כי רעות שכזאת

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,

לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.

אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.

זֶה לֹא מְעַט.

מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.

כך נפתח ספר שיריו האחרון של חיים גורי, "אף שרציתי עוד קצת עוד". ביום שלישי בערב, שעות אחדות לפני מותו, הגיעו שניים מחבריו לפגוש עוד קצת עוד מגורי. "זכינו לשבת ליד מיטתו שעות ספורות לפני שנפטר. גם עליזה, עליקה, רעייתו, וגם חמוטל, בתו, החזיקו את ידו, אבל הוא לא פתח עין. כבר היה ברור שזה הסוף", מתאר אל"מ בדימוס זאב רז, טייס קרב שעמד בראש המבנה שהפציץ את הכור הגרעיני בעיראק, ומי שהפך לאורך 40 שנות היכרות לחבר קרוב.

רז. "זוכר את החיבוקים"

לצידו של רז, סמוך למיטתו של גורי, עמד תא"ל במיל' יאיר כהן, לשעבר מפקד 8200. לא במקרה, לצד משפחתו הקרובה, היו שני אנשי צבא שליוו את נשימותיו האחרונות של גורי. "הוא היה שייך לדור של לוחמים שהם גם אנשי שירה, ספרות ורוח, והמשיך ללוות לוחמים ומפקדים כל חייו", אומר כהן. "קסם לו החיבור של אנשי צבא לרוחניות, לשירה ולתרבות. קסם לו גם שנורא אהבנו אותו".

כהן. "יאיר, תבוא מהר"

ב־2:00 בלילה, שעות אחדות אחרי שיצאו מהבית, נפטר גורי בשנתו.

לשלושת האנשים ששוחחנו איתם השבוע יש מכנה משותף: הם הפכו ממעריצי גורי לחבריו. הארכיבאי ירון סחיש, מי שהופקד על בניית ארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, לא חשב שתפקידו המקצועי יהפוך לקשר של ידידות. "הפגישות עם גורי זה חוויה לכל החיים", מספר סחיש. "כמה יוצא לך להיפגש עם אדם שעבר את כל הצמתים המרכזיים של העצמאות היהודית? אהבתי לדבר איתו, והוא אהב לדבר איתי. כל פגישה כזו הייתה אורכת כמה שעות. תמיד חיים ועליקה לא היו מניחים לי ללכת ואני ממילא לא רציתי".

סחיש. "חוויה לכל החיים"

הפגישות ביניהם החלו לפני עשר שנים. "העברת החומר נעשתה טיפין־טיפין. כל פעם עליקה או חיים היו מצלצלים ומזמינים אותי לבוא לאסוף חומרים: מכתבים, תמונות, שירים. בפגישה האחרונה, לפני חודשים אחדים, פתאום הוא ועליקה אמרו, 'הגיע הזמן לדברים הכי חשובים'. עליקה עברה לחדר השינה, והוציאה מתוך ארון בגדים ארגז שההורים של גורי שמרו. אביו העתיק בכתב יד מחברות שלמות של שירים של בנו כילד וכנער.

"כשאתה מתעסק עם חומרים אישיים ואינטימיים של אדם, אתה מרגיש קצת כמו בן משפחה. מה שמיוחד אצל חיים זה שבניגוד להרבה יוצרים בסדר גודל כזה, הוא היה לא רק יוצר אלא אדם נהדר. מעל הכל גורי היה בן אדם, מענטש".

"המפגש הראשון שלי עם גורי הוא כילד שעומד במצעדי יום העצמאות ושר את השירים שלו", משחזר רז. "אז הכל היה מעורבב אצלי, שיר הרעות עם שירי ביאליק. לא הבנתי שמדובר באדם בגיל של אבי, אפילו שידעתי שהוא היה איתו ועם שני דודיי בפלמ"ח. ראיתי את שיריו כאחד מהחומרים שמהם עשויה ארץ ישראל".

המפגש הממשי ביניהם הגיע רק שנים אחר כך, ב־1978, אז הגיע המשורר במסגרת שירות מילואים לשוחח עם החיילים ברמת דוד. "כשהקמתי את טייסת האף־16 הראשונה, הזמנתי אותו להרצאות והרגשתי שאני פוגש ידיד. לא אשכח כיצד אחד המכונאים גער בו: 'תציג את עצמך'. גורי צחק והציג את עצמו בפשטות: 'אני חיים גורי'. לאט־לאט נוצר קשר אישי, שכלל גם ביקורים בביתו".

