שחקנית הצעירה שלי בן יוסף (27) זוכרת עדיין באימה את האודישן הראשון שלה בתיאטרון הקאמרי, שנערך מול איתי טיראן. "מזל שלא ידעתי את זה מראש, כי אחרת הפחדים היו משתלטים עליי", היא מודה. "פשוט זרקו אותי מולו והייתי צריכה לספק את הסחורה בלי לחשוב יותר מדי. תלמידה שסיימה רק עכשיו לימודים בבית ספר למשחק, על הבמה עם השחקן הכי גדול היום בארץ. בהמשך גיליתי שהוא גם אדם צנוע וסופר־מקצוען שיודע לפרגן לשחקנים שמולו. נכון, הוא עילוי, אבל גם שחקן מאוד חרוץ ועובד מאוד קשה. מנחם אותי לראות את זה, כי גם אני אדם שעובד קשה. על כישרון אני לא סומכת. זה נורא נזיל. אבל אני יודעת שאם אני אעבוד קשה, אני אצליח".
בן יוסף, בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, שמופיעה כיום בהצגות "על האש" (שכתב וביים דרור קרן) ו"מפיסטו" (לצד איתי טיראן), בתיאטרון הקאמרי ובסדרה "שבאבניקים" (ימי ב', 20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD) ‑ לא מסתפקת בזה ומלטשת את האנגלית שלה. המטרה: הוליווד.
"אה, את מסביון"
"כשגדלתי, כולם סביבי היו מסביון, ולכן לא הרגשתי שונה. היום, כשאני מספרת מאיפה אני, אני מרגישה ששופטים אותי אחרת. תמיד גם שואלים: 'איך זה לגדול בסביון?' כאילו יש שם משהו מיוחד ושונה ממקום אחר. נכון אמנם שכסף יכול להקל ולעזור, אבל זה לא מה שיקבע אם תהיה לך ילדות שמחה או עצובה. גם כשיש כסף, אפשר להיות עצוב. כן, קצת מבאס ששמים עליי מיד תווית, אבל התרגלתי".
היפים והנכונים
"לא היה לי טוב בבית ספר. לא שנאו אותי, אבל לא היו חברים. גם ההתבגרות המינית שלי הגיעה מאוד מאוחר. עד אז הייתי ממש שטוחה. אני לא מדברת איתך על חזה קטן, אלא על כלום. היו צוחקים עליי, קראו לי: 'שלי השטוחה', 'שלי מסך פלזמה', שזה אופייני לסביון. בבתי ספר אחר קוראים לשטוחות 'קרש חיתוך'. בכיתה ט' נראיתי כמו ילד בכיתה ג'. לפני השינה הייתי מבקשת מאלוהים: תעשה רק שאוכל ללבוש גוזייה, שלא אהיה היחידה שמגיעה לבית הספר בלי.
"מאוד התביישתי בעובדה שהייתי ילדה בודדה. שנים הסתרתי את העבר שלי. עד עכשיו, כשאני נזכרת בזה, זה מעלה לי דמעות בעיניים. בכל הפסקה, כדי שלא יראו שאני לבד ואין לי עם מי לשחק, הייתי הולכת לשירותים, נועלת את הדלת אחריי ומחכה שההפסקה כבר תיגמר. אני חושבת שבבית ספר אחר זה לא היה קורה לי. עובדה שכשעברתי לתיכון, הכל היה סבבה. בכל בית ספר יש בדרך כלל את החבורה של החנונים, את החבורה של הצופים ואת החבורה של המחששה, ואתה משתייך לאחת מהן. בסביון, הייתה רק אופציה אחת — היפים והנכונים וללבוש מותגים. אולי גם אני אשמה במצב, כי הייתי ממש חנונית. הלימודים היו נורא חשובים לי. עד היום אני כזאת".
המצאת הבדידות
"הייתה לי יום הולדת שאף אחד לא בא אליה, בדיוק כמו ב'קיץ של אביה'. בסוף אמא שלי התקשרה לכמה בנות ופיתתה אותן לבוא, הבטיחה להן: 'בואו, יש פה מתנות'. הגיעו איזה ארבע בנות ונשארו בקושי עשר דקות. אחר כך בכיתי שעות, הייתי שבורה. רק לאחרונה, בעקבות שיחות עם הקואוצ'רית שלי, אני חווה את האירוע הזה במלוא עוצמתו. בהקשר הזה עשיתי תיקון מלא. עכשיו הרבה אנשים רוצים בחברתי ואני מוקפת באהבה.
