לפני כשבועיים פירסם זאב שטרנהל טור ב"הארץ" ובו הוא קונן כי מדינת ישראל נהפכה בעבור לא־יהודים ל"מפלצת האמיתית", על חוק הלאום "שנראה כאילו נוסח על ידי גרועי הלאומנים באירופה", ועל כך שלפנינו "לא סתם פשיזם ישראלי, אלא גזענות קרובה לנאציזם בשלביו המוקדמים".
דבריו תורגמו כמובן לאנגלית והופצו באורח נדיב על ידי מקטרגי ישראל ברשת. טל רפאל מאתר "פרספקטיבה" נברה בארכיון והופתעה לגלות דבר מעניין: ישראל, לדידו של שטרנהל, עוברת את התהליך המסוכן הזה שבו היא נהיית פשיסטית כמעט יובל שנים. משנות ה־70 לפחות. הנה מדגם מייצג: ב־2001 שטרנהל טען שהוא מתרה על סכנת הפאשיזם משנת 1973: "כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור פירסמתי מאמר, ובו טענתי שאנחנו עולים על דרך הרסנית. אפילו השתמשתי אז בביטוי 'סכנת פאשיזציה'". ב־1977, כחודש לאחר שבגין עלה לשלטון, צוטט שטרנהל אומר כי "האנלוגיה העולה - אוגוסט 1914… גם אנו עדים עכשיו לתהליך כזה של גלישה ומעבר מן השמאל אל הימין".
נמשיך: ביולי 1982, הובאו דבריו של שטנרהל על רקע מבצע שלום הגליל: "באוויר כבר חשים את הריח של מדינת מפלגה אחת... וזוהי תופעה קלאסית של ארצות העולם השלישי וכן תופעה קלאסית באידיאולוגיה הפאשיסטית בתקופה של שתי מלחמות העולם... הפאשיסטים של מוסיליני, הנאצים של היטלר וכל יתר התנועות הפאשיסטיות באירופה..." באפריל 1988 כתב שטרנהל: "...רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". רק מקוצר מקום נדלג ל־2010, אז הסביר כי כל מה שקורה כאן "מתחבר למסכת אחת, שמשנה את דפוסי החשיבה והחיים של חברה ראויה לשמה. לפעמים זה מזכיר את האווירה ברפובליקת ויימר או את שנות השלושים בצרפת". ב־2014 היה זה מבצע צוק איתן שסיפק את הזרז לנבואת הזעם: "הדמוקרטיה בישראל הולכת ונשחקת עד שהגיעה לנקודת שפל חדשה במלחמה, והסימנים (האלמנטים הפשיסטיים) ששאלת עליהם בהחלט קיימים כאן". גם בשנה שעברה המשיך שטרנהל באותו קו. בראיון באל מוניטור במאי 2016 קבע שטרנהל כי "זהו תהליך הדרגתי. טרם חצינו את הקו האדום, אך אנחנו משיקים לו בצורה מסוכנת". ובמאמר ב"הארץ" כתב כי "נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס".
השאלה היא כמה שנים בעצם אפשר להידרדר לפשיזם? כלומר לדידו של שטרנהל, זה לא אמור היה לקרות כבר מזמן?
יש דבר אחד שמאוד חסר לי בוויכוח התוסס והלגיטימי סביב הגירוש הצפוי של המסתננים בחזרה למדינותיהם: אנשים עם דעות קצת פחות נחרצות. אנשים שמתלבטים. יש במרחב הציבורי די והותר מאלה שחושבים שישראל חייבת להעיף את כולם מחר ושום סכנה לא נשקפת לאיש מהם, ויש די והותר שטוענים בידיעה מוחלטת שמדובר בפליטים שילכו אל מותם המיידי, וצריך לקלוט אותם עד האחרון בהם. מה שלא מצאתי אלה אנשים שמדברים בספקנות, שמציעים נוסחאות ביניים, או סתם כאלה שמטילים ספק ומודים שלא הצליחו להבין מה בעצם העובדות האמיתיות, ואיך כל הנתונים הסותרים שנזרקים מכל עבר מתיישבים עם מה שאמורה להיות אמת עובדתית אחת. שמעתי את אלה שאומרים שישראל היא הרשעה שבאומות, וגם את אלה שסבורים כי אין דבר מוסרי יותר מלהעלות את האנשים הללו על מטוסים. האם אין גם מישהו שדעתו נמצאת היכן שהוא באמצע?