בשנים האחרונות החל לתפקד הטייס המהולל בדימוס גם כמנקד שיריו של גורי. "משום מה ידעתי לנקד פרפקט כבר כילד קטן, עוד לפני שלמדתי את הכללים. חיים היה שולח לי את השירים למייל, ואני הייתי מחזיר לו, או שולח לבקשתו לפרסום. לעיתים הוא היה מקבל הערות שלי או הצעות שלי להחליף מילה בשיר. יש עוד שניים־שלושה שירים שהוא כתב ממש לאחרונה ואני מקווה שאזכה לנקד גם אותם".

גם יאיר כהן גדל על שיריו של גורי. "הקשר המאוד משמעותי שלי עם חיים החל בילדות", הוא אומר, "גדלתי בקיבוץ עין החורש. אבי היה בפלוגה ב' בפלמ"ח. בכל יום זיכרון, לפני שהיינו יורדים לבית הקברות, רחל, אלמנתו של מפקדו של אבי בפלמ"ח, מכבי מוצרי־מני, הייתה מגיעה אל ביתנו. היינו שומעים יחד עם האלמנה את 'באב אל־ואד' וכילד הייתי משוכנע שהשורה 'שלד הברזל שותק כמו רעי', נכתבה על מכבי, כי רחל כינתה את בעלה המת - רעי. לימים, כשסיפרתי על כך לגורי הוא צחק. "'יאיר, לא טעית', הוא אמר לי. 'כתבתי את זה, כמובן, גם על מכבי'.

"ההיכרות האישית שלי עם גורי נוצרה לפני כ־15 שנה כאשר עשו אירוע לכבודו והזמינו אותי לשאת דברים כאיש צבא. הדברים שאמרתי, על כך שהוא חלק מכל נקודה בביוגרפיה האישית שלי, מאוד ריגשו אותו, ומכאן התחיל הקשר. אני נזהר לומר ידידות. קטונתי. למרות שוודאי ראיתי בו חבר. הוקסמתי מאישיותו. כל מפגש איתו היה עם עושר רוחני ואינטלקטואלי בלתי נדלה. גורי היה אדם שאי־אפשר שלא לאהבו ואני חושב שעבור גורי זה היה כיף שאדם מהרקע שלי, שבכלל עוסק כיום בטכנולוגיה והיי־טק, נמצא בעולם שלו. זאביק ואני, ורבים אחרים, קיבלנו מתנה; חיים גורי, שהסתכלנו עליו כמשורר נערץ, פתאום נהפך למשהו נגיש וקרוב".

רז מתאר כיצד באחת הפעמים, לפני שנים רבות, התקשר אליו גורי וסיפר לו כי עליקה ערכה סדר בניירת ומצאה מכתב ישן וסגור. המכתב היה מטייס בשם אבי ברבר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, וכתב למשורר כיצד שר בקול את "שיר הרֵעוּת" כשהיה מבודד ועבר עינויים בחקירותיו.

"אבי כתב לגורי שהשיר המופלא הזה שמר על שפיותו. גורי היה מיוסר שהמכתב נמצא רק אחרי שנים. 'אינני מבין איך זה קרה לי שלא פתחתי אז את המכתב הזה. אתה מכיר אותו?' שאל אותי. ודאי שהכרתי. מצאתי לו את אבי וזה נגמר בארוחת ערב של שלושה זוגות. חיים ועליקה, אבי ברבר ורעייתו סימה נרגש, ואני ורעייתי. אני לא זוכר מה אכלנו, אבל זוכר היטב את החיבוקים".

נסער ועצוב ודואב

שלושתם מתארים אדם מחובר לחיים ומחובר למה שמתרחש סביבו. במלחמת לבנון הראשונה התקשר גורי מודאג אל רז. "אני שומע שפוגעים בחפים מפשע", אמר לו. "הייתי אז מפקד טייסת ואמרתי לו, בוא לתל־אביב. אספתי אותו משדה דב והטסתי אותו בצסנה לרמת דוד". רז הפגיש את גורי עם מפקד הכנף, הרצל בודינגר. "השמענו לו הקלטה של שיחה בין טייס לכוח קרקעי מיום קודם. חיים הצית את מקטרתו והאזין בדממה. כוח צנחנים טעה בניווט ונכנס למחנה הפליטים ראשידייה. אש תופת נורתה עליו מכל עבר והוא קרא לעזרה. רביעיית כפירים חמושה בפצצות הוזנקה לסייע לו.

"המוביל היה מפקד הטייסת, סא"ל דני סחף. דני יצר קשר עם הכוח, שדרש ממנו 'ללכת על ראשידייה', אבל לא ידע לתת מטרה מוגדרת שממנה יורים על הצנחנים. דני לא הסכים לתקוף עד שלא נתנו לו מטרה כזו, ודו־שיח החירשים בין הכחולים לירוקים המשיך עד שלמטוסים אזל הדלק.

