התאבדותו של האמן והמורה בועז ארד, לאחר פרסום כתבה שחשפה כי ניצל מינית, לכאורה, תלמידות תיכון, עוררה שיח בוטה וקיצוני ברשת. האם התקשורת אשמה? האם קמפיין #MeToo הולך רחוק מדי? או שההתאבדות, מצערת ככל שתהיה, לא צריכה להשכיח מיהם הקורבנות האמיתיים של הסיפור?
"ארד נפל במסגרת המאבק למען החופש לרצוח בני אדם ללא משפט", כתב חבר הכנסת לשעבר ינון מגל, והיה בין אלה שהציפו מחדש את גל הנגד לקמפיין MeToo. מהצד השני ניצבו קולות לא פחות ישירים וחריפים. "דמיינו מחבל שנתפס, והחליט להרוג את עצמו", כתב גולש אחר, "עכשיו, אתם מוכנים/ות להפסיק לזיין בשכל על 'אשמת התקשורת והנערות'?".
אין ספק שהתאבדותו של ארד הציתה חומר בעירה שרק חיכה להתלקח. השאלה היא מה ישתנה מעכשיו. "כשפדופיל מתאבד רק משום וכאשר הוא נתפס, ולא התאבד לאורך שנים רבות, כל עוד לא נתפס — זו לא 'אשמת' או 'אחריות' גוף התקשורת שחשף את היותו פדופיל, ולא 'אשמת' הנערות", כתבה בפייסבוק חנה בית־הלחמי, יועצת אסטרטגית ופעילה פמיניסטית.
ארד התאבד יממה לאחר פרסום תחקיר אודותיו באתר "מאקו", לפיו ניצל את מרותו כלפי תלמידותיו בתיכון וניהל איתן יחסים מיניים. בתגובה לפניית הכתבת, יאנה פבזנר־בשן, הודה ארד באופן חלקי בהאשמות הקשות אך התעקש שהקשרים התקיימו לאחר שהנערות סיימו את לימודיהן וכבר לא היו קטינות. "היו לי מערכות יחסים עם תלמידות שלי לשעבר, אחרי שסיימו את לימודיהן", אמר ארד. "מקרה אחד היה צמוד לתקופה שתלמידה סיימה את לימודיה בתלמה ילין והיחסים הפכו למיניים רק אחרי. אני מודה, אני לא גאה בזה, היו גם בנים שהם חברים שלי עד היום. יש מערכות צדק בכל העולם, גם בישראל, ואדם חף מפשע עד שמוכחת אשמתו. ויש חוק התיישנות. ברגע שיצאו הטענות האלה לעולם, את גוזרת את דיני מאחר שלא תהיה לי הזדמנות להתגונן בפני ההאשמות האלו בבית משפט, אני לא אוכל להסתכל לאימא שלי בפנים". לאורך השיחה עם הכתבת איים ארד מספר פעמים שישים קץ לחייו. מערכת מאקו עידכנה את משטרת ישראל ונשלחו שוטרים לביתו של ארד. למחרת עודכנה המערכת כי לא נשקפת סכנה לחייו. בשישי פורסמו ידיעות על מותו.
"אדם אחראי על מעשיו"
"מן הסתם התאבדות זו לא תופעה פשוטה", אומר רועי סמנה, פסיכולוג קליני החוקר את תופעת השיימינג. "זה לא שמישהו מעליב ומיד אתה מתאבד, אבל זה בהחלט יכול להיות גורם שדוחף מישהו מעבר לקצה".
מה זה חוויה של בושה?
"אני יכול להניח שהתחושה של אדם כזה היא של מישהו שחרב עליו עולמו, שערוותו נחשפה — בצדק או שלא בצדק — אבל כולם רואים בו עכשיו יצור בזוי. זו חוויה של ייאוש מאוד גדול. אין עוד תקווה, אין יום למחרת. אני חושב שרואים את זה ספציפית במילים האחרונות שכתב ארד — אין לו עתיד יותר, לא תהיה לו יותר קריירה. ואם אין לי שום דבר להפסיד, אז מוטב לחסוך לעצמי את הסבל שייגרם. הוא אפילו יכול לעשות תהליכים של רציונליזציה ולספר לעצמו שבעצם הוא עושה משהו טוב, כי בכך ייגרם דווקא פחות סבל למשפחתו ולקרוביו".
"הגיע הזמן שנתייחס לקורבנות האמיתיים", אומרת בית־הלחמי, "בעיניי, מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. זה שארד התאבד, זו החלטה שלו".
