ביבי בום

מאחורי הקלעים של סרטון "הערבים נוהרים"

ב־17 במארס 2015, יום הבחירות לכנסת ה־20, שיחרר ראש הממשלה נתניהו סרטון שהפך לוויראלי, ובו קרא למצביעי הליכוד להגיע לקלפיות, שכן, לדבריו, ערביי ישראל נוהרים להצביע באוטובוסים שמממנות עמותות השמאל.

מתוך הספר: ביום הבחירות זימן נתניהו את כל צוותי הטלוויזיה ואתרי החדשות למעון בבלפור, לסבב ראיונות נוסף של הרגע האחרון. המראיין הראשון היה חזקי ברוך מערוץ 7, אתר המתנחלים. ברוך ראיין את נתניהו כבר פעמיים בימים האחרונים, זו הייתה השלישית. בשתי הפעמים הקודמות קרה דבר מעניין: נפתלי בנט, שהבין שנתניהו זומם על המנדטים שלו, קנה שטחי פרסום בערוץ 7 והשחיל סרטון מטעמו במהלך הראיונות של נתניהו. כך נוצר מצב שבו הגולשים הקליקו על ראיון עם ראש הממשלה, אבל הדבר הראשון שראו, מיד כשנכנסו לאייטם, היה את בנט מפציר בהם: "לא לשכוח, בסוף אפשר לסמוך באמת רק על הבית היהודי". בנט, לשעבר ראש המטה של נתניהו, נלחם עם ביבי על מצביעיו עד זוב דם.

לרכישת הספר החדש של בן כספית מאתר ידיעות ספרים

הפעם, בבוקר יום הבחירות, הוזעק חזקי ברוך לבית ראש הממשלה מעכשיו לעכשיו, ללא תיאום מוקדם. הוא הגיע לבדו, בלי צוות, וצילם את הראיון בעצמו. בעוד ראש הממשלה מתקין את המיקרופון על דש חולצתו במו ידיו, הציץ ברוך במכשיר הסלולרי שלו. ביצבץ שם מסרון מהעורך שלו, שהוא במקרה גם אחיו, אודי ברוך. האח/עורך כתב כי יש שמועות שאחוז ההצבעה במגזר הערבי גדול פי שלושה ממה שנרשם בבחירות הקודמות באותה השעה. חזקי מיהר להקריא את המסרון באוזניו של נתניהו, שזיהה מיד את ההזדמנות. "תשאל אותי על זה", הורה לו ראש הממשלה, וברוך אכן שאל. נתניהו הגיב בתשובה ארוכה ומפורטת, על ערבים הנוהרים לקלפיות במימון עמותות השמאל והסכנה האיומה לגורל המדינה.

כשהראיון הסתיים, נתניהו הבין שיש לו ספין מנצח ביד. הוא קרא לטופז לוק, מנהל הניומדיה הצעיר של הקמפיין וחבר אישי של בנו יאיר. "בוא נצלם סרטון קצר", אמר נתניהו ללוק, שצילם במכשיר הסלולרי שלו את הסרטון שעשה היסטוריה: גרסה מקוצרת של מה שנאמר כמה דקות קודם לכן לערוץ 7. סרטון ההסתה עלה לרשת והפך ויראלי בתוך דקות.

סרטון "הערבים נוהרים". נתניהו

לנתניהו לא הפריעה העובדה שהוא היה מבוסס על מציאות בדיונית לגמרי. באותה שעת בוקר לא הייתה בנמצא שום סטטיסטיקה מבוססת על אחוז הצבעה גבוה במגזר הערבי. אף אחד לא נהר לקלפיות ולא היו אוטובוסים של עמותות שמאל. זו הייתה אגדה אורבנית שהגיעה לראש הממשלה בחטא והופצה על ידו בחדווה. אבל אותו זה לא עניין. באותם רגעים הכל היה כשר כדי להשיג את הניצחון. בעוד כמה שנים, מי יזכור את זה? מה שיזכרו זה שהוא ניצח.

הריטואל הסודי: מכות קרטה ושליפת אקדחים באולפן הנטוש

ב־1988 שב בנימין נתניהו לישראל בתום תפקידו כשגריר באו"ם ומהר מאוד הפך לכוכב החדש בליכוד, כשהוא מתברג לשביעייה הראשונה. שלא במפתיע, לא כולם אהבו את זה. במיוחד לא חברי דור ה"נסיכים" בתנועה.

מתוך הספר: בעיקר היו אלה מרידור, מילוא ואולמרט שניסו לדחוק את רגליו של נתניהו. המתיחות בינו לבינם הייתה בהתאם. כשנתניהו הצליח, על אפם וחמתם, להידחק לכמה מסרטוני תעמולת הבחירות של הליכוד, הבחינו הנסיכים בתופעה מוזרה במהלך הצילומים. בזמן שביבי ישב באולפן הריק לפני תחילת הצילומים, ומולו מצלמה לא מאוישת, הוא החל לבצע לפתע תנועות ידיים חדות כמו בקרטה. "לא הבנו בדיוק מה זה", סיפר לימים אחד הנסיכים. "הוא ישב מול המצלמה ונתן מכות קרטה ימינה ושמאלה בידיו. זה נראה לנו מוזר".

מה שנתניהו לא ידע באותם רגעים, בעודו עורך את הטקס האישי המוזר באולפן הנטוש לכאורה, הוא שבחדר הבקרה צופות בו עיניים סקרניות ותמהות דרך המצלמה. מה היה הריטואל יוצא הדופן? נתניהו, מתברר, פיתח אותו עוד בימיו ב־MIT. חבר ללימודים סיפר שהייתה זו דרכו להעלות את סף הדריכות והריכוז, ודיווח שהתנועה הזכורה לו ביותר באופן אישי הייתה של שליפת אקדח דמיוני בנוסח מערבונים. למותר לציין שהסיפור הנ"ל, שמהר מאוד עשה לעצמו כנפיים במטה הבחירות של הליכוד, רק הגביר את הזלזול של הנסיכים בביבי.

אלא שבינם לבין עצמם, חלק מהנסיכים החלו להודות שלפניהם יריב קשוח, מקצוען, נחוש. הם לא ראו מימיהם יצור פוליטי מהזן שלו. הוא היה יחיד במינו בביצה הפוליטית הישראלית. הוא ותנועות הקרטה שלו.

