מרוץ חימוש מיותר
מישהו יכול להסביר לי למה אנחנו מאבדים את העשתונות בכל פעם שכדורגלנים ישראלים חוזרים מחו"ל? למה כל הקבוצות מחזרות אחריהם (ממש לא באלגנטיות, יש לציין) ומציעות להם סכומים מטורפים כל כך, שלא דומים בשום צורה למה שהם הרוויחו כאן לפני שהחתימו דרכון, ובטח שלא משקפים את היכולת שלהם?
זה לא שכל יום נוחת כאן איזה יוסי בניון בחזרה, כי אז עוד איכשהו הייתי יכולה להבין את הטירוף סביבם. מדובר על שחקנים שכנראה לא ממש הסתדר להם פה או שאולי רק רצו להרגיש קצת אירופה, אז הסוכן סידר להם לחמם ספסלים באיזו מדינה עם שפה סקסית או לשחק (גם אם זה רק מספר חד־ספרתי של דקות) במקומות נידחים יותר.
כל בר־דעת יודע שלא מדובר על שחקנים שהם שוברי שוויון, כאלה שבמו רגליהם וכריזמתם יביאו את האליפות. מבחוץ לפעמים זה נדמה כאילו רבים פה על ניימארים, כשבסך הכל מדובר על גידי־קאניוקים ורמי־גרשונים למיניהם. שחקנים שהם לא יותר מבסדר. הם אמנם יכולים לשדרג קצת סגל של קבוצה, או אולי לעשות את ההבדל בין ראש לאמצע פלייאוף תחתון, אבל זה הכל.
אז בואו ניכנס לפרופורציות. מספיק עם מרוץ החימוש המיותר והפזרנות המוגזמת הזאת. זה מרגיש לי כמו תכסיס זול, שמסיבה לא ברורה בעלי הקבוצות נופלים בו בכל פעם מחדש. קונים שחקנים שלא ראו חולצת הרכב שנה, שחודשים שלמים לא שמענו את השם שלהם, אולי באיזו הערת שוליים במדור צדדי של ליגות זרות, שאף אחד לא באמת יודע מה היכולת הנוכחית שלהם, ושהתרומה שלהם לקבוצה מוטלת בספק.
אז הם עשו סיבוב באירופה, אז מה? גם אני עשיתי טיול אחרי צבא והעליתי מלא תמונות לאינסטגרם. אף אחד לא שילם לי יותר בזכות זה. ברוב המקרים גם מתברר בסופו של דבר שכל השחקנים האלה בכלל לא פוגעים, אז איך זה שהתופעה ההזויה הזו נמשכת? תתעוררו, עובדים עליכם.
לפנייה לכתב/ת 
