רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלכס פישמן
    המוסף לשבת • 01.02.2018
    חיל הטילים מחמם מנועים
    הוויכוח נמשך שנים, קצינים בכירים התנגדו, אבל אחרי דיון של שעה שר הביטחון חתך: צה"ל יקים מערך טילי קרקע–קרקע בצבא היבשה תוך שנתיים תספק תעש טילי "אקסטרה" לטווח של 150 ק"מ, שיכולים להשמיד כל מטרה תוך חמש דקות בהמשך יצטרפו טילים שמכסים את כל שטח לבנון, ומגיעים גם לעומק סוריה כשחופש הפעולה של חיל האוויר בצפון כבר לא מובן מאליו, הם אמורים לעשות את העבודה
    אלכס פישמן

    הפור נפל ב־4 בינואר 2018, בלשכת שר הביטחון בקריה. בדיון שנמשך לא יותר משעה החליט השר אביגדור ליברמן על הקמת מערך טילים במסגרת צבא היבשה. "חיל טילים", אם תרצו. בהחלטה הדרמטית הזו, שנחשפת כאן לראשונה, טמונים זרעי המהפכה הבאה בתורת הלחימה של צה"ל. הכוונה היא לבנות מערך אפקטיבי של טילי קרקע־קרקע (טק"ק) לטווח בינוני כבר בתוכנית העבודה הנוכחית של הצבא, שמסתיימת ב־2020. ולפני שמישהו יתחרט, שר הביטחון הזדרז לאשר לפרויקט, כמנה ראשונה, סכום של כחצי מיליארד שקל מתוך תקציב הביטחון.

     

    עשרות שנים מתווכחים במערכת הביטחון על נחיצותה של זרוע שתפעיל טילי קרקע־קרקע לטווחים של 150־300 ק"מ. הרבה אמוציות נשפכו שם, בעיקר לנוכח ה"איום" על המונופול של חיל האוויר כזרוע אסטרטגית ארוכת טווח. גם באותו דיון אצל שר הביטחון, בתחילת החודש, ישבו סביב השולחן גורמי מטכ"ל בכירים שלא אהבו את הרעיון. ליברמן, בעצה אחת עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, חתך את הוויכוח ארוך השנים והחליט לאמץ עבודת מטה שהוכנה בחצי השנה האחרונה באגף התכנון (אג"ת).

     

    על פי התוכנית, בשלב הראשון ייבנה מערך טילי קרקע־קרקע לטווח של 150 ק"מ, שיופעל על ידי צבא היבשה. מדובר במוצר קיים: טילים מדגם "אקסטרה", שמייצרת היום חברת תעש עבור צבאות זרים. במקביל יצוידו גם ספינות הקרב של חיל הים – "סער 5" ו"סער 6" (לכשתגיע) – בטילים הללו, ויהפכו לחלק מהזרוע האסטרטגית של צה"ל. על פי נייר המטה תתאים תעש את הטילים הללו גם לחיל האוויר. בשלבים מתקדמים יותר של התוכנית ייכנסו למערך גם טילים לטווח של 300 ק"מ ויותר.

     

    המחיר הסופי עדיין לא ברור. הוא יכול להגיע לסכום של כשבעה מיליארד שקל שיתפרס על פני עשור – תלוי בכמות הטילים שצה"ל יצטייד בהם. זה גם עקב אכילס של התוכנית: אם לא יהיו מספיק טילים כדי לנהל מערכה ממושכת, המהפכה הזו תהיה בקושי מהפך.

     

    אלף רקטות מדוייקות

     

    הרעיון להקים זרוע אסטרטגית בצבא היבשה לא נולד אצל ליברמן בלשכת שר הביטחון. כבר ב־2004, כחבר כנסת מן השורה, הוא כתב ספר שנקרא "האמת שלי", ובו הסביר בין היתר את הצורך בזרוע כזו. במהלך השנים הוא חזר על הרעיון הזה כחבר קבינט וכיו"ר ועדת החוץ והביטחון. עכשיו יש לו היכולת לממש אותו.

     

    אלא שב־2004, כשליברמן כתב את ספרו, עדיין לא היה צורך אופרטיבי במערך טילים בצבא היבשה. גם הטכנולוגיה – שהפכה רקטות זולות עם יכולת השמדה סטטיסטית לטילים מדויקים – עוד לא הייתה בשלה. האויב היה שונה, וחיל האוויר נתן אז מענה מלא למטרות הרחוקות.