רבים אומרים היום שקמפיין מי־טו מרשיע אנשים בכיכר הרשת ללא משפט.
"המי־טו קשור לזה שנשים באות ומדברות, אבל הוא לא קשור להחלטה של ארד להתאבד. יש הרבה אנשים שנחשפו המעשים שלהם ועובדה שכמעט אף אחד מהם לא התאבד".
רועי סמנה רואה במקרה ארד תמרור אזהרה. "במקרה הזה אנחנו מדברים על משהו שיש עליו התיישנות. סביר להניח שהוא לא היה מגיע לבית המשפט, ובעצם התקשורת תופסת תפקיד של גורם אכיפה. השאלה מה אנחנו רוצים להשיג בזה — האם אנחנו רוצים לפגוע באדם ספציפי, להעניש אותו, והאם בכלל יש לתקשורת סמכות כזו. מכיוון שאם אנחנו רוצים להעלות מודעות לנושא, וזה בהחלט תפקידה של התקשורת, לא בטוח שחייבים לנקוב בשמו של אדם מסוים. לתקשורת כדאי לעשות חשבון נפש בעניין הזה".
בנקודה זו יש לציין שתחקירה של פבזנר־בשן עומד בכללי האתיקה העיתונאית ללא רבב. הוא פורסם לאחר שבועות של איסוף עדויות ושיחות, ונתן פתחון פה גדול לארד, שלא הכחיש את עיקרי הדברים ושתגובתו הובאה באריכות. גם במוסף זה התפרסמו בחודשים האחרונים כתבות שחשפו מקרים של תקיפות מיניות, כולל שמם של התוקפים. זאת אחת מהחובות של התקשורת, כל עוד התחקירים עוברים ייעוץ משפטי, עומדים בכללי האתיקה, ובעיקר מספרים את האמת.
"זה שיא האבסורד", אומרת מרים שלר, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל־אביב. "במשך שנים נשים וגברים חיו בתחושה של השתקה, ועכשיו מאשימים אותם במה שקורה לבנאדם שפגע בהם? זו חוצפה כפולה. נפגעות ונפגעים מסתובבים במצבים נפשיים איומים, עם שיעורי פגיעה עצמית ואובדנות גבוהים, ועכשיו מפילים עליהם אשמה גם על כך שהם מספרים. לא ייתכן שמורה שאמור לשמור על תלמידה פוגע בה, אנחנו בהחלט מצפים ממנו להיות מבוגר אחראי. מבתי הספר אנחנו מצפים לקחת את הנושא במלוא הרצינות ולטפל בו, ולא לבוא בטענות כלפי נפגעים ונפגעות".
"זה מאד עצוב שאדם החליט ליטול את חייו. אבל מי שאחראי הוא מי שפגע, לא מי שחשפה ולא מי שנפגעה", אומרת שלומית הברון, ממייסדות עמותת "אחת מתוך אחת", שיזמה את מאגר הצלבת שמות הפוגעים. "metoo זו תנועה חברתית שנוצרה בכל העולם כי הגיעו מים עד נפש. יש מספר גדול של אנשים שבוחרים לתקוף, ומספר גדול של נשים שבחרו לשתוק. עכשיו מתרחש שינוי, נשים בוחרות לספר. הן ניסו לעשות זאת בדרכים אחרות; חוקים שלא יושמו, קבוצות לעזרה עצמית, ניסו ללכת למשטרה, וגילו שרוב התיקים נסגרים ושאפילו במשטרה יש בעיה של נורמות תקיפה. אבל תנועת מי־טו תצליח. אם לא נוציא את הדברים החוצה, יהיו גברים שימשיכו לחשוב שזה בסדר".
יש מי שאומר ששפכו את דמו של ארד בפרסום הזה.
"אדם אחראי על המעשים שלו בעבר ובהווה. אם אתה עושה משהו שאתה חושב שאם בעתיד ידעו עליו אתה תיאלץ להתאבד — כנראה זה דבר שלא ראוי לעשותו. אין לנו דרך אחרת אלא לקבל עזרה של עיתונאיות ועיתונאים טובים שיעזרו לנו לחשוף את מה שקורה בבית, בצבא, בבית הספר, באוניברסיטה, ברחוב, באוטובוס, בכל מקום".