כך פעל הקמפיין נגד יצחק רבין

ב־1995 מקים ראש האופוזיציה נתניהו מטה מיוחד לתנועות הימין. המטרה: לערער את שלטונו של יצחק רבין, בכל אמצעי שיידרש. מהקריאות הראשונות "רבין בוגד" ועד להפגנה בכיכר ציון.

מתוך הספר: מסע ההסתה של הימין נגד ראש הממשלה רבין החל בינואר של אותה שנה, פחות או יותר עם הקמתו של מטה מיוחד לתנועות הימין. צחי הנגבי ישב שם מטעמו של ביבי. אלפי פעילי ימין ואנשי ליכוד החלו להפגין בקביעות מול בית ראש הממשלה בירושלים ומול ביתו של רבין ברמת אביב. התנועות כהנא חי וכך הצטרפו לפעילויות המטה בשטח ללא הזמנה. בפעם הראשונה החלו להישמע הקריאות "רבין בוגד" ו"רבין רוצח". בהתחלה הן היו מהוססות. ככל שנקפו הימים, הן החלו להתחזק.

(...)

בתחילת יולי 1995 ביקש ראש השב"כ כרמי גילון פגישה עם נתניהו. במהלכה עידכן אותו בדבר ידיעות מודיעיניות על התרעות להתנקשות צפויה בחייו של ראש הממשלה. כמה ימים קודם לכן הנהיג ביבי הפגנת ימין ענקית בכפר־סבא ובה נשא נאום תקיף נגד רבין, ש"מחזיר את ישראל לקווי 67' ומכין תשתית לערי מקלט וטרור". בהפגנה הזאת נשמעה בפעם הראשונה הקריאה "בדם ואש את רבין נגרש". גילון ביקש מנתניהו לרסן את התבטאויותיו ולהרגיע את הפגנות הימין. "ההסתה", אמר, "עלולה להביא להתנקשות פוליטית".

(...)

ב"צוללת" של נתניהו השתתף הפסיכולוג ד"ר יאיר עמיחי המבורגר. בוגר אוקספורד, חובש כיפה, ימני "לייט", כמו שביבי אוהב. הוא גויס על ידי ליברמן במטרה לשפר את עבודת המטה ועבר, לפני כניסתו לתפקיד, מבדקי התאמה. תחום ההתמחות של המבורגר הוא פסיכולוגיה קבוצתית וחקר קהלים. גיוסו נועד לסייע באיתור זרמי המעמקים בחברה הישראלית, המגמות הסיסמיות, קווי השבר שעל פיהם היא מתחלקת.

כשהבין המבורגר את מהותה של "פעילות השטח" של מטה הליכוד, זו שהופעלה על ידי אנשי נתניהו, כששמע אילו הוראות קיבלו, הוא נחרד. בתגובה החליט לכתוב מסמך המזהיר מפורשות את ביבי ואנשיו כי הם תורמים ל"שחרור השד מהבקבוק". הדוקטורט של המבורגר עסק ביריבות בין קבוצות ובקונפליקטים, והוא הבין עד כמה נפיץ עלול להיות הניסיון להלהיט את האווירה בכל מחיר.

המבורגר טען שזה מסוכן, הדגים ונימק את טענתו, ומאותו רגע מודר על ידי אנשי נתניהו והורחק מהמעגל האינטימי. הם הבינו שאי־אפשר לסמוך עליו. פעמים רבות שקל בעקבות כך להתפטר מהקמפיין. הוא התלבט והתייסר, ובכל פעם דחה את החלטתו מעט. לימים יתחרט מאוד שלא עזב בזמן, אלא רק לאחר הרצח. במעמד ההתפטרות שיגר לנתניהו מכתב ארוך, נוקב ומלא ביקורת.

נתניהו לא הרגיע את ההפגנות ולא מיתן את ההתבטאויות. להפך. הוא הרגיש שכושר העמידה של רבין נסדק. הוא הבין, גם מהפגישה עם גילון, שמחאת הימין משיגה את תוצאותיה. השלטון מתנדנד, חושש, מאבד את ביטחונו העצמי. אז הוא החליט להגביר את הלחץ. התקבלה החלטה להפגין ולשבש כל אירוע שבו מופיעים רבין או בכירי ממשלתו.

שמעון פרס, פואד בן אליעזר ורבים אחרים החלו לטעום את נחת ידם של המפגינים. בכמה מההפגנות הללו הייתה גם אלימות. המפגינים סיגלו לעצמם מנהג, לירוק על השרים ולגדף אותם מטווח קצר. פרס גורש מהתימניאדה, ביקורו של רבין בבת־ים השתבש, הרחובות נשטפו בגל של איבה, אימה וזעם. זכורה גם הצעידה של ביבי, באותם ימים, בראש תהלוכת לוויה שערכו פעילי ימין בצומת רעננה בנוכחות ארון קבורה וחבל תלייה, ספק של הציונות, ספק של רבין עצמו.

נתניהו בהפגנת הימין ב־1995, שבה נישא ארון קבורה

אנשיו של ביבי נשמעו באותה תקופה מזלזלים באזהרות ובהתרעות. את המעטפת האידיאולוגית, הרעיונית, סיפקו רבנים קיצוניים, רובם אנשי יש"ע, שהוציאו פסקי הלכה שונים ותבעו מההמונים להגן על ארץ ישראל. בשלב מסוים פירסמו תשעה מהם פסק הלכה שלפיו אסור לפנות יישובים בארץ ישראל.

מול כל אלה נדם קולו של ביבי. הוא מילמל משהו כאן ואמר משהו פה, אבל לא יצא נגד האלימות וההסתה, לא הוקיע את הרבנים, לא הרגיע את השטח. להפך. לקראת ההצבעה על הסכמי אוסלו ב' הוא הנהיג את ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון בירושלים. ההפגנה שבה נישאו כרזות של רבין במדי אס־אס, שבה נשרפו תמונותיו, שבה נשמעו הקריאות ההן של "רבין בוגד, רבין רוצח, בדם ואש את רבין נגרש" ביתר שאת. ההפגנה הזאת הזכירה הפגנות נגד ישראל בטהרן. ביבי ניצב שם על המרפסת, בראש מחנה הימין. מנהיגי ימין פרגמטיים יותר, כמו דן מרידור, רוני מילוא, בני בגין ודוד לוי, הדירו את רגליהם מהאירוע. אחרים, כמו רובי ריבלין, ראו לאיזה כיוון הולכת ההפגנה ועזבו את המרפסת. לא ביבי. הוא נשאר עד הסוף. הוא ראה מאות ילדים צורחים: "מוות לרבין", ושתק.

