שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 03.02.2018
    ואז שלמה ארצי התקשר
    "תני ללב שלך לומר, מתי הוא באמת רוקד. היי לבד, היי ביחד, תמיד רק עם עצמך. זכרי שאין לך מה להפסיד, קולך הוא מקומך". המשוררת מיה טבת־דיין, שמתגוררת בקנדה בשנים האחרונות, בסך הכל העלתה לפייסבוק שיר העצמה לשתי בנותיה. היא לא דמיינה לעצמה שהוא ייגע בכל כך הרבה אנשים, יזכה לאלפי קישורים ושאפילו שלמה ארצי יפנה אליה וילחין אותו. "אמרתי לשלמה שיש לו ביצים, לאבות שאני מכירה אין אומץ להגיד לבנות שלהן 'את לא חייבת להתחתן'"
    סמדר שיר | צילום: יובל חן

    "לפני יותר משנה, בלילה, כשישבתי מול המחשב והתכתבתי עם חברות בישראל, קפצה לי הודעה במסנג'ר", מספרת לי המשוררת ד"ר מיה טבת־דיין. "מישהי כתבה 'אני המפיקה של שלמה ארצי ואני לא עובדת עלייך, שלמה מצא את השיר שלך 'והגדת לבתך' באיזשהו מקום, הלחין אותו והוא רוצה לדעת שזה בסדר מבחינתך'. הרגשתי כאילו שאלוהים מתקשר ושואל אם זה בסדר להלחין אותי. כתבתי את השיר הזה כברכה לשתי בנותיי הגדולות, מעין צוואה רגשית של איך הן צריכות להתנהל בעולם, אין לי מושג איך הוא קלח ממני מחורז, העליתי אותו לפייסבוק ולא חשבתי שמישהו יאהב אותו. תוך יום הוא שותף מאות פעמים, הפך לברכת בת־מצווה, ומפה לשם התגלגל לידיו של שלמה".

     

    "שמחתי שהוא שר ולא זמרת". שלמה ארצי | צילום: יובל חן
    "שמחתי שהוא שר ולא זמרת". שלמה ארצי | צילום: יובל חן

     

    אז נתת למפיקה אישור להלחנה?

     

    "ברור. על המקום. בתחילת דצמבר, כשהגעתי ארצה, שלמה סימס לי 'היי, מיה, את בסביבה?' והזמין אותי לאולפן. שמעתי את השיר ועשיתי את מה שעושים בהודו – נישקתי את כפות רגליו. לא עם השפתיים, עם הידיים. החמאתי לו על האומץ. האבות שאני מכירה לא אומרים לבנותיהם 'את לא חייבת להתחתן'. אמרתי לשלמה 'יש לך ביצים' ושמחתי שהוא לא העביר את השיר הזה לביצוע של זמרת. לשמוע את השורות האלה בקול שלו זה פשוט לבכות".

     

    מתי השיר יגיע לרדיו?

     

     

    "לא שאלתי. כשאת מקבלת מתנה כזו גדולה מהיקום את לא שואלת שאלות. גם לא סיפרתי לאיש על הקשר שנוצר ביני לבין שלמה ארצי עד שהוא הפתיע אותי פעם נוספת וכתב על כך בטור שלו ב'7 ימים'. אם אצליח לכתוב עוד משהו מחורז, אשלח לו".

     

    ביום שאמא מתה התחלתי לכתוב

     

    ד"ר טבת־דיין (42, עם נזם באף וחמישה קעקועי ענק) שוהה בימים אלה בארץ עם בעלה ושלוש בנותיהם בביקור מולדת, במהלכו השיקה את ספר שיריה השני, "לאן שנצוף שם בית" (הוצאת מוסד ביאליק).