"כשדני חזר לבסיס הוא הניח את הקלטת השיחה בקשר על שולחנו של בודינגר וביקש שיגיד לו אם נהג נכון שלא תקף את מחנה הפליטים. נדלק ויכוח בין כל הנוכחים והרצל סיכם אותו בגיבוי מלא למפקד הטייסת. אחרי שגורי שמע את הדברים הוא אמר לי, 'אם אלה הוויכוחים ביניכם, נרגעתי'".

גורי תיאר בזמנו את הסיטואציה בעיתון "דבר". שנים לאחר מכן הוא ביקש לכתוב שוב על המקרה אבל לא מצא את הטקסט. לפני חצי שנה נפגשה שוב החבורה בודינגר, סחף ורז, והקשיבה יחד להקלטה ההיא, השמורה אצל רז. "אבל לצערי חיים לא הספיק לכתוב על זה", אומר רז ונאנח.

כמפקד 8200 נהג יאיר כהן לצטט באופן קבוע משפט של גורי: "הוא הוזמן יחד עם אנשי רוח נוספים ללוות את טיסתו הראשונה של מנחם בגין למצרים. בקהיר הוא פגש אינטלקטואל מצרי, ד"ר פאוזי סולימאן, שאמר ש'אם אנשי המודיעין שלכם היו קוראים שירה מצרית, היו יודעים שהמלחמה בלתי נמנעת'. גורי תיאר את הפגישה הזו בעיתון וכתב: אנשי מודיעין חייבים לקרוא שירה. כאיש מודיעין זה דיבר אליי, ומאז אמרתי אותו לכל פקודיי. אנשי מודיעין אכן צריכים לקרוא שירה, לא רק בשביל מלחמה, אלא כדי להכיר לעומק את מי שניצב מולם".

"עוד הספקתי לפני ימים אחדים לבקר אותו באיכילוב", מספר רז. "שם הוא עוד הגיב, אך היה חלש מאוד. הוא לא קרא לי בשמי הפרטי, אז אני כבר לא בטוח שהוא זיהה אותי. ביקרתי אצלו גם אחרי שעבר את הניתוח בבטן. הוא התפתל מכאבים. שאלתי אותו מה כואב לו והוא אמר לי: 'כואבת לי ארץ ישראל'.

"הוא היה נסער ועצוב ודואב ממה שקורה בארץ, מהעיוותים המוסריים, מהשיח המתלהם. ניסיתי לומר לו שהוא לוקח את הדברים קשה מדי, להראות לו את הדברים הטובים. הוא ממש נכנס לדיכאון מהשינויים שחלו בישראל בשנים האחרונות. מה שקרה בשער הגיא עם גנדי, זו דוגמה אחת מרבות שהוא לקח עמוק ללב. האני העצמי שלו והקול הציבורי, היו אחד. גורי עבר שינוי. אני ראיתי בספר 'עֵיבָל' חשבון נפש מר ודואב עם השנים בהן צעד עם נתן אלתרמן במשעולי יהודה ושומרון".

גם סחיש מאבחן שינוי בתפיסתו של גורי במהלך השנים. "הוא לא היה אחד שיושב בד' אמותיו או במגדל השן, אלא בן אדם שחש את הדופק של החיים בארץ. בשנים האחרונות הבית שלו ושל עליקה היה מוקד עלייה לרגל. היה חשוב לו מאוד לטפח קשרים עם צעירים משמאל ומימין. וכולם מאוד אהבו אותו. כל הזמן היו טלפונים, וכל הזמן רצו עוד ראיונות. אני לא חושב שתמיד הוא אהב את זה. לא תמיד היה לו מצב רוח, אבל זה בהחלט היה לו חשוב.

"חיים ועליקה היו הולכים פעם בשבוע לטייל בעיר העתיקה, גם בתקופות שזה נחשב מסוכן", הוא מספר. "הוא הכיר שם את כל הסוחרים ומוכרי החומוס. הוא אהב לצטט חבר ערבי שאמר לו, 'כשאתם צריכים להיות נדיבים אתם קמצנים, וכשאתם צריכים להיות חזקים ולהראות שרירים אתם רופסים'. נושא של שחרור מחבלים, למשל, היה לו מאוד קשה.

"גורי שייך לדור שלא היה מנוכר לארץ ישראל, לנופיה, לתנ"ך. הוא היה איש ארץ ישראל בכל הווייתו, למרות שלא היה ימין פוליטי. בשלב מאוחר יחסית הוא הבין שעם זה שאתה מרגיש חלק מארץ ישראל ואוהב אותה, זה לא אומר שאתה חייב לשלוט שם פוליטית. הוא ראה את הצבא הולך ונחלש, את החברה השסועה שמתקשה לשאת בנטל. הוא כאב את זה וכאב גם את הדילמות המוסריות שכרוכות באחיזה בארץ. עוולות מוסריות אכלו אותו. לדעתי בשנים האחרונות הוא הלך והבין שאין ברירה אלא לחלק את הארץ שהוא כל כך אהב".

