"הילדים בכלל לא יודעים מה עבר על העדה שלהם"
23 תושבים מקריית–מלאכי, כולל בכירי עירייה וגורמי חינוך, טסו להכיר את שורשי הקהילה באתיופיה • לימודי מורשת, טקס זיכרון לאלו שלא צלחו את המסע ארצה וציון חג הסיגד: העיר ש–17% מתושביה הם יוצאי אתיופיה החליטה להכיר בהם, ואותם
ב־33 שנות חייה הספיקה סהר איינהו לעבור בתחנות רבות של הישראליות. היא עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 6, גדלה כדתייה בקריית־מלאכי, חיה כחילונית גמורה בתל־אביב אחרי הצבא ועבדה כסלקטורית במועדונים ("אצלי לא היה דבר כזה שאתיופים לא עוברים סלקציה", היא מכריזה). לאחר מכן חזרה לקריית־מלאכי והייתה ממובילי מחאת יוצאי אתיופיה נגד אפלייתם בדיור בעיר (מה שהתפתח למחאה ארצית), התחתנה עם בחור חרדי, ילדה בן וקראה לו עובדיה יוסף.
בדרך היא עשתה תואר בחינוך והיסטוריה והייתה מורה להיסטוריה בבתי ספר שונים בעירה. למרות שתוכנית הלימודים לא כללה שום פרק שעסק ביהדות אתיופיה, איינהו החליטה שזה נושא שחשוב לדבר עליו עם התלמידים. "אחרי שלימדתי אותם מיהם יהודי אתיופיה ומה הם עברו כדי להגיע לפה, פתאום שמעתי ילדים לבנים אומרים לילדים אתיופים מהכיתה 'בואנה, לא ידעתי מה עברתם כדי להגיע לארץ'", היא מספרת. "מה שעצוב זה שגם חלק מהילדים האתיופים לא ידעו כלום על ההיסטוריה של העדה שלהם. כשלקחתי אותם לביקור במוזיאון מורשת אתיופיה ברמלה ראיתי איך הם מרימים את הראש ומתמלאים תחושת גאווה".
איינהו, שעובדת כיום כרכזת פיתוח קריירה ותעסוקה במרכז הצעירים של קריית־מלאכי, הייתה אחת מבין 23 תושבי העיר שנסעו בדצמבר האחרון לביקור בן שמונה ימים באתיופיה ביוזמת חברת הנדל"ן "גזית גלוב". הנסיעה היא חלק מפרויקט "לדרום" של המחלקה לאחריות תאגידית בחברה, שמטרתו לקדם מובילות חברתית באמצעות חינוך ולצמצם פערים חברתיים בדרום הארץ.
קריית־מלאכי וירוחם נבחרו לערים המרכזיות שבהן יתמקד הפרויקט, שכולל השקעה בתשתיות פיזיות ואנושיות תוך שיתוף פעולה עם הרשות המקומית. מאחר ש־17% מתושבי קריית־מלאכי הם יוצאי אתיופיה, החליטו בגזית גלוב לסייע לעיר להפוך את הקהילה "מנכס למנוף". כלומר, לראות באתיופים אנשים שמעשירים את העיר והופכים אותה לרב־תרבותית. בראש הפרויקט עומד ציון רגב, איש גזית גלוב ויליד קריית־מלאכי, שהגה את רעיון הנסיעה לאתיופיה וביקור ביישובים שבהם גרו יהודי אתיופיה לפני עלייתם ארצה.
משנים תפיסה
במטרה לשנות את האופן שבו יוצאי אתיופיה נתפסים בקריית־מלאכי, הוא הזמין לסיור בעלי תפקידים בעירייה כמו מנהלי אגפי החינוך והרווחה, מנכ"ל העירייה, כמה מנהלי בתי ספר ופעילים חברתיים.
"בזכות הנסיעה הבנתי שהשבר של יוצאי אתיופיה הוא כפול: ראשית, כי זו קהילה עם מסורת של כמיהה לארץ ישראל שספגה שבר גדול כשפיקפקו ביהדותה כשאנשיה עלו לארץ; שנית, כי ברגע שהם הגיעו לפה הם התבקשו לשכוח מכל המנהגים היהודיים וההלכות הדתיות שלהם מאתיופיה", מספר מנכ"ל העירייה תמיר היזמי. "למדתי גם עד כמה סיפור העלייה שלהם מטורף. הם גיבורים של ממש שאיבדו משפחות בדרך ולא ויתרו עד שהגיעו לארץ. אלה אנשים שהסיפור שלהם לא קיים בסיפור הישראלי. הם מוצגים כפסיבים שהובאו לפה על ידי המוסד והסוכנות. לא מדברים על אסירי ציון אתיופים ואנשים מטעמם שפנו לסוכנות ופעלו להעלאת הקהילה לארץ. אנחנו אמנם מתחככים ביוצאי אתיופיה, אבל לא מכירים אותם באמת".
כמנכ"ל העירייה, אתה מתכוון לפעול כדי לשנות את זה?
"יש לנו אפשרות לעשות תיקון ולספר את סיפורה של הקהילה הזו דרך מערכת החינוך. אנחנו מתכוונים בקרוב לכתוב יחידת לימוד שתועבר בכל העיר ותעסוק במורשת יהדות אתיופיה וסיפור העלייה שלהם. אנחנו שואלים עצמנו גם איך אפשר לציין את הקהילה ברמת טקסים עירוניים, לקחת אירועים של יוצאי אתיופיה ולהפוך אותם לאירועים רשמיים של העיר".
מיתוג קהילתי
איינהו השתתפה לאחרונה בפגישה בעירייה שבה דובר בין השאר על יחידת הלימוד בנושא עליית יהדות אתיופיה, על ייסוד טקס זיכרון שנתי בעיר ליהודי אתיופיה שנהרגו בדרכם לארץ ועל הקמת פרויקט של משפחות יוצאות אתיופיה שיפתחו ביתן עבור תושבי העיר שרוצים לשמוע את סיפורן. "יצאתי מהפגישה אופטימית ומעודדת מאוד", היא מסכמת.
פעילה חברתית נוספת שהשתתפה בנסיעה לאתיופיה היא נעמה טזזאי, בת 51, שעובדת במפעל הגלידות "נסטלה" זה 28 שנה. טזזאי עלתה לארץ לבדה ב־1983, ואת הדרך עשתה באונייה מסודן לאילת. במסגרת הביקור באתיופיה חזרה לראשונה לכפר הולדתה, אסגדה. "זה היה מרגש עד דמעות", היא מספרת.
טזזאי סבורה שאפשר להשתמש במורשת של יוצאי אתיופיה כדי למתג את קריית־מלאכי בצורה טובה יותר. "אפשר לעשות זאת על ידי ציון חג הסיגד או על ידי למידת המורשת וההיסטוריה של הקהילה וסיפור העלייה שלנו", היא אומרת. "מה שיותר חשוב לעשות לדעתי זה לפעול להפסקת התופעה של בני נוער רבים ממשפחות יוצאות אתיופיה שנושרים מבית הספר וחלקם מידרדרים לכלא. העירייה חייבת למצוא דרך לתת מענה לבני הנוער שלנו, וזה מתחיל בחינוך. הם צריכים ללמוד בבתי ספר טובים יחד עם שאר הילדים. אסור לשלוח אותם לפנימיות, כמו שעשו לנוער האתיופי בשנות ה־80 וה־90".
לפנייה לכתב/ת 