כן בלי בתי

כשמדברים על "ילדי משפחת נתניהו", מתכוונים לאבנר וליאיר, שמקפיד למשוך אש בזכות עצמו. אבל לבנימין נתניהו יש בת בכורה, נועה בת ה־39, שאיכשהו נעלמה מהתודעה הציבורית. איך ולמה זה קרה?

מתוך הספר: במשך שנים ארוכות הוסתרה נועה נתניהו מעיני הציבור. כשנבחר ביבי לראשות הממשלה בפעם הראשונה, נשאל על ידי עיתונאים מדוע אין בין שלל התמונות המשפחתיות הניצבות מאחורי שולחנו כל אזכור לבתו נועה. תשובתו הייתה: "התמונה במסגור".

המסגור נמשך, עושה רושם, לאורך כל הקדנציה. מישהו, או מישהי, דחקו כנראה את רגלי הבת הבכורה מהנוף המשפחתי. גם הפגישות בין האב לבתו הלכו והתמעטו עם השנים, ובפעמים הבודדות שהגיעה ללשכה, נועה הוברחה מכניסה צדדית, כדי שכמה שפחות עיניים יראו את הבת באה לאביה. החשש העיקרי היה, כך נראה, שזה ידלוף ויגיע לאוזניה של הרעיה הנוכחית, שרה.

(...)

מרגע שנכנסה שרה לחייו של ביבי, צנחה התעניינותו בנועה באופן קיצוני. מותה של צילה, אמו וסבתה של נועה, נעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של היחסים בין נתניהו לבתו.

(...)

כשנפטרה (צילה), אבד גם החוט האחרון שחיבר בין ביבי לבתו. זה היה, במובנים מסוימים, ניצחונה הסופי של שרה. היא הפכה לאישה היחידה בחייו של ביבי. בתו הבכורה טואטאה אל מתחת לשטיח, וגורל זה פקד גם את רוב חברי הילדות שלו.

בהתחלה ניסה נתניהו להילחם על בתו. גבי פיקר, חברו מילדות, הופקד על המשימה. הדבר התנהל בחשאיות מוחלטת. מקום המפגש הקבוע היה קפה סביון, שם היה חלק פנימי המוסתר מעיני העוברים והשבים. מבחינת ביבי היה זה מקום אידיאלי למפגש בין האב לבתו הבכורה, הרחק מעיניה הבולשות של האם החורגת.

פיקר היה מביא את נועה לקפה בשעה שנקבעה מראש. ביבי היה מגיע, מתקשר אליו מהפתח ומבשר: "הגעתי". או אז היה פיקר יוצא, ביבי היה תופס את מקומו ומבלה חצי שעה, או קצת פחות, עם בתו, כשהוא שולח כל העת מבטים עצבניים לכיוון הכניסה. לפיקר היה קשה לראות את חברו הטוב מאבד צלם אב בצורה שכזאת. היה לו קשה גם להביט כך בנועה, שאותה הכיר מינקות. אגב, בלוח הזמנים של נתניהו היה המפגש נרשם תחת השם "פיקר".

יום אחד תפס פיקר את ביבי לשיחה צפופה. "אתה חייב לחתוך את העניין הזה עם שרה", אמר לו, "או שלפחות תעדכן את התקשורת. תקרא לוועדת העורכים, תשב איתם, תגיד להם את האמת, תגיד שיש איתה בעיה, שיעזבו אותה בשקט. הם יבינו".

נתניהו הביט בפיקר, אחד מחברי הילדות הקרובים ביותר שלו, אם לא הקרוב שבהם, הנחית מכה חזקה על השולחן ואמר: "זה לא העניין שלך".

פיקר הביט בו בחזרה. "מעכשיו", אמר, "זה באמת לא העניין שלי".

נתניהו, כדרכו, דיווח על התקרית לשרה, ומאותו הרגע הודר פיקר ממעונם של בני הזוג. נתניהו עוד היה מדבר איתו אחר כך בטלפון בהיחבא. לפעמים מהשירותים, לפעמים ממקומות מסתור אחרים. הם המשיכו לשמור על קשר סמוי לאורך שנים. כשהיה זקוק לביצוע משימות דיסקרטיות באמת, עניינים אינטימיים ופרטיים, היה נתניהו מזעיק את פיקר. למרות כל מה שעבר ביניהם, פיקר היה מתייצב. חברי ילדות.

בן כספית

בכל הקשור לנועה, פיקר ראה את דעיכתה של הנערה, שאיבדה את אביה, בכאב לב. באותם ימים הוא גם סייע לה כספית. מצבה היה אז בכי רע. עם הזמן החלה כאמור להתקרב לדת.

נועה נישאה לדניאל רוט, וב־2003 חזרה בתשובה והפכה לחרדית. היא מקפידה להעניק לילדיה חינוך ליברלי יחסית ומקיימת קשר משפחתי הדוק עם אמהּ ועם בעלה הנוכחי דורון הרן, שהוא אביה המאמץ. נתניהו, שמשבח את עצמו בכל הזדמנות על היותו בעל אוהב ואב מסור, מעולם לא דיבר על היותו סב. יתר על כן, למעט תמונה או שתיים מטקס ברית המילה של הנכד הבכור, אין לנתניהו תמונות משותפות עם נכדיו, אין לו זמן איכות איתם, ואין, ככל שנראה מבחוץ, קשר אמיתי: הוא אף פעם לא יצא לחופשה משותפת עם בתו וילדיה, או אפילו הזמין אותם לארוחת ערב משפחתית.

כשנולד נכדו הבכור הוא בא כאמור לברית המילה (ביחד עם רעייתו), ישב בפינה קפוץ שפתיים והלך מיד לאחר ה"הליך", בלי להישאר לארוחה. נועה, על פי עדי ראייה שנכחו באירוע, התרגשה עד דמעות.

כשנולדה בתה השלישית, רחל, ב־2016, מיהר ראש הממשלה לצייץ הודעת ברכה בשמו ובשם שרה אשתו והביע שמחה על "משפחתנו המתרחבת". חודשיים אחר כך התברר כי עוד לא טרח לבקר את הנכדה הפעוטה. שופרו הרשמי של נתניהו, העיתון "ישראל היום", לא הזכיר כלל בקורות החיים של ביבי, בערוץ הבחירות שהעלה בקמפיין 2015, את אשתו הראשונה או את בתו הבכורה, כאילו לא היו מעולם. גם באתר הרשמי של הליכוד לא היה זכר לנועה, עד שהנושא עלה בתקשורת, וקורות חייו של נתניהו תוקנו מנשוי פלוס שני ילדים, לנשוי פלוס שלושה.