     

    במהלך לימודי פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת תל־אביב החל לבעור בה יצר הנדודים: "באמצע התואר נסעתי בפעם הראשונה בחיי להודו וזה היה מזעזע, הכל היה מגעיל ומסריח, התקשרתי לאימא מייבבת 'אולי תבואי לכאן?'. היא שלחה אותי לדוד בניו־זילנד וחשבתי שלא אחזור להודו לעולם. כשסיימתי את התואר הגשתי בקשה לעבוד באוניברסיטה כמתרגלת, לא התקבלתי למסלול שרציתי, ופרופ' שלמה בידרמן, שהיה הדיקאן, הציע לי ללמד פילוסופיה הודית ונתן לי יום אחד להחליט. אמרתי לו 'אני לא יודעת כלום על הודו, ברחתי ממנה, היא הגעילה אותי', והוא השיב 'אז תלמדי' והצמיד לי שני מורים. אחד מהם היה מורה לסנסקריט שהתאהבתי בו עד מעל לראש. לא הפכנו לזוג, אבל כשמתאהבים קל יותר ללמוד את השפה. נסעתי אחריו לדרום הודו ושם התאהבתי גם בה".

     

     

    מה גרם לך להתאהב ולעשות דוקטורט בהינדואיזם?

     

    "אהבתי את תפיסת העולם ההפוכה משלנו. גם קודם לכן היה לי קשה להתחבר לתפיסה היהודית שלפיה יש אלוהים כל־יכול שרואה אותנו ושאנחנו לא יכולים לראות אותו, שהוא אחד ושהוא גבר. פתאום נגלה לי עולם מופלא של אלים ואלות ששטים איתנו באותה הסירה והם מאוד מוחשיים. רוחצים את האל, מלבישים אותו כמו בובה, מסתכלים לו בעיניים, ומצד שני האדם הוא זה שעומד במרכז. תוך כדי העיסוק שלו באלים האדם מבטא את עצמו ואת הקארמה שלו, מתחיל לפתח שליטה עצמית ולחזק את עמוד השדרה. התאהבתי באלת השפה הסנסקריטית שעליה כתבתי את הדוקטורט. היא האלה היחידה שאין לה מקדשים מפני שהיא שוכנת על לשונו של האדם, ומי שרוצה להיות משורר צריך לשכנע אותה לבוא אליו. ניסיונות החיזור של המשוררים אחריה, כדי לגרום לה להתאהב בהם, העבירו אותי על דעתי".

     

    עם אימא שלה, עורכת הטלוויזיה עופרה טבת ז"ל, שנפטרה לפני חמש שנים, היא מדברת היום דרך השירים. "התחלתי לכתוב שירה ביום שבו אימא שלי נפטרה. היא הייתה בת 64, במשך שנים התמודדה עם סרטן השד בשיטות טבעיות וקראה לעצמה 'אישה בריאה עם מחלה'. בחודשים האחרונים לחייה היא החליטה לתת צ'אנס לטיפול כימותרפי והוא גמר אותה. אני זוכרת שחזרנו מבית החולים, אחי ואני, התיישבנו על הספה בסלון, בחושך, כי הרגשנו שזה לא בסדר להדליק את האור. שתקנו, לא היה לנו מה להגיד, היינו הלומים, וכשאחי אמר 'אני הולך לישון' נשארתי לבד ופתאום קלטתי שאני כבר לא יכולה לדבר עם אימא. היינו רגילות לדבר חמש־שש פעמים ביום. לקחתי את האייפון ובמקום לצלצל אליה שלחתי לה פתק. סיפרתי לה איך היא שכבה במיטה וכבר לא נשמה, אבל הרופאים לא יכלו לקבוע את מותה מפני שהלב שלה עדיין פעם. המשכתי לכתוב לה המון פתקים, אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להעלות לפייסבוק דברים כל כך אישיים, אבל הקהל נתן לי חיבוק אימהי, אנשים זרים שלחו לי מתנות נחמה".

