פברואר 1948 שהה חיים גורי בבודפשט. הוא נשלח לשם כמה חודשים קודם לכן, כדי לסייע באיתור ואיסוף ניצולי שואה מרחבי אירופה, לצד הגנה עליהם מפני פוגרומים אנטישמיים שהמשיכו להתפרץ, לקראת עלייתם ארצה. יום אחד, כשקרא עיתון אמריקאי, נתקלו עיניו בידיעה קטנה: 35 לוחמים יהודים נהרגו כשהכוח שלהם נתקל במארב באזור הרי חברון, והושמד לחלוטין. זו הייתה תחילת לידתו של השיר "הנה מוטלות גופותינו".

הדיווח היה לקוני. גורי מיהר לחבריו, ניסה לאסוף מידע. הפרטים היו כלליים מאוד, מסתמכים על שמועות. לפי אחת מהן, מעליבה במיוחד, הלוחמים כלל לא נהרגו, אלא נמלטו מהקרב וטרם נמצאו. אבל בין השאר, נאמר לגורי שמפקדו של הכוח היה דני מס, חברו הטוב.

בשעות הלילה, בדירתו הקטנה, גורי לא מצא מנוח. "הרי הייתי צריך להיות שם, איתם", סיפר לימים על תחושותיו. הוא התיישב ליד השולחן, והתחיל לכתוב. השעות חלפו, ועוד מעט כבר עלה הבוקר. גורי לא היה שלם עם התוצאה. הוא קימט את דף הנייר בזעם, והשליך אותו אל תנור הפחמים הבוער שבחדר. רצה הגורל, והוא החטיא. השיר שממנו היה כה לא מרוצה נחת על רצפת העץ של החדר.

בבוקר מצאה אותו בעלת הדירה, הגברת שוימושי. היא לא היתה יהודייה ולא ידעה עברית. אבל ממראה השורות הקצרות הבינה כי היא מחזיקה יצירה, שיר. היא יישרה את הדף המקומט והניחה אותו בחזרה על השולחן. מול השולחן היה תלוי צילום של גבר צעיר, שגורי לא ידע מיהו. אחרי שנים, כך סיפר בספרו "עד עלות השחר", נודע לו שהמצולם הוא בעלה של הגברת שוימושי, שנשלח מזרחה במלחמת העולם השנייה, ולא שב. הוא היה יהודי. ייתכן, כתב גורי, שהבעל היה משורר או סופר בעצמו, ובעלת הבית רחשה כבוד למילים כתובות. אולי כאשר אלמנתו הרימה את השיר מהרצפה, היא נתקלה בפניו של בעלה המת. אולי בכל זאת זיהתה משהו מאהוב ליבה במילים העבריות.

גורי התיישב שוב ליד השולחן, והמשיך לתקן את הטיוטה הראשונית, עד לנוסח הסופי. ועדיין, משהו בו עדיין לא השלים עם השיר. לכן, כששלח אותו למשורר אברהם שלונסקי, שערך אז כתב עת בשם "עתים", חתם רק בכינוי: "ג'ורי, בנכר". מתחת לשם השיר הוסיף הקדשה: "לדני וחבריו". שלונסקי פירסם את השיר בעמוד הראשון של כתב העת שלו כחודש לאחר מכן.

עלו באש, על הלוחמים שבהם. שרידי משוריינים בבאב אל וואד | צילום: דוד רובינגר

מיסתורין בין השורות

המיסתורין שאופף את ההצלה המופלאה של השיר מהלהבות המשיך גם לתוכנו, למילותיו. גורי לא ידע כמעט כלום על הקרב ועל נסיבות מותם של 35 חבריו. אבל מילות השיר מתארות את מה שהתרחש.