     

    השינוי הדרמטי בחשיבה הצבאית הישראלית התרחש לפני כחמש שנים, והוא היה תולדה של ההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם. מדינות המערב איבדו את המונופול על החימוש המדויק. לפני חמש שנים הצליחה איראן לפתח ערכת ניווט ותיקון מעוף, המתלבשת על רקטות טיפשות מתוצרתה והופכת אותן לטילים מדויקים. במערכת הביטחון התעורר החשש שאיראן תהפוך את הרקטות הטיפשות המוצבות בלבנון לטילים מדויקים. ואכן, במקום לשנע טילים ללבנון דרך סוריה, נערכת איראן להרכיב ערכות ניווט מתוצרתה על הרקטות הטיפשות שנמצאות על אדמת לבנון. לצורך כך לא נדרשים מפעלי ענק.

     

    ההערכה בישראל היא שבתוך עשור יהיו על אדמת לבנון יותר מאלף טילים מדויקים שכל אחד מהם, אם ישוגר, יפגע בול במטרה. מדובר ברמת דיוק של מטרים ספורים, שעלולה לגרום נזקים עצומים למערכות המודיעין והשליטה ולבסיסי חיל האוויר. ולמעשה, לכל המערכות המניעות את יכולת התגובה המהירה של צה"ל. שלא לדבר על פגיעה בתשתיות לאומיות: חשמל, מים, דלק, סמלי שלטון כמו הכנסת, הממשלה הקריה וכו'. גם אם ניקח בחשבון שמערכת "כיפת ברזל" מסוגלת ליירט 90 אחוז מהטילים, עדיין נותרו כמאה טילים מדויקים שייפלו על מטרות חיוניות ויגרמו, לצד ההרס, גם לנזק מוראלי כבד.

     

    כך שאנחנו נכנסים לעידן חדש של נשק רקטי מדויק בידי חיזבאללה, המכסה את רוב שטח ישראל. זה מה שהביא בימים האחרונים את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ודובר צה"ל לעמוד על כל במה אפשרית ולאיים במלחמה על לבנון.

     

    עד לפני כמה שנים עוד אפשר היה לומר: חיל האוויר רוכש ממילא מטוסים; כל אחד מהם יכול לשאת 24 פצצות מונחות עם ראש כבד פי כמה מזה של הטילים היבשתיים היקרים יחסית; שדות התעופה קיימים; הצוותים קיימים; לחיל האוויר יש יכולת להשמיד אלפי מטרות ביום אחד; גם היכולת של איסוף מודיעין למטרות נמצאת בידיו. אז מי צריך זרוע טילית יבשתית? גם מבחינה כלכלית זה לא נכון.

     

    אבל כל זה השתנה. השיפור העצום בנשק נגד מטוסים, שבחלקו כבר נמצא בסוריה, בשילוב עם מסת הטילים המדויקים שבידי האויב, מחייבים לפזר את הביצים בין חיל האוויר לבין זרועות היבשה והים. אז נכון, ירי רציף של טילים מדויקים על שדות תעופה צבאיים בישראל לא ישתק את חיל האוויר, שערוך להתמודד עם תרחיש כזה. אבל האפקטיביות של החיל נמדדת גם ביכולתו לייצר רצף של גיחות. סביר מאוד להניח שבחלונות זמן מסוימים, הרציפות התפקודית של חיל האוויר תיפגע. במצב כזה, הפצצה הזולה שעל כנף המטוס היא פחות רלוונטית.

     

    בעידן הרקטות המדויקות זקוקה ישראל לכושר תקיפה מהרגע הראשון. לא לחכות עד שהמילואים יתגייסו, עד שכוחות היבשה יהיו ערוכים לפעולה קרקעית, עד שחיל האוויר יצבור כוח. אפילו בצבא מודים היום שהמהלך הזה, שמובילים ליברמן והרמטכ"ל, מגיע באיחור של כמה שנים טובות.

     

    וקיים גם היבט מדיני. בסוריה, למשל, פועלים צבאות זרים. כשישראל שולחת מטוסים בתגובה לפעילות עוינת נגדה, היא מסתכנת בעימות עם מערכת ההגנה האווירית הרוסית או עם טייסים רוסים. טיל מדויק המשוגר מהיבשה לא יסבך את ישראל בעימות כזה. הוא יפגע במטרת נקודה וישמיד אותה.

