לואיס לא רק למד את מקצועו של המעצב, אלא עיצב ושיחזר בקפדנות את כל האספקטים של המלתחה הפרטית שלו, מבדי הצמר והקשמיר. 'חוטים נסתרים', של הבמאי פול תומאס אנדרסון, הוא סיפור אינטימי על אדם ותהליך היצירה האובססיבי שלו. הוא ממוקם בלונדון, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשאנגליה עדיין מנסה להשתקם אחרי שנים של הרס ומחסור. וודקוק מעצב בגדים לנשים עשירות ולבנות משפחת המלוכה ונבלע בתוך העבודה שלו. האובססיה שלו מקבלת חיזוק מאחותו הרווקה הזקנה, שאותה מגלמת לסלי מאנוויל, והוא מסתייע בשרשרת של "מוזות" שאותן הוא מרחיק מעליו מיד אחרי שסיים להשתמש בהן.

     

    'חוטים נסתרים' הוא סרט בריטי בעליל. דיי־לואיס - בנו של ססיל דיי־לואיס, משורר החצר של הממלכה, וג'יל בלקון, שחקנית ובתו של סר מייקל בלקון, מי שעמד בראש אחד מאולפני הסרטים העיקריים באנגליה - לא התעניין במשך שנים בסיפורים מארץ המולדת שלו. "רציתי לספר סיפורים אמריקאיים", הוא אומר.

     

    וזה בדיוק מה שהוא עשה: כ"הוקאיי" בסרט 'המוהיקני האחרון', ביל הקצב ב־'כנופיות ניו יורק', דניאל פליינוויו ב'זה ייגמר בדם', הנשיא אברהם לינקולן ב'לינקולן'. כל תפקיד הגדיר משהו מהמהות של אמריקה – מהשאפתנות לשחיתות ולהירואיזם. "במשך זמן רב סרטים הממוקמים באנגליה נראו לי קרובים מדי לעולם שממנו ניסיתי להימלט – חדרי אירוח, מחזות קלאסיים של שייקספיר, דאונטון אבי – כל אלה לא עניינו אותי". דיי־לואיס עוצר. "לפני שעשיתי את הסרט, לא ידעתי שאני עומד להפסיק לשחק. פול ואני צחקנו המון לפני שהתחלנו לעשות את הסרט, ואז הפסקנו לצחוק, כי אפפה אותנו תחושה עזה של עצב. זה היה די מפתיע: לא היינו מודעים למה שאנחנו מביאים לעולם. זה היה משהו שקשה היה לחיות איתו. זה עדיין קשה".

     

     

    × × ×

     

    דיי־לואיס לא ראה את 'חוטים נסתרים' (שמוקרן בבתי הקולנוע החל מהשבוע). הוא ראה סרטים אחרים שלו, אבל אין לו שום חשק לראות את הסרט הזה. בתחילת הקיץ הוא הכריז באמצעות הודעה כתובה שהוא לא מתכוון להמשיך ולשחק. על ההחלטה הזאת שלו הוא שוחח רק עם אשתו. בעבר תמיד נטל לעצמו הפסקות ארוכות בין הסרטים. תקופות דיכאון אמנותי והפחתת לחץ שגרמו לג'ים שרידן, במאי 'כף רגלי השמאלית' ושני סרטים נוספים של דיי־לואיס, לומר ש"דניאל שונא לשחק בסרטים". אבל אחרי הפסקה הרשה לעצמו לשוב ולהתפתות מחדש בגלל דמות מרתקת, סיפור שובה לב או במאי מרגש. "מה שהיה משתלט עליי בעבר הייתה אשליה של כורח המציאות", אמר דיי־לואיס. "ניסיתי לחשוב אם אין שום דרך להתחמק מזה. במקרה של 'חוטים נסתרים', כשהתחלנו לעבוד לא הייתה בי שום סקרנות כלפי עולם האופנה. לא רציתי לשקוע בזה. גם עכשיו, אופנה כשלעצמה באמת לא מעניינת אותי. בהתחלה לא ידענו מה יהיה המקצוע של הדמות הראשית. בחרנו באופנה, ואז קלטנו פתאום למה הכנסנו את עצמנו. עולם האופנה תקע בי את קרסיו".

     

    "יש כישוף בסרטים האלה שאי־אפשר להסביר", הוא אומר. "פול ואני דיברנו רבות על קללות – מה משמעות הדבר שקללה מוטלת על משפחה מסוימת. סוג של מחלה. וזה לא מפני שחשתי שיש קללה שקשורה בסרט, פרט לאחריות העצומה של ניהול חיים יצירתיים, שזו קללה וברכה כאחד. אי־אפשר להפריד ביניהם עד יום מותך. זה מה שמזין אותך ואוכל אותך, מפיח בך חיים והורג אותך בו זמנית". דיי־לואיס משתתק לרגע. אני תוהה למה מישהו, שידוע כשחקן הטוב ביותר בדורנו, שזכה בשלושה פרסי אוסקר ונראה קסום על המסך, ירצה לפרוש מהמקצוע. "עוד לא הבנתי את זה עד הסוף", אמר. "אבל קיבלתי החלטה, וזהו. חוסר הרצון לצפות בסרט קשור להחלטה שקיבלתי להפסיק לעבוד כשחקן. אבל זאת לא הסיבה שבגללה העצב השתלט עליי. זה קרה במהלך סיפור העלילה, ואני לא לגמרי מבין למה", הוא שוב משתתק.