כשבועיים לפני כתיבת השיר, בלילה שבין ה־15 ל־16 בינואר 1948, יצאה לדרך "מחלקת ההר". 38 לוחמים, שנשאו נשק ותחמושת שנועדו לתיגבור גוש עציון הנצור. בדרך נקע אחד מהם את רגלו, והוא ושני לוחמים אחרים הסתובבו וחזרו. נותרו 35, שהמשיכו בדרכם. עד היום, לא ברור בדיוק מה אירע להם, וכיצד התגלו. לפי סיפור שכבר היה למיתוס, הם נתקלו בשתי קשישות ערביות, שליקטו זרדים – וחסו עליהן. הקשישות מיהרו לדווח, והכפרים שבסביבה, ג'בע וצוריף, הכריזו על "פזעה": הזנקה מיידית של כל אוחז בנשק. מול כוחות עדיפים בהרבה, המחלקה התבצרה על גבעה קטנה. התחמושת אזלה, והם נפגעו בזה אחר זה. כשהאש שככה, כולם היו מתים. ואז, התעללו הפורעים בגופותיהם, והשחיתו אותן באכזריות.

ואת כל אלה, אין לדעת איך, תיאר גורי מבלי לדעת מה אירע. הוא כתב על הפנים שהשתנו ללא היכר. על הכדורים שנורו עד האחרון שבהם. על הדם שנטף על השבילים, כשהפצועים ניסו לתפוס מחסה. בדרך לא מובנת, מיסטית, תחושתו במהלך הכתיבה — "הייתי צריך להיות שם" — גרמה לכך שהוא כתב כאילו אכן היה שם.

"הנה מוטלות גופותינו", במילים העוצמתיות שלו, בקשר שלו לאחד מהסיפורים הנוראיים ביותר בלחמת השחרור, הפך לאחד מסמליו של דור תש"ח. ולמרות השפעתו ומרכזיותו, נראה שגורי אף פעם לא חי עמו בשלום באופן מלא. "השיר חדל להיות שלי", כתב לימים.

אחת הטיוטות של השיר "הנה מוטלות גופותינו" הנמצאת בארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית

הנציח את השרידים

לצד "הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו", "באב אל וואד" משלים את שלושת שירי תש"ח העוצמתיים והאלמותיים של גורי. גם הוא עוסק בכשלונות הצורבים ובקורבנות הרבים שאפיינו את ראשיתה של מלחמת העצמאות.

השיר נכתב בסוף המלחמה, מנקודת מבטו של מי שעובר בדרך אל ירושלים עם תום הקרבות. באב אל וואד, שער הגיא, היה אז נקודת התורפה שעימה התקשה הפלמ"ח להתמודד. במהלך המצור של הלגיון הערבי על ירושלים, ניסה הפלמ"ח שוב ושוב לשלוח שיירות שיפרצו את המצור ויתגברו את העיר. בשער הגיא, נתיב צר שמדרונות תלולים חולשים עליו משני צדיו, נפתחה שוב ושוב אש תופת על השיירות. המשאיות שמוגנו בלוחות עץ ופלדה – "המשוריינים" – עלו באש, על הלוחמים שבהן. גורי ראה את השרידים החרוכים, והנציח אותם בשיר. המשוריינים השרופים היו לסמל. הם נותרו במקום עד היום, כאנדרטה.

ב־1949, ממש לפני סיום מלחמת השחרור, הוקלט השיר בביצועה של שושנה דמארי. אבל דווקא הקלטה מאוחרת מעט יותר, של יפה ירקוני, היא המוכרת יותר. כמו "הרעות", גם "באב אל וואד" נקשר ביצחק רבין, שהיה מפקד חטיבת הראל שלחמה על פריצת הדרך לירושלים.

בשנותיו האחרונות היה גורי מעורב במאבק של ותיקי הפלמ"ח הקשישים כנגד היוזמה לקרוא למחלף שער הגיא על שמו של רחבעם זאבי. בספטמבר 2016, כשהוא כבר חלש ונתמך במקל, צעד גורי עם לוחמי הראל והפגין כנגד כוונת הממשלה. "גנדי נרצח על ידי ערבים בירושלים וזכה בכבוד לאומי", אמר גורי. "אבל הוא לא לחם שם. הראל הייתה החטיבה שספגה את מספר הקורבנות הגדול והקשה ביותר. האנשים האלה לחמו בלי הרף. בהנצחה יש ריח פוליטי".