     

    מערך הטק"ק עשוי להיות קריטי בשעות הראשונות ללחימה. הנה תסריט אפשרי: שני חיילי צה"ל נחטפים ללבנון. תוך פחות מדקה מרגע קבלת הפקודה, עוד לפני שכוח רודף חוצה את הגבול, נהרסים כל הגשרים על הליטני, החצבני והזהרני, שנקודות הציון שלהם כבר מוזנות במערכות, כדי למנוע מהחוטפים לחמוק צפונה. באירוע שבו נחטפו חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ביולי 2006, לא היה שום סיוע באש מדויקת לכוח הרודף, ומסוקי התקיפה הגיעו כשהחוטפים כבר היו מחוץ לשטח.

     

    כשמערכת טילי "רומח" לטווח של 40 ק"מ, שנקלטה בשנה שעברה בחיל התותחנים, תהיה במלוא עוצמתה, היא תוכל לשגר כ־300 טילים בכל עשר דקות על כל מטרה מנחל זהרני ודרומה. המשמעות היא 300 מטרות שייפגעו מאש מדויקת בכל עשר דקות. בדרום לבנון יש 237 כפרים, ובהם אלפי מטרות. במכת האש הראשונה יושמדו הרקטות והמשגרים הקבועים שנמצאים באתרים המוכרים למודיעין הישראלי, וכן מוצבי שליטה ופיקוד של חיזבאללה. עד שחיל האוויר יגיע למסה קריטית של צוותי אוויר, יהיה לישראל מענה אפקטיבי למטחי הטילים שישוגרו מדרום לבנון. חיזבאללה מסוגל היום להנחית במכת האש הראשונה יותר מ־1,200 טילים, חלקם מדויקים. כך שהמענה חייב להיות מיידי.

     

    כאשר יהיו בידי צה"ל טילים לטווח של 150 ק"מ, הוא יוכל לשגר מנקודה כלשהי בצפון, הרחק מהגבול, מאות טילים המכסים מטרות שנמצאות צפונית לביירות או לדמשק. במקרה של מתקפת טילים על ישראל, כאשר הקריה והכנסת נפגעות, חמש דקות מרגע קבלת הפקודה ינחת טיל ראשון על מטרה מוגדרת בבירה הלבנונית. מערכת אחת יכולה לבצע חמישה מטחים בשעה, שמונה טילים בכל מטח. כלומר, 40 טילים בשעה. כשמכפילים את זה בעשרה משגרים מגיעים ל־400 טילים על ביירות בכל שעה. רמת הדיוק של הטילים האלה היא מטרים ספורים. טיל "אקסטרה" שנורה מצומת גולני, למשל, יכול להרוס קומה מסוימת בבניין בביירות. וזה עוד לפני שהמטוסים עלו לאוויר. סוג כזה של ענישה יכול לייצר הרתעה.

     

    השלב הבא בבניית המערך הוא טילי קרקע־קרקע לטווח של 300 ק"מ ויותר. טיל כזה, הנקרא "נץ דורס", כבר נמצא בשלבים מתקדמים של פיתוח וניסוי במפעלי תעש.

     

    פוליסת ביטוח "רומח"

     

    צה"ל היה מודע לתסריטים וליכולות הללו, אבל שום דבר לא בער לאף אחד. ב־2012 חייבה המועצה לביטחון לאומי את אגף התכנון להכין עבודת מטה בנושא הקמת חיל רקטות וטילים, נוכח הערכות המצב על הגעת נשק מדויק לידי האויב. באג"ת הכינו את העבודה באי־חשק מופגן. 2012־2013 היו שנות תקציב קשות במיוחד. דובר אז על שניים־שלושה מיליארד שקל לצורך הקמת יחידות, רכש ציוד וטילים. אף אחד לא ידע לומר מאיפה יבוא הכסף.

     

    אבל איום הרקטות המדויקות של חיזבאללה הטריד בכל זאת את המטכ"ל, לפחות מזווית הראייה הארטילרית. חיפשו טילים לטווחים של 20־40 ק"מ שיעניקו סיוע בקרב היבשתי, בעיקר ברמת האוגדה. בחיל התותחנים הייתה אז מסגרת אחת גדולה של רקטות מדויקות לטווח 30 ק"מ, שנרכשו כבר ב־2005 ונקראות רמ"מ (רקטה מתקנת מסלול). מדובר ברקטת ה־MLRS האמריקאית שכבר הייתה קיימת בצה"ל, ותעש הפך אותה למדויקת באמצעות מערכות מכ"מיות של אלישרא. הניסוי המבצעי הראשון שלה היה במלחמת לבנון השנייה, אז נורו 140 רקטות כאלה, בעיקר לעבר התגודדויות של אנשי חיזבאללה שנפגעו מראש הרסס של הרמ"מ.