נכון להיום, הקשר בין ביבי לבין בתו ונכדיו כמעט לא קיים.

(...)

נועה שותקת כל השנים. "היא מפורקת", אומר מקורב למשפחה. "היא ילדה שעברה טראומה קשה. מושקעים המון מאמצים כדי לסייע לה להתגבר עליה. צריך להתפלל עבורה".

נועה נתניהו. “ילדה שעברה טראומה קשה", אומר עליה מקורב למשפחה

בשנים האחרונות החל בעלה של נועה, דניאל רוט, לנסות להיכנס לעסקים בסין. על פי דיווחים בתקשורת, נתניהו השתדל לסייע לחתנו. לפחות זה. על פי כמה מקורבים, אמהּ של נועה, מיקי וייסמן הרן, אשתו הראשונה של ביבי, מתאפקת לא לספר את מה שהיא יודעת על בעלה לשעבר. "מיקי אישה אצילית", אומר אחד מבני המשפחה. "היא לא תעשה את זה לביבי לעולם, אבל היא גם לא תשכח לו אף פעם מה עולל לבתם המשותפת". מיקי משקיעה את מִרצהּ בטיפול בנועה ובנכדים ובמאמץ הבלתי פוסק לסייע לבתה להחזיק את הראש מעל המים. "הנכדים מכירים שני סבים", סיפר אחד המקורבים בשיחה שהתקיימה ב־2015, "את סבא ארני, שגר באמריקה, ואת סבא דורון, שגר בירושלים. הם לא יודעים שראש ממשלת ישראל הוא הסבא הביולוגי שלהם. זה בלתי נתפס".

קרב המאסף של מאיר דגן

בין נתניהו לראש המוסד לשעבר מאיר דגן היו חילוקי דעות עמוקים לאורך שנים. בשנותיו האחרונות, כשהוא חולה מאוד, יצא ראש המוסד לשעבר למסע דילוגים במטרה אחת: להוריד את ביבי מהבמה הציבורית.

מתוך הספר: הפערים בין ביבי לדגן לא נבעו רק משוני בטמפרמנט או מתכונות אופי שונות. במהלך השנים קיימו לא מעט שיחות ארוכות, שבהן התגלעו הבדלים מהותיים בתפיסות העולם שלהם. באחת הפעמים, אחרי ויכוח מקצועי קשה, שאל נתניהו את דגן: "תגיד, למה אתה לא מנסה לרַצות אותי?"

"אני לא חושב שתפקידי הוא לרצות אותך", השיב דגן.

"אתה כפוף לי", ענה ראש הממשלה.

"כן, ולכן אם אתה לא מרוצה ממני, אתה יכול לשחרר אותי מהתפקיד. הנאמנות שלי נתונה למדינה", ענה ראש המוסד.

בהזדמנות אחרת סיפר נתניהו לדגן בגאווה על נאום שנשא בפני חברי שדולת איפא"ק בארצות־הברית.

דגן השיב שהוא לא מאמין בנאומים. "אני לא זוכר אף נאום שלך", הגדיל והוסיף.

מן הסתם התפתח ויכוח.

"נאומים זה דבר חשוב שנכנס להיסטוריה", אמר נתניהו. "אני", הוסיף, "זוכר את כל הנאומים של צ'רצ'יל".

"כן", ענה דגן, "אבל צ'רצ'יל לא הסתפק בנאומים. אצלו היו גם מעשים".

(...)

מי שראה את המראות ושמע את הקולות — הפסקול הקבוע המלווה את גוויעתה של קואליציה בישראל ונקרא במקומותינו "קלקולים" — היה מאיר דגן. ללא תפקיד רשמי ועם סרטן בשלב מתקדם, כשהוא מותש מהשתלת הכבד שעבר כמה שנים קודם לכן, החליט ראש המוסד לשעבר לעשות מעשה.

כיוון שהאמין בכל ליבו שהמשך כהונת נתניהו מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, החל דגן לכתת את רגליו בין השחקנים הפוליטיים השונים במאמץ לשכנע אותם שיוכלו להקים יחדיו ממשלה חלופית ולהדיח את נתניהו. הרציונל של דגן גרס שאפשר לאחד את כל ראשי כל המפלגות הללו, שמפרידות ביניהן תהומות אידיאולוגיות, בכוח תיעובם המשותף, החוצה מחנות, לראש הממשלה. אפילו השאלה מי מהם יעמוד בראש הקונסטרוקציה המורכבת זכתה להסכמה זמנית: אף על פי שעמד בראש הסיעה הגדולה ביותר, לפיד היה מוכן לוותר על ראשות הממשלה, מאחר שידע שאין שום סיכוי שיקבל את תמיכת החרדים אחרי שניהל קמפיין בחירות שלם על גבם והִרבה להתנגח בהם בשבתו כשר האוצר. בתחילת הקדנציה אף גער בראשי המפלגות החרדיות מעל בימת מליאת הכנסת: "אנחנו הפסקנו לקבל מכם הוראות". על כן הסכים לפַנות את הבמה לבוז'י הרצוג, שהחליף בינתיים את שלי יחימוביץ' בראשות העבודה.

דגן יצא אם כך למסע דילוגים. הוא עבר אצל לפיד, על תשעה עשר המנדטים שלו; אצל בוז'י הרצוג, עם חמישה עשר; אצל לבני, עם שישה; וגם אצל מופז, עם שניים; ובסך הכל — ארבעים ושניים מנדטים; הם הקשיבו לו קשב רב. בוז'י התלהב, השאר אמרו שיש על מה לדבר. נותר רק לשכנע את ליברמן ואת החרדים. כשנשאל ליברמן אם יסכים לשמש כשר תחת הרצוג בממשלת מרכז־שמאל־חרדים, הבטיח לישון על זה. הבאים לשמוע מדגן היו החרדים. נערכו גישושים, אבל התחוור שהתנגדותם ללפיד חזקה יותר מהסלידה שלהם מנתניהו. הם לא היו מוכנים לשמוע. חרף האנרגיה העצומה שהשקיע, דגן נכשל. התוכנית הייתה מטורפת מדי.