מקומה של העיתונות
יותר מכל, תנועת MeToo מייצרת דיון סביב שאלת הנורמות החברתיות. מבקרי הקמפיין אמרו במהלך סוף השבוע שאת עשיית הצדק יש להשאיר למערכת אכיפת החוק. פרופ' דני קפלן, ראש המגמה ללימודי גבריות בתוכנית למגדר של אוניברסיטת בר־אילן, מסכים עם הקביעה הזאת, אבל מעלה נקודה חשובה לגבי בעיית היעילות של המערכת, שדוחפת לדעתו למחוזות השיימינג.
"במקרים רבים נשים שחשות כי הוטרדו מינית פונות לאמצעי התקשורת או לרשתות החברתיות כפתרון יעיל יותר מאשר מערכת המשפט המסורבלת, שבה נדרשים תהליכים ארוכים, מורכבים ופולשניים", הוא אומר. "לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מגיעות מדי שנה אלפי פניות, אך רק כרבע מחליטות להגיש תלונה".
לדבריו, הפתרון של "בית דין שדה נראה כפתרון אפקטיבי. יש לו גם יתרון מובהק בכך שהוא מעלה לתודעה הציבורית נושאים כמו הטרדה מינית יותר מכל חוק. אבל תופעות שונות, ובמיוחד התאבדות, מבהירות שצריך לשנות את כללי המשחק".
אז מה עושים?
"אני לא מציע לנסות לשלוט על התקשורת או המדיה החברתית. הפתרון צריך להיות שהחקיקה תהיה יותר אפקטיבית ותנסה להגיע בצורות אחרות ויעילות יותר לאיזשהו צדק".
"אני מאוד רוצה להגיע למצב שבו יש טעם ללכת למשטרה, לפרקליטות ולבית המשפט עם סיכוי לקבל צדק", אומרת הברון. "לצערי זה עדיין לא המצב. בשבילי, הדרך היחידה לשנות את הנורמות היא באמצעות שיח".
אין ספק שכל איש תקשורת ששמע על הסיפור הזה שם את עצמו לרגע בנעליה של העיתונאית שפירסמה את הסיפור ושאל את עצמו שאלות לא פשוטות, אבל ישנו ערך מוסרי בפרסום עדויות על מורה שמנהל מערכת יחסים אירוטית עם תלמידות, ויש ערך מוסרי בחשיפת עדויות של בוגרי תיכון הטוענים בעשרותיהם שבבית הספר התקיימה אווירה המאפשרת מערכות יחסים אסורות בין תיכוניסטים למורים רבי השפעה.
"על פי המקרה, כפי שהוא מתואר בכתבה במאקו, מדובר באדם שככל הנראה — ואני מאוד נזהר בלשוני — מעד יותר מפעם אחת", אומר ד"ר שגיא אלבז, מומחה לתקשורת ועיתונאי לשעבר. "נכון שמדובר במעשים שנעשו לפני שנים רבות, אבל ארד המשיך ללמד במוסדות אחרים. יש משמעות גדולה מבחינה ציבורית, שכל מי שלומד תחתיו יידע מי האדם שמלמד אותו. לאנשים מסוגו יש השפעה אדירה על תלמידים, במיוחד כאמן מוערך. כמובן שהתקשורת היא לא בית משפט ולהחלטות שלה אין תוקף משפטי. אבל כל תחקיר או בדיקה עיתונאית שנעשית, נעשית מכוח העובדה שלתקשורת יש את המנגנונים הבלתי פורמליים שלה לברר את האמת. הרי בלתי אפשרי שעל כל תחקיר או כתבה, תהיה פנייה לבית המשפט".
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, כתבה בעמוד הפייסבוק של האיגוד: "הצטערנו מאוד לשמוע שארד שלח יד בנפשו. אנו שולחות תנחומים כנים למשפחתו ולאוהביו. יש מי שמנצלים את השעה הקשה הזאת כדי להתנגח בנשים ובגברים שחשפו את הפגיעות המיניות שחוו לאורך השנים. אנו מבקשות מכל מי שרואה את עצמו, או את עצמה, כחלק מהמאבק שלנו להשמיע כעת קול ברור: הנפגעות אינן אשמות בהחלטה של ארד ליטול את חייו. גם לא הכתבת, אשר פעלה באופן מקצועי וישר, והתריעה בפני הגורמים המוסמכים. כואב מאוד להודות בכך, אך חשיפת האמת — בכל תחום — לעיתים נושאת תג מחיר כבד מנשוא. הדבר נכון לגבי תחקירים עיתונאיים וחקירות משטרה בכל נושא, לאו דווקא בתחום הפגיעה המינית. עם זאת, אין מנוס מלהודות באמת ולהתמודד איתה".