     

    שנה אחרי מות אמה היא הוציאה לאור את "ויהי ערב ויהי תוהו", שזכה בפרס "קוגל" וקיבל ביקורות מדהימות. "רק אז הרשיתי לעצמי לשוט במעבורת לעיר ויקטוריה, שבה נמצאת חנות הספרים הכי טובה בקנדה, ובשנתיים האלה קראתי יותר ממאתיים ספרי שירה. גם התחלתי לשלוח שירים למגזינים ופירסמו אותי באנגלית".

     

    גן העדן הקנדי

     

    לקנדה היא עקרה עם בעלה, הראל דיין (43), אותו הכירה לפני 12 שנה. "בגיל 30 הייתי אחרי סדרה של אהבות גדולות שלא הובילו אותי לשום מקום, והחלטתי לנסות את השיטה ההודית שהיא שידוך. ביקשתי מאימי 'תכירי לי מישהו שיתאים לי', והיא זרקה אותי מכל המדרגות ואמרה 'תשדכי לעצמך'. אז כמו הודית טובה הכנתי רשימה שבה דמיינתי את בעלי – כתבתי, למשל, שלא יהיה ממדעי הרוח – והנחתי אותה על השולחן. אמרתי ליקום 'זה מה שאני רוצה ולזה אני מחכה'. כמה חודשים אחרי זה, כשגרתי במושב בני ציון, נכנסו חברים ואיתם מישהו שלא הכרתי. לא דיברנו מילה באותו הערב, וכשהם הלכו הבנתי שהוא הגבר שלי ושהוא לא רואה אותי ממטר".

     

    יצאנו מהמטריקס. טבת־דיין בחוף הקנדי ליד הבית
    יצאנו מהמטריקס. טבת־דיין בחוף הקנדי ליד הבית

     

    אאוץ'.

     

    "חכי, זו רק ההתחלה. במשך שנה שלמה ניסיתי להתקרב אליו בכל דרך אפשרית. אני, שבחיים לא התחלתי עם גבר, הלכתי עם החברים המשותפים למשחקי כדורסל ויצאתי איתם לקמפינג רק כדי שהוא יגלה איזו מהממת אני, אבל הוא לא גילה. ערב אחד ישבנו בחוף הים ואמרתי לו 'תגיד, הראל, מה עוד אני צריכה לעשות כדי להתחיל איתך?'. חשבתי שזה משפט מגניב, אבל הוא ענה 'אולי את לא צריכה להתחיל איתי, כשזה לא זה – זה לא זה'. חטפתי צמרמורת, אמרתי שקר לי, הוא הלך למכונית שלו והביא לי חולצה. למחרת כיבסתי אותה, וכשתליתי אותה לייבוש על החבל החלטתי לעשות קווץ' אחרון למציאות. דיברתי אל החולצה, אמרתי לה 'את היית על הגוף שלו וגם על הגוף שלי, תעשי שנהיה ביחד'. אחרי יומיים הוא קפץ אליי אחרי העבודה, לקח את החולצה וכשכבר היה ליד הדלת אמרתי לו 'אני אוהבת אותך, אם תרצה בי אז אני שלך'. באותו הרגע הוא הניח את התיק על הרצפה ונשאר. איזה מזל. אימא אמרה 'הוא הזכייה שלך בפיס'. המשפט האחרון שאימא לחשה לי, כשכבר לא יכלה לדבר, היה 'תזכרי שיש לך איש טוב בבית'. מאז, בכל פעם שאני מתעצבנת עליו, המשפט הזה מהבהב מולי. מדי שנה, ביום הנישואים, הראל מוזג לעצמו כוסית, אומר 'אני מברזל' וזה סוף החגיגה. הוא היה עם שתי הרגליים על הקרקע עד שהפכתי את החיים שלו לפורפרה".