וויסקי, סיגרים ופרנויה

על הפגישות החשאיות של ביבי וברק. או: ראש הממשלה ושר הביטחון נפגשים לדרינק במטה המוסד.

מתוך הספר: מרבית הדיונים הביטחוניים באותה תקופה התקיימו במטה המוסד באזור תל־אביב. נתניהו אהב את המקום, בעיקר בזכות העובדה שנחשב מוגן לגמרי מפני האזנות. ביבי אדם רדוף: הוא משוכנע שמאזינים לו בלשכת ראש הממשלה, בחדר הקבינט, בבית ראש הממשלה, בגינת הווילה הפרטית בקיסריה, איפה לא. מי מאזין? כולם. יריבים פוליטיים, מהליכוד ומחוצה לו, אבל גם שירותי ביון זרים. ובעיקר האמריקאים. ביבי הכיר היטב את יכולותיה האימתניות של האן־אס־איי, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, ולא פעם ביקש מהשב"כ לבדוק את קווי הטלפון, את משרדיו ואת בתיו. פעם אף אמר לארנון מילצ'ן, בשעה שהשניים הסתודדו בחצר הווילה, שלא רק שמאזינים להם, אלא שגם יכולים לקרוא את שפתיהם כשהם לוחשים.

אבל מיקום הישיבות במטה המוסד לא נבע רק מפרנויה. לא פחות משנתניהו הרגיש שם בטוח, הוא וברק הרגישו שמפנקים אותם שם. היו במקום שף פרטי, מטבח מלא כל טוב, ובעיקר בר משקאות יוקרתי ומצויד היטב. תנאים מושלמים. ביבי וברק יכלו לשבת שם עם סיגר וכוסית וויסקי או יין משובח ולהתפנן.

"האווירה הזכירה סצנה מסרט מאפיה יותר מאשר דיון ביטחוני במדינה מתוקנת", אמר אחד הגנרלים שנכחו בישיבות האלה. מעולם במדינת ישראל לא התנהלו ישיבות מסוג זה באווירה כזאת. היו כאלה שהעירו על כך. בני בגין התרעם בעיקר בגלל עשן הסיגרים שחנק אותו. גם ניחוח הוויסקי עורר טעם לפגם. בשלב מסוים, כשהמחאות גברו, התופעה הצטמצמה. לברק ולביבי לא היה קל להיפרד מהסיגרים ומהכוסיות, אבל הם עשו מאמץ. כך לפחות האמינו הקרואים, עד שגילו שראש הממשלה ושר הביטחון הקימו לעצמם בינתיים ערוץ דיונים חשאי, עוקף מערכת.

התברר שהשניים נהגו לשבת כמעט מדי יום שישי, לפעמים גם בשבת, אצל נתניהו בקיסריה, לעשן סיגרים משובחים, ללגום ויסקי יקר או קוניאק ולתכנן תוכניות. במפגשים הללו לא נכח המזכיר הצבאי, כמקובל במפגשי ראש הממשלה ושר הביטחון, לא נערך רישום ולא נכתב פרוטוקול.

סופר־סלפי

כך אורגן הצילום המפורסם של נתניהו עם מטוס הסופר־טנקר, שעלה כסף רב, הובא לישראל לקראת סוף אסון הכרמל וסייע להציג את ראש הממשלה כמי שמיגר את השריפה.

מתוך הספר: לרגל חגיגת יום הולדת מאוחרת לרעיה, קבעו בני הזוג נתניהו ביום חמישי, 2 בדצמבר 2010, ארוחת ערב במסעדה האהובה עליהם, דקס שעל שפת הכנרת. אולם רצה הגורל ובבוקר אותו היום פרצה השריפה בכרמל. בתוך שעות היא אף הפכה לאירוע מתגלגל; אסון טבע בקנה מידה שלא נראה בישראל קודם.

כשקיבל נתניהו הודעה ראשונה על השריפה, עדיין לא התכוון לשנות את סדר יומו. שרה בוודאי לא הייתה מוכנה לשמוע. "אנחנו נוסעים לטבריה", פסקה. אבל אז הגיעה הודעה נוספת, על ארבעים וארבעה הרוגים — סוהרים, שוטרים, כבאים ונער — באסון האוטובוס שנלכד בלהבות סמוך לבית אורן. כאוס בלשכת ראש הממשלה גרם לכך שההודעה התקבלה באיחור של כמעט שעה וחצי. אבל כשהגיעה, המסיבה בוטלה. נתניהו עזב הכל ויצא צפונה במסוק.

נתניהו נכנס לטרנס. תחילה התקשר באקט של היסטריה גמורה לשגריר בוושינגטון מייקל אורן וביקש בדחיפות את הנשיא. מה בדיוק ציפה לשמוע ממנו, או לחלופין להשמיע לו? לא ברור. לעוזריו הקרובים הודיע ש"הכרמל כולו יישרף, חיפה הולכת לעלות באש עד עפר".

"הוא הפך לפתע, לנגד עינינו, לאיש הזוי", מספר אחד מהם. "זו הייתה הפרזה פראית, פטאליזם בהתגלמותו".

במסוק בדרך לחיפה נמשך מופע הפאניקה. "אנחנו עלולים לאבד את חיפה", אמר שוב, הפעם לצמד מלוויו, יוחנן לוקר ועוזי ארד. "זה יכול להיות אסון לאומי לדורות".

מעל אזור השריפה אכן התאבך ענן עשן כבד, אבל תיאורי האפוקליפסה של נתניהו נראו מוגזמים כבר בזמן אמת. מה הייתה אם כך סיבת הפאניקה? נתניהו ידע לאשורו את מצבו של מערך הכיבוי בישראל וייתכן שחשש כי שריפה עלולה להמיט עליו את קיצו הפוליטי.

אנשיו מספרים שנראה באותם רגעים על סטרואידים. הוא הסתער על הטלפון, דרש לדבר עם כל מנהיגי העולם, תבע מהם מטוסי כיבוי. הוא רצה להיראות כמי שמציל את ישראל, שמכבה את האש בעצמו. הוא ירה לכל הכיוונים ואמנם השיג תוצאות מרשימות, אבל נראה מבחוץ על סף אובדן שליטה.