מה שכמובן לא חסר כלל, אלה אנשים שהחליטו להתנגד לגירוש דרך קביעה כי ישראל נאצית, כאשר רבים מהאזכורים ברוח זו הם בעיתון "הארץ", שם הוגדר בעבר מתקן חולות כמחנה ריכוז. זה כמובן לא מפתיע. ב"הארץ" כמעט הכל נאצי: השקפת עולמם של ח"כ מיקי זוהר ‑ "גזענות קרובה לנאציזם בשלביו המוקדמים", גירוש מסתנני העבודה כמובן זכה להשוואה ל"הלשכה המרכזית להגירת יהודים" של אייכמן, רצועת עזה "מזכירה יותר ויותר את גטו ורשה", תמיכת הפריפריה והמעמדות הנמוכים בליכוד, הפתעה, "כמו המשטר הנאצי", מצעד הדגלים ביום ירושלים - "ניאו־נאצי", היישוב היהודי בחברון - "ניאו־נאצי במהותו", ח"כ סמוטריץ' אימץ ערכים "המזכירים את ערכי האס־אס הגרמני", הרשתות החברתיות הישראליות זכו לעדנה והוגדרו רק כ"רוויות התבטאויות ניאו־נאציות", הבריכה בכוכב יאיר שסגורה בפני ערבים הוגדרה כ"בריכת הגזע", המכביה בכלל גורמת לאולימפיאדת ברלין הנאצית "להיראות כמו אירוע ליברלי", היה גם מאמר שהסביר שאוכלי הבשר "נאצים", ממשלת נתניהו גזענית כמו הממשלה הנאצית, כמו גם יואב לימור שההבדל בינו לבין היטלר הוא שהיטלר היה "רוצח המונים", הבידוק הביטחוני לערבים בכניסה לקניונים לפי הארץ הוא "סלקציות גזעניות", דברים שאמר השר יריב לוין הם בגדר "דפוס חשיבה נאצי", ייהוד הנגב והגליל הוא כמו הרעיון הנאצי על מרחבי המחיה (לבנסראום), בין חיילי מג"ב לחיילי הוורמאכט "יש הרבה מן המשותף", והיה גם טור כוללני שקבע בתמצית שישראל היא כמו גרמניה הנאצית. כל אלה רק טעימות ורק מהזמן האחרון, ושוב, מי שירצה לראות את האזכורים המלאים וההקשרים שלהם, מוזמן להיכנס לאתר המעולה של פרספקטיבה.
הבעיה במנהג הזה היא לא רק זילות השואה, אלא גם התחושה שהקבוצה הרדיקלית אך המשפיעה הזו שצועקת כל הזמן על הישראלים שהם "נאצים", איבדה את תחושת השייכות למקום הזה. ומי שמשלם על כך מחיר זה השמאל כולו, שמאבד באשמת אותה קבוצה מתלהמת את היכולת להשפיע על מה שקורה פה: כי כאשר הישראלים שומעים שמגדירים אותם כנאצים, לא פחות, הם מפסיקים להקשיב. ואי־אפשר להאשים אותם: הם באמת לא מרגישים שיש סיכוי לדיאלוג.
אז הנה טיפ חינם לסיום, לפעילי זכויות האדם שמנהלים את הקמפיין כעת (ובעיניי עצם המאמץ שלהם ראוי להערכה): הדיון סביב סוגיית הגירוש חשוב, לגיטימי. החלוקה לעמדות כלל לא חייבת להיות אוטומטית. אבל כל עוד אלה שבעד המהלך יוגדרו כנאצים, הסיכוי שתצליחו לשכנע מישהו מהם בעמדתכם, מאוד נמוך. זה טבע האדם: כאשר צועקים עליו שהוא עושה למסתננים מה שעשו לאנה פרנק, הדיון לא נפתח, אלא נסגר. שבת שלום.
