שני 20 באוגוסט 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 04.02.2018
    לא שיימינג, עיתונות
    חן ארצי-סרור

    מותר להישאר חסרי מילים אל מול התאבדותו של האמן והמורה לציור בועז ארד. מותר להזדעזע, לרחם, להצטער. מה שאסור בשום אופן הוא להיגרר לשלל דיונים מופרכים בסגנון: "עיתונות חוקרת — בעד ונגד" או "קמפיין MeToo — האם הלכנו רחוק מדי?"

     

    כל דיון כזה מטרתו אחת — להשתיק את הקורבנות לנצח ולטשטש את העובדה הפשוטה, שלא עצם הפרסום הוא הבעיה אלא המעשים הרעים שעשה מי שחטא. אסור בשום אופן לבלבל בין תוקפן לקורבן.

     

    שיעור ההתאבדויות והפגיעות הפיזיות והנפשיות בקרב קורבנות אלימות הוא בלתי נתפס. הם, בשונה ממי שפגע בהם, אינם בעלי כוח או מעמד. הם אלו שנוצלו והושפלו ונשרטו לנצח. אבל הם ידממו בחושך, לבד, באין רואה. כידוע, הקורבנות מתות ומתים בסתר. אין להם שם או פנים או זהות. רובם המוחלט לא יפרסמו את הדברים לעולם, ואלו שכן יעזו לדבר כנראה לא יזכו לנחמה.

     

    כל מי שטוען שעבודה עיתונאית פירושה בית־דין שדה חסר רחמים הוא במקרה הטוב אוויל ובמקרה הרע מי שקילו חמאה מונח על ראשו. לא שיימינג יש כאן כי אם כתבה עיתונאית מבוססת ומאומתת ובעיקר: אדם שהודה במעשיו. הגיע הזמן להפנים שבעידן MeToo הכללים השתנו. לקורבן יש פה, והפה הזה לא שותק עוד.

     

    יידע כל נוכל ונבל, גם אם הקורבן שותק עכשיו, יום יבוא והוא עלול לדבר. ואם לא חרדת החטא תעצור מעשים איומים, אולי מורא הפרסום כן. כי בסוף המעשים שנעשו בחדרי חדרים ייחשפו, ולחשיפה יש מחיר כבד מאוד. ההתפכחות הזו כואבת, היא מציפה את כל הסחי כמו ביוב, אבל זהו חלק הכרחי כדי לאפשר איזשהו תיקון.

     

    בסופו של דבר, מה שחייב להילמד מפרשת בועז ארד הוא שיעור אחד: שיעור בגבולות הכוח ובעוצמתה של תרבות ההשתקה.

     

    במשך עשרות שנים נעשו מעשים שלא ייעשו בין כותלי בית־הספר תלמה ילין תוך עצימת עיניים מצד צוותי ההנהלה לדורותיהם. מסתמן שהאמן בועז ארד, המנצח מנחם נבנהויז והמורה לתיאטרון יוני לוקאס הם קצה קרחון בלבד בנוגע למה שמתרחש בבתי־ספר לאמנויות. שמציאות חולה, שבה מורים שיכורי היבריס ניהלו ומנהלים מערכות יחסים נצלניות ומסוכנות עם תלמידיהם, נפוצה הרבה יותר משחשבנו.

     

    הדבר הנכון לעשות כעת הוא לא לקחת צעד אחורה, אלא להפך — לקחת אחריות ולנקות את האורוות ברגישות, בנחישות, ובעיקר ללא פחד.