בתחום אחד נשמרה היטב השליטה: הנִראות. בסיור מתוקשר שערכו נתניהו והשרים הרלוונטיים בחפ"ק כעבור כמה שעות, דחקו את שר הפנים אלי ישי, האחראי על מערך הכבאות, לשולי התמונות המחמיאות. עוד בטרם כבתה האש, נתניהו כבר סימן אותו כאחראי למחדל, חרף הפרוטוקולים שהוכיחו שהוא היחיד שזעק בזמן אמת נגד סגירת מערך הכיבוי האווירי והקיצוצים שהשיתו עליו.

בתוך יממה הוצפה ישראל במטוסי כיבוי שנשלחו ממדינות רבות, חינם אין כסף. הרוסים, היוונים, הטורקים, האיטלקים, השוויצרים, הגרמנים, הירדנים, המצרים, הרשות הפלסטינית — כולם התגייסו. אבל גם לאחר שמרבית האש שככה ולחלק מהמטוסים כבר לא נמצא שימוש, המשיך נתניהו להסתובב אנה ואנה, חסר מנוחה, מבוהל, ולחץ על אנשיו. על עוזי ארד, שהיה אחראי על התיאום ועל גיוס המשאבים מראשי המדינות הזרות, פקד נתניהו: "תתקשר לאוסטרלים, אני רוצה לדבר עם ראש ממשלת אוסטרליה".

נתניהו כשמעליו הסופר־טנקר. גורמי המקצוע לא הבינו למה צריך אותו

ארד השיב: "ביבי, גם אם הם יחליטו לשלוח מטוסים, הם יגיעו רק בעוד יומיים, אנחנו כבר כיבינו את השריפה".

ביבי התעקש, "תשיג לי את ראש ממשלת אוסטרליה".

ואז קרה דבר מעורר השתאות. הודות לכישורי הגיגוּל של לוקר, גילה נתניהו על קיומו של הסופר־טנקר — מטוס כיבוי מדגם 747, הגדול ביותר בעולם. התגלית הגיעה בשעה שכבר היה ברור לכל הגורמים הרלוונטיים שהושגה שליטה על השריפה. יתרה מכך, בניגוד לכל שאר הסיוע שנתרם על ידי המדינות השונות, הסופר־טנקר, שהוחזק בבעלות חברה אמריקאית פרטית, עלה לא מעט כסף. אבל זה לא מנע מביבי להתנפל עליו כמו ילד שרואה מטוס צעצוע. גורמי המקצוע לא הבינו את פשר המהלך, אבל ביבי ידע היטב מה הוא עושה: בעיני רוחו ראה את תמונת הניצחון שאפשר להפיק בכיכוב המטוס הענקי.

התמונה בוימה על ידי לשכת נתניהו במיומנות מרשימה. הדבר היה כך: אחרי שנתניהו יצא מאזור קמפוס אוניברסיטת חיפה, שם מוקם החפ"ק, ונע עם שיירתו לכיוון עוספיה, פרק לפתע עם מאבטחיו בלב קרחת יער. ואז, כביכול במקרה, הגיח הסופר־טנקר מעל ראשיהם. "תראו מה זה", צעק מישהו, וחבורת נהגי מובילים ששתו קפה בקרבת מקום מחאו כפיים בהתלהבות. בשלב הזה המצלמה של לשכת העיתונות הממשלתית, שמוקמה במקום מראש על חצובה, צילמה בתזמון מופתי את המטוס החורך את הרקיע ואת ראש הממשלה המביט בו במבט מזוגג מהקרקע. ביבי והסופר־טנקר, הסופר־טנקר וביבי, מצילים יחדיו את ישראל. בז'רגון המקצועי זה נקרא "טוּשוט" - תמונה של שניים; ראש ממשלה וציפור פלדה אימתנית. אם נתעלם מהעובדה שלא נתניהו צילם, זה היה סלפי של ביבי והסופר־טנקר.

למרבה הגיחוך, הסופר־טנקר כלל לא סייע לכבות את השריפה: היא הסתיימה בעיקר בזכות שינויי מזג האוויר — שינוי כיוון הרוח והגשמים. "לא הבאנו אותו כדי לכבות את השריפה, הבאנו אותו כדי שיצטלם עם ביבי", הודה לאחר מעשה אחד היועצים הקרובים.

כשביבי בכה

מה קרה בפגישה החשאית בין נתניהו לבני משפחתה של טופז אבן חן ז”ל, שנספתה באסון הכרמל?

מתוך הספר: זמן קצר אחרי השריפה התייצבו ב”אולפן שישי” בערוץ 2 שני ניצבי משטרה בדימוס, זאב אבן חן, אביה של טופז אבן חן ז”ל שנספתה באוטובוס הסוהרים, וחיים קליין, חותנה של טופז. השניים הפנו אצבע מאשימה, בקול רועם, כלפי ראש הממשלה, ולדברים היה אימפקט לא מבוטל.

נתניהו לא נשאר אדיש. הוא הזמין את אבן חן לפגישה לילית בלשכת ראש הממשלה בירושלים, והוא הגיע עם בנו עמית. הוסכם שההתוודעות תישאר פרטית, ללא סיקור וללא הדלפות.

ביבי היה אמפתי, קשוב, כמעט נוגע ללב. הוא סיפר, כמובן, על אחיו יוני וניסה לדבר עם עמית, מעל לראשו של האב זאב, כאח שכול לאח שכול. בהמשך הציע ראש הממשלה לאב שרעייתו תעניק טיפול פסיכולוגי לאשתו. “ששרה’לה שלי תטפל בשרה’לה שלך, וגם בילדים, למה לא”, אמר ביבי בנדיבות והפליג בשבחי רעייתו: “אתה יודע שיש לה איי קיו מאה וחמישים? במוסד רצו אותה אבל אני לא הסכמתי”.

לאב ולבן למשפחת אבן חן הדברים נשמעו תלושים משהו. כך או כך, בשלב כלשהו ביקש עמית את רשות הדיבור. עוד קודם לכן כתב לאביו פתק עם הדברים שהתכוון לומר לראש הממשלה. כעת הקריא ממנו. כשסיים, הוסיף משפט אחד בספונטניות: “אמא שלי ואני לא נסלח לך בחיים. בגללך טופז נהרגה”.

נתניהו הביט בעמית ופתאום פרץ בבכי. כל הנוכחים בחדר היו המומים. גיל שפר, אחד מעוזריו, נבהל. “ראש הממשלה, ראש הממשלה”, מילמל וחש לעזרת הבוס, ממהר להגיש לו כוס מים קרים.

