"מי המפקד פה?" שואלת רבקל'ה קרמר (87), בקול מבודח כשהיא נכנסת לחדר. בהתחשב בעובדה שלזכות קרמר עשרות שנים של הופעות מול חיילים עם שירי ארץ־ישראל, עוד מימי הצ'יזבטרון, היא יודעת היטב איזו חשיבות יש למפקד שאפשר לסמוך עליו.
"בואי, בואי רגע", מושך אותנו הצידה שאול ספיר (90), פלמחני"ק מחטיבת הנגב, ומראה לי אלבום תמונות מצהיב שבו מככבת דמותו מלפני שבעים שנה. "אנחנו שרים על יפי הבלורית, לא?", הוא שואל, "אז שיראו שהייתה לי פעם בלורית".
המפגש הייחודי נערך במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב בשיתוף יחידת המוזיאונים ואגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. משתתפים בו קרמר, ספיר ורותי בר־רצון (86), פלמ”חניקים לשעבר שמבצעים מחווה לחיים גורי ז"ל, יחד עם "להקת ה־70", שמורכבת משבעה זמרים וזמרות, וגובשה מתוך להקת חיל חינוך לצורך ההשתתפות באירועי שנת השבעים לעצמאות ישראל. יחד הם מבצעים את השיר שהפך למזוהה ביותר עם גורי, ועם הפלמ"ח בכלל — שיר "הרעות".
ברגע שהם עומדים יחד ושרים את המילים האלמותיות, ההבדלים בין דור תש"ח לדור תשע"ח מיטשטשים. המילים שטבועות עמוק כל כך בהוויה הישראלית נוגעות בכולם. הגיל מפסיק לשחק תפקיד.
נציג הדור הצעיר, רב"ט שי המבר, אומר: "לשיר את 'שיר הרעות' עם דור תש"ח היה חוויה מרגשת ומיוחדת עבורנו. גם היום, ב־2018, המשמעות של השיר נותרה חזקה. המסר של האחווה וחובת הזיכרון אל מול הכאב על אלו שאינם עוד, לצערנו נותרו רלוונטיים גם היום".
"הכרתי את חיים גורי היטב", אומרת קרמר בעיניים לחות. "היו לנו שיחות נפש. הוא היה מופת גם באופן אישי וגם כישרון ענק בשירה ובכתיבה. איש ישר והגון. הוא באמת מייצג דור ששאף לאהוב את המדינה הזו ורצה שהיא תהיה נקייה. ואני לא מתכוונת לעירייה שמנקה את הרחובות, אלא מבחינה מוסרית".
"הוא חסר", מסכים איתה ספיר. "חיים גורי היה אדם חביב, אחד מהחבר'ה. אני זוכר שבזמן השירות בפלמ"ח הייתי מבריח אספקה לנגב כי היה לי רישיון נהיגה מנדטורי והייתי מביא לו מברשת ומשחת שיניים".
האם המילים של "שיר הרעות" עדיין רלוונטיות לישראל של 2018? רותי בר־רצון אומרת שכן. "אני עדיין מאמינה במילים כמו 'אהבה מקודשת בדם תשוב בינינו לפרוח'. אם את לא מאמינה במילים האלה, אין לך מה לעשות פה. כל פעם שאני שרה את 'שיר הרעות' אני מתרגשת, המילים מדברות בעד עצמן".
"בני הדור שגדל כאן עכשיו חשים בדיוק מה שאנחנו חשים", אומרת קרמר. "נכון, אין להם את המטען שלי כי אני באה ממקום אחר, מתקופה אחרת, אבל הטוב שבהם הוא אותו טוב שקיים גם בי".
עם כל הביקורת שיש להם על מה שקורה במדינה, הם אף פעם לא הטילו ספק במחויבות ובאהבה שלהם כלפיה. "אנחנו חיים פה, לא?", אומרת בר־רצון. "אין לנו אפשרות אחרת אלא להיות מרוצים, כי אם לא נהיה מרוצים נהיה מרירים".
ספיר: "אני לא מרוצה מהשחיתויות. לא בשביל זה נשפך דם".