"גם הרווחתי מזה לא מעט. למדתי למנף את הקשיים ולנצח. הבנתי שלא משנה מה יהיה, תמיד יש לי את עצמי. הייתי לבד, בדיכאון, עם מחשבות אובדניות. בדיעבד, אני מבינה שאלו מחשבות שחולפות בראש לכל מתבגר, מחשבות של 'אני רוצה לישון ולא לקום יותר'. העובדה ששרדתי את זה נתנה לי המון כוח. אני יודעת שלא משנה מה יהיה — בקריירה, בחיים — אני אסתדר. וזה מנחם".
מודה אני
"ב'שבאבניקים' אני אמנם מגלמת צעירה חרדית, אבל גדלתי במשפחה מאוד חילונית, ועם זאת, תמיד הייתה לי אמונה. מגיל מאוד־מאוד צעיר אני מתפללת לאלוהים בכל לילה לפני השינה, תפילה שהמצאתי. אני מדברת איתו כל הזמן. בכל יום אני מודה לו על מה שהוא נתן לי ומבקשת ממנו שיהיה איתי. אבל זה נטול קשר לדת. זו אמונה אוניברסלית שלא מחוברת לפסוקים או למצוות. אבל אין לי גם שום סלידה מהדת, יש בה המון מנהגים מקסימים שבעקבות הסדרה סיגלתי לעצמי". .
גבר החלומות
"כבר שלוש שנים אני במערכת יחסים עם דור נצר. הוא אח של אחת החברות הטובות שלי, כרמל, הבן של העיתונאית טלי בשן והנכד של העיתונאית והסופרת רות בונדי ז"ל, והוא הגבר הכי חתיך בעולם ביי פאר. כרמל כל הזמן אמרה לי: 'יו, איך את ואח שלי מתאימים', אבל היה לי אז חבר, ומכיוון שאני בן אדם מונוגמי בקטע מביך, הוא לא עניין אותי. שנה אחרי, כשהייתי פנויה, התחלתי להסתכל עליו, אבל אז לו הייתה חברה. אני לא פנטזיונרית, אבל לא הצלחתי להוציא אותו מהראש. חלמתי עליו בלילה, דמיינתי אותנו ביחד. משהו נורא מוזר. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'די שלי, תשחררי. זה לא רלוונטי', ולא הצלחתי.
"פעם בכמה חודשים הייתי מגיעה לבר שלו, לבדוק אם אני מדמיינת את הכימיה הזאת בינינו. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שרק אני מרגישה את זה, אני לא כזאת פתטית. באיזשהו שלב הבנתי שדור והחברה שלו נפרדו, חיכיתי חודש שהעניינים יתקררו ותפסתי אותו לשיחה. לא הצלחתי לדבר מרוב התרגשות, אבל הוא אמר לי: 'אני אשקר אם אגיד לך שאני לא חושב עלייך. אני כל הזמן מדמיין אותנו ביחד'. הוא ביקש שאתן לו קצת זמן לנקות את הראש, בנסיעה עם חבר לברלין. וזהו, מאז אנחנו ביחד. מה עם חתונה? כרגע זה לא מעניין אותי. ברור לי שדור הוא הגבר של חיי גם בלי טבעות".
פרויקט רוז'י
"סבתא שלי היא מעצבת האופנה המיתולוגית רוז'י בן יוסף ז"ל, שעיצבה בין השאר את השמלה של אילנית לאירוויזיון. היא הייתה אמנית אמיתית וההשראה שלי. היא גם אחת המעצבות הראשונות שעשו אופנה ישראלית, מקומית ושורשית, והבגדים שלה הופיעו בכל מגזיני האופנה הנחשבים בעולם. היא תמיד אמרה לי שכשחקנית, אני צריכה להיות פתוחה לעולם וערנית. יש לה למשל קולקציה שלמה שעיצבה בהשראת רמזור. כולנו הרי עוברים ליד רמזורים מאה פעמים ביום, אבל היא עשתה מזה אמנות. לאחרונה לקחתי בגדים שלה ועשיתי בהם כל מיני תיקונים כדי שאוכל ללבוש אותם".
חולמת באנגלית
"השאיפה שלי היא לגמרי הוליווד. לשמחתי, גם בן הזוג שלי חולם בגדול, אז אנחנו חולמים יחד בגדול. אני בטוחה שהרבה שחקנים חולמים על הוליווד, אבל אני כבר מתכוננת. האנגלית שלי תמיד הייתה טובה, אבל אין יום שבו אני לא מתאמנת שעתיים על מבטא. יש לי גם מורה שאני נפגשת איתו פעם בשבוע ואנחנו משוחחים. באופי שלי אני בן אדם שאוהב לכבוש פסגות. אני וחבר שלי טיפסנו יחד את הקילימנג'רו, אחת משבע הפסגות הגבוהות בעולם. זאת חוויה נוראית של סבל טהור, קשה ומזעזעת, ואני מתה על זה. הוליווד היא עוד פסגה כזאת מבחינתי".
yoav-b@yedioth.co.il