זאב אבן חן לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. הוא הביט בנתניהו מקרוב, ניסה לזהות אם מדובר בהצגה. הוא התרשם שלא. מה יש לומר, נתניהו פשוט התייפח.

ותודה למאהל רוטשילד

איך קרה שדווקא נתניהו, המתנגד מספר 1 למו"מ עם טרוריסטים, חתם על הסכם עם חמאס לשחרור גלעד שליט, למה זה קשור למחאת 2011 ומה התרחש בדרך לצילום שבו נראה שליט מצדיע לראש הממשלה?

מתוך הספר: בנימין נתניהו לא התכוון להתקפל במקום שבו אולמרט ניצב איתן. הוא הרי היה אמון זה שנות דור על התפיסה שלפיה אין מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. ספרים שלמים כתב על כך. אולם חלף מאז זמן רב, דפי הספרים הצהיבו והלחץ הציבורי לשחרורו של שליט, לרבות תנועות מחאה המוניות ונחושות, גבר והלך. משפחת שליט אף עברה בשלב מסוים להתגורר באוהל מחאה מול בית ראש הממשלה, מה שהפך אותו לאתר עלייה לרגל. "וזה כבר ממש שיגע את המשפחה", סיפר אחד מבכירי הלשכה, "בעיקר את שרה".

(...)

פריצת הדרך הדרמטית אירעה ב־14 ביולי 2011, כאשר (דוד) מידן קיבל מד"ר חמד פקס תחת הכותרת: "הצעה לסגירה סופית של העסקה". איש המוסד הוותיק קרא והבין מיד שהוא מחזיק בידיו החלטה של חמאס ללכת לעסקה בתנאים שלא הסכים להם קודם לכן. יותר טוב מזה ישראל כבר לא תקבל. מידן התקשר לעדכן את נתניהו, שהיה אז בחו"ל, וחיפש דרכים לשלוח לו את הפקס המרעיש במכשיר בטוח.

"עזוב, אל תשלח, זה בסדר", אמר נתניהו, "פשוט תמשיך לעבוד על זה".

ממש באותו היום, 14 ביולי, צעירה תל־אביבית אלמונית בשם דפני ליף החליטה להקים אוהל בשדרות רוטשילד במחאה על בעיית הדיור בעיר. בעקבותיה כיסו את השדרה בתוך שעות אוהלים נוספים של מוחים.

(...)

כיוון שכך, ביבי הלך וננעל על האופציה של עסקה להחזרת שליט. הוא זיהה את הכמות הגדולה של השלטים בעד שחרור שליט בהפגנות הענק של המחאה, והיה לו ברור שהקהל המוחה, רובו ממחנה המרכז־שמאל הישראלי, הוא "טים שליט". בחושיו, נתניהו הבין שאם יחזיר את שליט הביתה, המחאה תשכך, אולי אפילו תישכח.

(...)

נתניהו ניהל את המשא ומתן החשאי להחזרת שליט תוך צפייה מבועתת במחאה. הוא היה יושב עם יועציו מדי מוצאי שבת, צופה בטלוויזיה בהפגנות הענק, קורא את השלטים, שומע את הקריאות ומקלל. לא אופייני לשמוע את בנימין נתניהו מקלל. שפתו רהוטה ומנומסת כמעט תמיד. מחאת קיץ 2011 הפכה אותו למשהו אחר. בכל פעם שראה שמספר המפגינים ממשיך לעלות, פלט קללה חרישית. הנושא שהבעיר בו את חמתו יותר מכל היה מספרי המפגינים. אלה תמיד היו המספרים. אחרי אחת ההפגנות, כשהמשטרה פירסמה אומדן גבוה במיוחד של נוכחים, מאות אלפים, זעמו בני הזוג נתניהו על המפכ"ל דנינו.

"ביבי, דבר איתו", אמרה שרה. "מה פתאום הם מפרסמים הערכות מספרים?! מה זה צריך להיות?"

(...)

התרופות שביבי רקח לשיכוך המחאה היו אחרות: טרכטנברג ושליט.

כשקיבל את ההחלטה העקרונית בעניין החייל השבוי, קרא ימים ספורים לפני סיכום העסקה לנעם שליט, כדי למסור לו את הבשורה המיוחלת. נתניהו היה משוכנע ששליט האב ייפול על כתפיו בהתרגשות ויודה לו ארוכות. זה לא קרה. שליט היה קר ולקוני. הייתה לו ביקורת על השנים הארוכות שחלפו. הלוא אם כבר משלמים את המחיר, למה לא שילמו קודם?

נתניהו היה בהלם. הוא ציפה למשהו אחר לגמרי. למרות זאת המשיך הלאה במלוא המרץ. הוא ידע שאת הפרס הגדול על שחרור שליט לא יקבל ממשפחת שליט, אלא מהציבור. מידן, לוקר, כהן וירון בלום, בכיר נוסף בשב"כ, יצאו לקהיר, למפגש המכריע.

(...)

מבצע החזרת שליט היה אירוע מורכב. הוא תוכנן כמבצע צבאי, לרבות הקמת חמ"ל מיוחד. לירן דן, יועץ התקשורת של נתניהו ולשעבר בכיר בחדשות ערוץ 2, אדם שהבין תקשורת וידע תמונות ניצחון מהי, הינדס את הנרטיב. ביבי, כך הוסכם בעצתו, יפשוט את דמותו וילבש דמות חדשה בן לילה: לא עוד הלוחם בטרור שדורש מהעולם לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים, אלא המנהיג הנחוש והרגיש שמשלם מחיר כואב כדי להחזיר חייל חטוף הביתה. גם בדמות הזאת נתניהו היה משכנע.

כדי לייצר את תמונת הניצחון האולטימטיבית דרש דן שרק צלמי לשכת העיתונות הממשלתית יהיו נוכחים ברגעי נחיתתו של שליט. אבל את אהוד ברק, שביקש את ליטרת התהילה שלו, כשר הביטחון שחתום על העסקה, לא עשו באצבע. הוא הפך את ההנחיה של דן והביא לכך שלכל אחד מהמחותנים יוּתַר להכניס את צלמיו: לשכת העיתונות הממשלתית מטעמו של נתניהו, תקשורת שר הביטחון מטעם שר הביטחון עבור ברק, ודובר צה"ל עבור הרמטכ"ל בני גנץ.

עכשיו נראה מי יצליח לייצר לעצמו תמונת ניצחון עם המשוחרר.

