כל הגלריסטים/ות מחפשים/ות בזמן האחרון ציירים/ות וציירות טובים/ות. ולא רק בגלל שזה המדיום היחיד שעוד מצליח להימכר, אלא בגלל שבאמת אין כמעט ציירים/ות טובים/ות, שלא לדבר על כך שאין כמעט ציירים/ות בכלל. המיצבים, הווידיאו, עבודות הסאונד והשימוש בחומרים מגוונים השתלטו על השדה כמו גם המושגיות והרעיון כתחליף לעבודת כפיים. כלומר לטכניקה. וזה בסדר גמור.

אבל לציור טוב יש עדיין מקום, ומתן בן טולילה, שמציג עתה בגלריה נגא את התערוכה 'בת קול', הוא צייר מצוין. יש בו שילוב מיוחד שכזה: הוא קולוריסט נהדר, איש תוכן והרפתקן. הוא לא קופא על שמריו, אלא ממשיך וחוקר את המדיום ואת עצמו, כמו שעושה יוצר שבאמת מחויב ליצירה. וכך, בתערוכה החדשה, יש שינוי קטן אך גדול מתערוכתו הקודמת, ובמקום לתכנן מראש את הציור בדייקנות מדהימה הוא נתן למקריות להתוות את תחילת הדרך. "הוא שופך טרפנטין וצבע מדולל על הבד, נותן לתערובת להתפשט מעצמה, ואחרי יומיים חוזר לסטודיו ומשם, אחרי שהמקום נוצר ונגלה על הבד, הוא גם מאכלס אותו בנוכחות", מתואר תהליך העבודה בדף התערוכה.

וכך, כתם של צבע, הופך לנקודת מוצא לציור כולו, והוא אחראי על השילוב המוזר והמעניין בין הרקע המופשט - שלעיתים נראה כמו מערות ונופים - לצורות קונקרטיות יותר, מזוהות, כגון עפיפון, שלט, פיסת גדר ודמויות. אני מוצאת בתערוכה דיאלוג מעניין עם הציור הרומנטי של המאה ה־19, שביטא את אפסות הקיום האנושי מול כוחות הטבע. המסר היה ברור: האדם, שמרגיש את עצמו כמרכז היקום, הוא בעצם פסיק קטן בטבע הנשגב, המלא הוד וגם קטסטרופלי לעיתים. אצל בן טולילה יש תחושה שהנוף והדמויות מנוכרים זה לזה, מין הדבקה שכזו בין שתי שכבות זרות. הנוף נראה פנטסטי ולא מציאותי, בזכות צבעיו המרהיבים והזרימה שלהם על הבד, ואילו הדמויות מדויקות, מוקפדות.

אין ספק שיש שם דרמה, אולי אפילו טרגדיה. למשל, בציור הנהדר 'confrontation #2' שבו מופיעה דמות חובקת דמות אחרת. שתיהן נסות על נפשן, נראות כצלליות, על רקע נוף של מפלי צבע. בתמונה אחרת דמות - כנראה זו של האמן - צפה במים ירוקים זרחניים. יש תשוקה גדולה למצוא קשר ישיר למציאות העכשווית, ואפשר לעשות זאת. אני מבכרת להשאיר את עולם הציור האניגמטי והפנטסטי של בן טולילה בספֶרה אחרת, גדולה מהרגע הקונקרטי, וכך לא לפגוע בקסמו.