     

    אחרי מות אמה היא הרגישה צורך לעטוף את חייה בתפאורה יפה – ומצאה אותה בוונקובר. "קנדה היא מדינת הגירה, כבעלת דוקטורט קיבלתי תקן של מרצה אורחת באוניברסיטה של בריטיש קולומביה, וכשעקרנו לשם עם שתי הבנות הגדולות – אביגיל ונעמי־לי - הראל עבד בהיי־טק. אחרי כמה חודשים החלטנו שאם כבר עשינו שינוי כזה גדול בחיים אז כדאי ללכת עד הסוף ופרשנו מהמטריקס. עזבנו את העבודות שלנו, עשינו כמה השקעות זהירות בשוק ההון ובנדל"ן, דברים ממש קטנים, ובמקביל התחלנו לייצר את כל מה שאנחנו צריכים. אביגיל, שבארץ הייתה בחינוך ביתי, רצתה להתחיל כיתה א' בוונקובר, וכשצילצלתי לבית הספר כדי לבקש את רשימת ספרי הלימוד נדהמתי לשמוע שהיא תקבל תיק עם כל הציוד. הדיור יקר בקנדה, אבל החיים מאוד זולים. ביטוח רפואי למשפחה עומד על 75 דולר קנדי לחודש. החוגים לילדות בחינם, כי המדינה רוצה שהילדים יעשו ספורט, ובכל חודש יש סוף שבוע ארוך כדי שמשפחות יוכלו לטייל עם הילדים".

     

    זה נשמע כמו גן עדן.

     

    "זה לא, האופק הכלכלי שלנו מאוד מצומצם, אבל איכשהו אנחנו מצליחים להתנייד מחודש לחודש בזכות צרכנות מדודה. אנחנו מייצרים את כל חומרי הניקוי ומגדלים פירות וירקות. בשנתיים האלה למדנו להקשיב לילדות וגם לעצמנו, למדנו מהי איטיות ומתיקות ועדינות, הראל נכנס חזק ליוגה, שינינו את התזונה שלנו ואנחנו ההורים שקופצים לבית הספר בהפסקה הגדולה כדי לראות איך הילדות משחקות – והן מגרשות אותנו הביתה. אנחנו מלא איתן ומלא עם עצמנו. המשפחה הפכה לקפסולה מאוד מהודקת".

     

    ובקרוב הקפסולה תתגלגל להודו: "אנחנו מסבלטים דירה של סופר הודי בעיר מייסור היפהפייה, למדתי טלגו, שפה דרום הודית, ועכשיו אני לומדת קננדה, השפה המקומית של מייסור. לילדות יש שם חוג לריקודי בוליווד וחברים, ובכל פעם שאני מגיעה להודו אני בתחושה שכל האיברים שלי חזרו למקומם. שם אני בריאה וחזקה וממש מרחפת. הראל התאהב בהודו דרכי, הוא אוכל הכל, הוא לא היסטרי על לכלוך וניקיון והוא ממש נטמע בנוף כאחד המקומיים, אבל אני לא כותבת באנגלית והקהל שלי ישראלי".

     

    איך את מגיבה לתגובות החמות על שירייך?

     

    "כשמישהו כותב לי ששיר שלי דיבר אותו ובשמו - זו אורגזמה נהדרת".

     

    והגדת לבתך / מיה טבת דיין 

    "אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב / לא מה תהיי כשתהיי גדולה, לא מה תהיי עכשיו. / לא אם הוא הגבר  הנכון, לא אם יאהב או לא יאהב. / אינך צריכה לדעת מה ללבוש, לא מה לומר / האם היום מכין נכון את המחר? ואל תתבלבלי מכל מי שנראית לך בטוחה, יודעת, מתוכננת או יותר שמחה. / את נצר לשושלת של נשים שלא ידעו / אבל הרגישו בליבן גם כשכולם טעו. שושלת של נשים חסרות ארגון וסדר ותוכנית / כאלה שבכל חניון תמיד איבדו את המכונית. היי כמותן, אל תפחדי לכעוס או לאבד / ותני ללב שלך לומר, מתי הוא באמת רוקד / היי לבד, היי ביחד, תמיד רק עם עצמך / זכרי שאין מה להפסיד, קולך הוא מקומך".

     


    פרסום ראשון: 03.02.18 , 21:38