     

    באותה עת הציגה התעשייה האווירית את "לורה" – טיל קרקע־קרקע לטווח של מעל 300 ק"מ, בעל דיוק מרבי ויכולת לחדור ביצורים. מבחינת חיל האוויר, הטיל הזה היה צלם בהיכל.

     

    ב־2013 קיבל הצבא רוח גבית נוכח המידע המודיעיני המדאיג מלבנון, ורכש מתעש את מערכת ה"רומח", רקטה מדויקת לטווח 40 ק"מ. רק השנה השלים חיל התותחנים את הקמת היחידה המבצעית הראשונה. בניסוי מבצעי במערכת ה"רומח" נורו תוך 12 שניות שלושה טילים לעבר שלוש מטרות שונות במרחק של עשרות קילומטרים. שלושתן הושמדו.

     

    ועדיין, רכש הרומח, כמו רכש הרמ"מ, התבצעו בראייה של תוספת כוח אש מדויקת לארטילריה, ולא כחלק מזרוע טילי קרקע־קרקע אסטרטגית שתפעל לצידו של חיל האוויר ותוכל לשמש "פוליסת ביטוח" למקרה שייקטע רצף הפעילות האווירי, אפילו לזמן קצר. גם כמות הרקטות שנרכשו התאימה לתפיסה של תוספת כוח אש מדויקת ותו לא.

     

    בניגוד ל"כיפת ברזל", שחייבה תהליך פיתוח ארוך ויקר, טילי ה"אקסטרה" מונחים על המדף של תעש, שמייצרת ומוכרת אותם מאז 2010. מספר לא מבוטל של צבאות בעולם מחזיקים היום גדודי טילים מתוצרת החברה הישראלית, שמספקת להם את הגדודים בשלמותם – כולל קרון פיקוד, מל"ט לאיסוף מודיעין הנלווה לגדוד, מערכות בקרה ושליטה, יחידת איכון, כלי הרכב וכמובן הטילים עצמם. הטילים הללו, שהם מונחי ג'י־פי־אס ובעלי יכולות תיקון מעוף הייחודיות לתעש, מגיעים במארז סטנדרטי, כך שעל אותו משגר – שנקרא "כותש" – אפשר להציב גם טילים לטווח קצר וגם לטווח ארוך. החלפת המארז היא עניין של עשר דקות.

     

    בדצמבר 2013 קבעה הממשלה שהיצרן הבלעדי בישראל של רקטות מדויקות תהיה תעש מערכות, כך שהצבא לא היה צריך להתלבט בין יצרנים. אבל בכל הנוגע לרכש טילים מעבר לטווח של 40 ק"מ, נראה שמישהו מבחוץ היה צריך לשבור את הלך החשיבה שהתקבע בצבא. משה ארנס, כשר ביטחון אזרחי, כפה את הקמתה של מפקדת כוחות היבשה, שהפכה אחרי גלגולים לזרוע היבשה. עמיר פרץ, כשר ביטחון אזרחי, הכריע לטובת כיפת ברזל, וליברמן דוחף להקמת מערך טילי קרקע־קרקע.

     

    על פי דרישת זרוע היבשה, מערך הטילים לטווח 150 ק"מ – ובעתיד, אם יירכש, גם ל־300 ק"מ – יימצא באגדים מיוחדים הבנויים ללחימה בעומק שטח האויב. חיל התותחנים, לעומת זאת, רוצה את הטילים האלה אצלו. עוד אין סיכום בנושא. מה שברור הוא שהפעלת הטילים הללו תתבצע אך ורק על ידי המטכ"ל. המערך הארטילרי של חיל התותחנים נועד לתת סיוע בתמרון האוגדתי. בטווחים של יותר מ־40 ק"מ נדרש מודיעין מסוג אחר, ונדרשות החלטות ברמת המטכ"ל והדרג המדיני.

     

    ובינתיים, בצבא היבשה מנקר כל הזמן החשש שבבוא היום, כשצריך יהיה לשלם עבור עבור בניית מערך הטילים, לא יהיה מי שישלוף את פנקס הצ'קים. ואז המהפכה תהפוך לקוריוז. הרי פעם גם היו כאן גם טילי קרקע־קרקע אמריקאיים מסוג "לאנס", ובסוף הם נרקבו במחסנים.

     

    fishmanalex1@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 01.02.18 , 17:01