הקטטה שהתפתחה שם הייתה מכוערת. מדינה שלמה עצרה את נשימתה לקראת מועד ביצוע העסקה, והקודקודים עסקו בזוויות צילום כאילו היו נערה שמפיקה סלפי עם ידוענית לחשבון האינסטגרם שלה.

השחרור נקבע ליום שלישי, 18 באוקטובר 2011.

שחרור גלעד שליט. קטטה מכוערת על מי יצליח לייצר לעצמו תמונת ניצחון עם המשוחרר

(...)

המסוק של שליט המה אנשי צוות ומלווים. את גלעד מיקמו בחלק האחורי, עם קבוצה מצומצמת שכללה פסיכולוג, צוות רפואי, נציג של דובר צה"ל ואת דוד מידן. הרעש הכבד הִקשה עליהם לקיים שיחה נורמלית. שליט, שהיה חיוור, צנום ומבוהל, ביקש דף נייר. הוא שירבט עליו: "איזה מסוק זה?" בכתב יד בהיר ומסודר. כשכתב לו הפסיכולוג: "זה מסוק מסוג יסעור", השיב שליט: "אף פעם לא טסתי בכזה". מידן והפסיכולוג הביטו זה בזה בהבעת שביעות רצון מתפקודו הכללי של שליט. הם הרי לא ידעו באיזה מצב יהיה אחרי יותר מחמש שנות שבי.

אלא שלפתע, בתוך שניות, החוויר שליט עוד יותר מכפי שהיה ואיבד את הכרתו. נשמתו של מידן כמעט פרחה. המשא ומתן הממושך, המתח הגואה, הדרמה האנושית, המדינה שממתינה, ופתאום הבחור מתעלף.

"חשבתי שהוא נגמר לי בידיים", סיפר אחר כך מידן לכמה מחבריו. "זה היה מפחיד מאוד".

הצוות הרפואי השכיב את שליט על הרצפה והחל לטפל בו. אט־אט הוא התאושש. השקו אותו במים, הזריקו לו תרופות, מדדו לחץ דם וביצעו שאר פרוצדורות רפואיות מתבקשות. בינתיים שקל מידן להפנות את המסוק ישירות לבית החולים ולהשאיר את נתניהו, ברק, גנץ, משפחת שליט ושאר הקרואים ממתינים בתל נוף, בעוד תמונת הניצחון המפורסמת נגוזה, או למצער מצטלמת במיטת אשפוז.

שליט הקל עליו את הדילמה כשהתאושש בהדרגה. כשהבחין בכך, מידן ביקש מהטייס לחוג באוויר ולהאריך את הטיסה ככל האפשר עד שמצבו של החייל יתייצב והוא ינחת בתל נוף כמתוכנן. וכך היה. "הוא היה קטן כזה, חלש וחיוור", סיפר מידן אחר כך. "אני עם המאה ועשרה קילו שלי חיבקתי אותו חזק, שמרתי עליו, הוא היה כמו אפרוח קטן".

ברגעים שנותרו עד לנחיתה שאל הפסיכולוג את שליט אם הוא זוכר איך מצדיעים.

"כן", סימן שליט וביצע כמה תנועות הצדעה חובבניות. הפסיכולוג לא ניסה לרמוז לשליט שיצדיע לממתינים בתל נוף, אלא רק רצה לבדוק את התפקוד הפיזי והקוגניטיבי שלו. אבל העלאתה באוב של פעולת ההצדעה ככל הנראה גרמה לשליט להצדיע מיד כשראה את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל עם יציאתו מהמסוק, וזו התמונה שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי.

למה נזף נתניהו ביועמ"ש ומי דאג להעלים חומרי חקירה מיאח"ה?

ביולי 2016 הורה היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט על "בדיקה" בעניין נתניהו, בעקבות מידע שהציג בפניו אגף החקירות והמודיעין של המשטרה. על פי ספרו של כספית, זה עלה לו בשיחת נזיפה קשה מהבוס לשעבר.

מתוך הספר: מנדלבליט היסס ארוכות בטרם אישר לפעול, וכשכבר ניאות, היה זה להליך "בדיקה" בלבד — המצאה חדשה שנתפרה למידותיו של נתניהו ושמעמדה המשפטי אינו מוסדר ואינו ברור. גם אחרי שאישר את ה"בדיקה", היועץ המשפטי פיקח באופן אישי על החקירה ועל החוקרים, הגביל לא אחת את צעדיהם ומנע מהם חופש פעולה. כך, לדוגמה, החוקרים נזקקו לאישורו המוקדם בטרם בדקו מידע חדש, והיו לא מעט מקרים שבהם סירב היועץ לאשר את הבקשות שהובאו לשולחנו.

(...)

זהיר ככל שהיה, יש אפילו שיאמרו מבוהל — זמן קצר לאחר שהודיע על פתיחת הבדיקה נגד נתניהו, התקיימה בין היועץ המשפטי לבין ראש הממשלה שיחה קשה. ביבי ניצל את העובדה שמנדלבליט, מתוקף תפקידו, מבלה עימו שעות רבות, בהן גם בארבע עיניים. הוא זעם שם על הבדיקה המשטרתית שעליה הורה היועץ. מנדלבליט ענה מה שענה. בסוף, על פי כמה גורמים שנחשפו לחילופי הדברים, הציע מנדלבליט להיעדר מהאזכרה השנתית ליוני נתניהו, שעמדה להיערך כעבור כמה ימים.

ככל שהבדיקה העמיקה, כך גבר תימהונם של חוקרי המשטרה: הם גילו קופסאות שחורות שהוצפנו מחוץ למאגר המידע של יאח"ה; "קופסאות" במובן המילולי: ארגזים שהכילו חומרים שהועברו (במהלך השנים) למשטרה בענייני נתניהו, עדויות ומסמכים.

"רוב החומר היה כאן כל הזמן הזה, פיזית", אמר קצין משטרה בכיר, "ולא ברור לי איך לא עשו עם זה כלום — מי נתן את ההוראה להעלים את זה כך".

חלק מהחוקרים היו מזועזעים למראה החומרים הגנוזים. "הסיפור האמיתי הוא: מי דאג להסתיר ולטשטש את כל החומר הזה בשנים האחרונות?" אמרו.

"זה הזוי", אמר אחד מבכירי המשטרה, "איך החומר שכב שם ואף אחד לא עשה דבר? אנחנו מזועזעים ממה שהתגלה כאן".

עטיפת הספר