     

    "אחד הבנים שלי מתעניין בכתיבת מוזיקה, אז הראיתי לו את הסרט 'כל הבקרים שבעולם', על המלחין הצרפתי סנט־קולומב. הבן שלי התרשם מאוד מהנחישות שנדרשה כדי ליצור את המוזיקה, מסירובו של סנט־קולומב להשלים עם כל מה שהוא פחות מיוצא מן הכלל. לא ממנו ולא מאף אחד אחר. אני לא אוהב להשתמש במילה השדופה 'אמן', אבל יש משהו באחריות המוטלת על אמן שנפלה עליי. אני צריך להאמין בערך הדברים שאני עושה. לפעמים העבודה נראית חיונית. מפתה, אפילו. ואם הקהל מאמין לזה – זה צריך להיות מספיק בשבילי. אבל לאחרונה זה לא מספיק".

     

    קרה לא פעם שדיי־לואיס רצה לפרוש ממשחק אחרי שהגיח מתוך דמות שגילם. הפעם, מעצם העובדה שהכריז על כוונתו בפומבי, הוא ניסה להישאר מחויב לה. "ידעתי שזה מאוד לא אופייני להוציא הודעה כזאת לתקשורת", המשיך. "אבל רציתי למתוח קו כלשהו. לא רציתי להיבלע בחזרה לתוך פרויקט נוסף. כל חיי הבעתי בקול את רצוני להפסיק להופיע בקולנוע, ואני לא יודע למה הפעם הזאת הייתה שונה, אבל הדחף לפרוש השתלט עליי, וזה הפך למשהו כפייתי. למשהו שאני פשוט חייב לעשות".

     

    מעניין שדיי־לואיס מדבר על הצורך שלו לפרוש באותו אופן שבו הוא מדבר על הצורך להיכנס לעוד דמות: משהו עוצמתי שמשתלט על כל כולו. וממש כמו במשחק, הוא עדיין לא בטוח מה בדיוק הוא מרגיש. "האם אני חש טוב יותר?" הוא שואל במקומי, ומשיב מיד, "עדיין לא. יש בי עצב עמוק. וזה הדבר הנכון להרגיש כרגע. כמה מוזר היה אילו רק התחלתי לצעוד בדילוגים לעבר הוויה חדשה לחלוטין. הייתי עסוק במשחק מגיל 12. אני רוצה לחקור את העולם בדרך אחרת".

     

    אף שהיו שמועות שדיי־לואיס עומד להיות מעצב אופנה, הוא צחק כשהעליתי בפניו את הרעיון לקריירה החדשה. "מי יודע?" אמר בטון שובב. "בזמן הקרוב אני לא אדע עדיין לאיזה כיוון אפנה, אבל אני לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים". הוא תמיד טיפח מגוון של אהבות: הוא כתב תסריט לקומדיה ביחד עם אשתו רבקה, הוא צייר מוכשר, הוא מייצר רהיטים, והוא אוהד שרוף של טורניר מרוצי האופנועים MotoGP. אבל יש בו גם אהבה עזה לקולנוע, וקשה לדמיין מצב שבו הוא לא ימשיך לתרום לסרטים באופן כלשהו. "לא ייתנו לך להסתלק בשקט", אמרתי לו. ודיי־לואיס חייך. "הממממ.... לא תהיה להם ברירה".

     

    במהלך סוף השבוע של ה"לייבור דיי", בדרך לארוחת צהריים עם בנו האמצעי, רונאן, תלמיד שנה שנייה באוניברסיטת "ייל", דיי־לואיס היה מעורב בתאונת אופנוע. "זה מסלול שעברתי בו מאות פעמים", אמר לי. "אמבולנס עבר בצומת באור אדום, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות. הצלחתי להתחמק ממאות תאונות, אבל זאת הייתה הפעם שלא הצלחתי להימנע". האופנוע שלו התרסק, ודיי־לואיס סבל משבר רציני בזרוע. "כששכבתי על הקרקע, אני זוכר שהבנתי שאני כנראה אאבד את היד. חשבתי, 'אוקיי, זאת יד שמאל, ויש לי עוד אחת'". עכשיו הזרוע כבר לא מגובסת. הוא הסיר את הגבס בעצמו באמצעות שני מברגים וסכין לחם. והרופאה שטיפלה בו עשתה עבודה מצוינת בשימור דיוקנה של בת ים מפותלת המקועקעת על זרועו. לדיי־לואיס יש קעקועים על כל גופו: טביעות יד שמטפסות על הגב והכתפיים, המסמלות כל אחד משלושת בניו, ותריסר קעקועים נוספים שמספרים סיפורים פרטיים.

     

    תאונת האופנוע התרחשה זמן קצר אחרי שפורסמה החלטתו של דיי־לואיס לפרוש מעסקי הסרטים. מכיוון שהוא בכושר גופני מצוין, קשה שלא לחשוב שהחלטה משנה חיים שכזאת בוודאי מעיקה עליו כל הזמן, וגורמת לו אולי להיות מוטרד מהרגיל. הוא ביטל את הרעיון שזו הייתה הסיבה לתאונה, אבל אמר שהוא לא בטוח שימשיך לרכוב על אופנועים. "לעומת זאת, שאלתי את המנתחת אם אני יכול לחזור לאִגרוף", אמר לי. "והיא חושבת שזה יהיה בסדר". הוא התחיל לעסוק באגרוף כשגילם את דמותו של דני פלין ב'המתאגרף', והעניין שלו בענף הספורט הזה נמשך הרבה מעבר לצילומים. "אני מתכוון לשמור בבטן את כל הכעסים והטינות עד שהרופאה תיתן את האות, ואז אני אתחיל להרביץ", חייך דיי־לואיס. "אני ממש מצפה לרגע הזה. אולי כשאשלח אגרופים לשק החבטות אוכל למצוא כמה תשובות".

     

     

    תרגום: לילית וגנר

     


    פרסום ראשון: 30.01.18 , 19:40