כהן אינו רואה בדיוק כך את הדברים. "אהבתי את המורכבות שבה חיים הסתכל על המציאות של חיינו", הוא אומר. "הוא היה פטריוט ישראלי השלם בצדקת דרכנו, אך מצד שני ער לעוולות שנוצרות כתוצאה מהעובדה שאנחנו כאן, ובעל ביקורת חריפה על תהליכים שעוברים על החברה הישראלית. אהבתי את היכולת הדואלית הזו, שלא קיימת אצל הרבה אנשי רוח. הוא לא פתר את הסתירה, אלא הבין לעומק את הניגוד וידע שיש דברים שאין עליהם תשובות.

"קטונתי מלהגדיר את התהליכים שעברו על גורי מבחינה פוליטית. גורי היה איש אוהב, שרצה להיות גם נאהב. רוב המילייה שלו נמצא בקו מאוד מסוים. הוא איש של קונצנזוס, אז אולי זה מה שהשפיע עליו בשנים האחרונות. מצד שני הוא לא היה מוכן לקבל טענות שאין לנו זכות להיות פה והוא לא מוכן להסתכל רק על האשמה שלנו. בעיניי, גורי האמיתי זה היעדר התשובה האידילית למציאות חיינו הכואבת".

יותר יפה מבאב אל–ואד

עכשיו הם לא רק מעריציו, חבריו ואוהביו של גורי, אלא גם כואביו ומתגעגעיו. "אמא שלי נפטרה לפני חצי שנה", מספר סחיש בשקט. "חיים לא שקט ולא נח עד שמצא את הטלפון בבית שלה, שבו ישבנו שבעה, והתנצל שהוא ועליקה לא יוכלו להגיע. באוקטובר, ביום הולדת האחרון שלו, שלחתי אליו סלסילת פירות. אמרתי לו שזהו שי שתמיד שלחתי להורים שלי, ועכשיו כששלי אינם, שלחתי אליו".

היו דברים שהוא לא רצה למסור לארכיון?

"עליקה וחיים מעולם לא ביקשו לצנזר משהו. היו כמה דברים שהוא פחות רצה להבליט, למשל מכתב נוראי שבן־גוריון כתב לו, שבו הוא מכנה את בגין 'דמות היטלריסטית'. זה משהו שהוא לא רצה שיעשה רעש, במיוחד שבגין ובן־גוריון התפייסו מאוחר יותר. אני חושב שהם מסרו הכל, או כמעט הכל, כי גורי כל הזמן המשיך ליצור.

"זה מדהים שככל שהוא התבגר והזדקן הוא המשיך ליצור יותר ויותר. אני לא מכיר דוגמה אחרת בעולם הספרות בארץ ומחוצה לה, שמשורר אחרי גיל 90 מגיע לשיא היצירה שלו. פתאום הוא פרץ לקהלים חדשים, לצעירים שלא הכירו אותו. השירה המאוחרת שלו עברה שינוי. זה מין פרץ כזה בלתי מובן. הייתי קורא את השירים ונופל מזה. התקשרתי אליו, למרות שאני לא נוהג לעשות את זה. ידעתי שכולם בטח מנג'סים לו, אבל לא יכולתי להתאפק. הוא שמח. בסופו של דבר זה היה חשוב לו. אין יוצר שהפידבק לא חשוב לו".

רז: "לפני שנה בערך הייתי אצלו והוא ביקש מעליקה להביא לו צרור ניירות — שירים שכתב בלילה. 'תגיד לי אם זה שווה משהו', הוא ביקש. קראתי את שלושת השירים ואמרתי לו, 'חיים, זה יותר טוב אפילו מהשירים שכתבת לפני שישים שנה'. והתכוונתי לכל מילה. מי עוד כותב בגיל 93 וחצי שירים, ועוד יפים אפילו מאלה שכתב בתקופת 'באב אל־ואד'?"

כהן: "גורי היה אומר לי, 'אני לא כל היום עם כובע גרב. כתבתי גם שירה אחרת'. ספרי השירה שלו אכן נגעו בכל רובדי החיים. בשנים האחרונות הוא היה מתקשר אליי מדי פעם, ואומר לי – כמו שאני מניח שהיה אומר גם לאנשים אחרים – 'יאיר, תבוא! צריך למהר. אין עוד הרבה זמן', אומר וצוחק. הייתי בא אליו לעיתים לבד, אך פעמים רבות הייתי בא יחד עם זאביק ואני שמח שזאביק גם קרא לי לבוא איתו לבקר את גורי בפעם האחרונה".