אי־אפשר להציל אף אחד מפני עצמו | נעם פרתום
ההתאבדות של בועז ארד מקבעת אותו כקורבן האולטימטיבי. אבל אל תתבלבלו: הוא לא הקורבן פה. הנערות שהוא לימד וניהל איתן רומנים הן הקורבנות
כל הסיפור עם בועז ארד שובר לב ועצוב ומדכא מתחילתו ועד סופו. הכרתי אותו רק קצת, והוא תמיד היה לבבי ומאיר פנים כלפיי ומתעניין. וזה מצער שככה הסתיימו חייו. הראיון שלו עם העיתונאית יאנה פבזנר בשן מטלטל, כי כשקוראים אותו מבינים שהוא היה כנראה אדם די חסר ביטחון מבחינה רומנטית ושהיו לו לא מעט רגשי נחיתות בהקשר זה ושלא היה בהרבה מערכות יחסים — כפי שהוא עצמו העיד. ארד כנראה חי באיזו תודעה כוזבת, השלה את עצמו שהוא באמת אוהב את הנערות בנות ה־16 האלה. שזו אהבה. זוגיות יפה. קשר הדדי. אבל זה לא היה ככה. כי הן היו קטינות והוא היה איש מבוגר.
ועושה רושם שכשהתפוצצה הפרשייה, אחרי שהכתבה התפרסמה, הוא פשוט לא היה מסוגל לשאת את הדימוי העצמי שלו — שזה עתה גם נחשף לציבור — כאדם פוגעני, כאדם שעשה דבר מה נצלני ומחורבן, מושחת ולא חוקי. וייתכן גם, כמו שהוא עצמו אמר בראיון, שפתאום הבין שאכן פגע בבחורות האלה וגם זה היה עבורו בלתי נסבל.
אני מתרשמת שהוא היה שרוי באיזו הדחקה. לפחות חלקית. שהיה לו איזה פיצול בנפש וכך הצליח לחיות עם המעשים שעשה בשלום יחסי. ומרגע שהעיתונות שמה עליהם את הזרקור הוא לא הצליח לעמוד בכך. אבל התקשורת היא לא זו שאשמה בזה. זו, להבנתי את הסיטואציה, דרמה שהתרחשה בנפשו. הוא לא יכול היה להיישיר מבט אל הדברים שעשה. העיתונות עשתה טריגר לעניין כי היא חשפה את הסיפור. אבל זה בדיוק תפקידה של עיתונות: לרדת לחקר האמת. קראתי את הכתבה ולא חוויתי אותה כמשפילה, מבזה, מלעיגה או לא אתית. זו כתיבה ותחקיר עיתונאיים טובים, מאוזנים, סבירים לגמרי, שמציגים את שני הצדדים ונותנים לארד פתחון פה.
אי־אפשר להציל אף אחד מפני עצמו. אי־אפשר. ברור שזה מזעזע שבראיון אמר שיתקע לעצמו כדור בראש וזה אכן מה שעשה. זה מחריד. נותן תחושה שהתירו את דמו. אבל חשוב לזכור: זו הייתה בחירה שלו להתמודד ככה או לא להתמודד ככה. לאדם יש אחריות על מעשיו. בהתאבדותו בועז בחר שלא להתמודד עם מעשיו.
אין מה לבוא בטענות ליאנה פבזנר בשן ולעיתונות פה. העיתונות היא מוסד חברתי משמעותי והכרחי, ולא לתת פומבי לסיפורי מקרה כאלה פירושו לייתר אותו. להכחיד אותו. במדינה שבה בתי המשפט והמשטרה מתפקדים בצורה חלקית וקלוקלת־בעייתית בענייני יחסי מרות והטרדות מיניות לסוגיהן — ומעדיפים כמעט תמיד את הגבר בעמדת הכוח על פני המתלוננות — העיתונות היא כלי שלא ניתן להפריז בחשיבותו. התקשורת זה כל מה שיש לנו.
ההחלטה העצובה של בועז ז"ל ליטול את חייו בכפו מייצרת לסיפור הזה פריימינג שממקם ומקבע אותו כקורבן האולטימטיבי. זהו. הוא הוציא את עצמו מהדיון. הוא היה במצוקה כה קשה שהוא הרג את עצמו. הוא מת. הוא ה־מסכן. ככה האקט שלו, הבחירה למות, מסיטה את חיצי ההאשמה של הציבור ממנו אל התקשורת. אבל אל תתבלבלו: בועז הוא לא הקורבן פה. הנערות בנות ה־16 שהוא לימד וניהל איתן רומנים הן הקורבנות.
