"אני בת שלוש ומכינים אותי ליומי הראשון בגן. בצאתי מהבית הבנתי, שאני משאירה את אמא לכל היום לשלטונו של יצור נוסף שהוכנס הביתה. אותו יצור, שהופיע לפתע אי משם, ומוצץ את אמא ושכל הזמן קרוב לאמא יותר ממני, והכרזתי במילים ובהיצמדות לקרקע, שאיני הולכת לגן", כך בהומור ובחדות, מתארת חנה ריבלין בספר זיכרונותיה את ימיה הראשונים כאחות הגדולה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחנה ריבלין (96) הבינה את משמעות הצטרפותו למשפחה של אחיה הקטן, חיים. המיתולוגיה המשפחתית מספרת ששנה קודם לכן, כשחיים רק נולד, ואמהּ השאירה אותה לרגע לשמור עליו – כשהוא שוכב קשור בעגלה.

"הפכתי אותה עד שידית ההובלה נגעה בקרקע. לאחר מעשה הלכתי לאמא ובעברית צחה של בת שנתיים אמרתי לה: 'די! הפכתי את בנך!'", כך היא כותבת בספר זיכרונותיה. "המיתולוגיה המשפחתית שמה את הדגש על הטיית המילה 'בנך' יותר מאשר על העובדה, שהפסיכית המקנאת הפכה את העגלה ובה תינוק בן חודש! מוכשרת הילדה, איך היא מדברת בגיל שנתיים!", היא כותבת בהומור. אז היא מגלה שאותו "יצור" הוא לא אחר מחיים, אחיה שנולד בדיוק שנתיים אחריה. "אחי האהוב, תאום נפשי וליבי", אבל לא אז... לא באותם ימי ילדות רחוקים.

94 שנים חלפו מאז נולד לה אחיה הצעיר, חיים. חיים גורי. ביום חמישי האחרון, ליוותה אותו חנה ריבלין (96) בדרכו האחרונה. הגעגוע לאחיה הקטן בוער. העיניים דומעות. באותה לילה, כשחזרה מירושלים, התקשתה לישון. היא שבה וקראה "חיים, חיים שלי", "אח קטן שלי", בעצב ובאהבה. אתמול בביתה הצנוע בקיבוץ גשר, על הכורסה הצמודה לארון הספרים, היא סיפרה על ילדותה וחייה לצד חיים שלה, האח, חבר הנפש, המשורר.

"נולדנו בתל־אביב. חיים בבית החולים הדסה, אני בקליניקה של רופא פרטי. גרנו בצריף בשכונת נורדיה בתל־אביב. מסביבנו היו בעיקר חולות. אהבנו ללכת לירקון, שם עמדו סירות ענקיות, לשבת בתוך סירה, זה היה תענוג אחד. התענוג השני שלנו היה לטפס על עץ הג'ומס (שקמים)".

"כשהייתי רוצה להעליב אותו הייתי אומרת לו, 'אתה אף פעם לא תהיה פועל, אתה תהיה בעל בית חרושת'. או אז היו צעקות עד השמים: 'אמא!'", חנה מרימה את קולה ומחקה את אחיה הקטן. "מה יש?", היא נכנסת לדמותה של האם, "מה חנה עשתה?". ושוב היא מגלמת את אחיה: "'היא אמרה! היא אמרה שאני לא אהיה פועל. שאני אהיה בעל בית חרושת!'. עלבון יותר גדול מזה, באמת לא יכול היה להיות".

חנה וחיים גורי בנערותם

היה היה פנס בודד

בילדות הרחוקה, בשכונת נורדיה, חיים היה משחק בחוץ עם החברים. "אני אהבתי לקרוא. היו בבית הרבה ספרים, וברחוב מאז"ה הייתה גם חנות ספרים וגם ספרייה. הייתי הולכת להחליף ספרים. הצרה הייתה, שבדרך הייתי קוראת, ועד שהגעתי הביתה, כבר הייתי גומרת את הספר. אני הייתי הילדה הקוראת, וחיים היה הילד המשחק. הוא היה משחק עד צאת הנשמה. עד שאמא הייתה מתחננת שיחזור הביתה. מכל החלונות האמהות היו קוראות: 'חיים, הביתה!', 'מוישה, הביתה!', 'דוד הביתה'. עד שהחבורה שלהם הייתה מתפזרת. ואז אמא הייתה אומרת לחיים, 'מה ייצא ממך? תראה את חנהל'ה, יושבת וקוראת, ואתה משחק ומשחק ומשחק'. והנה, זה מה שיצא ממנו", אומרת חנה וצוחקת לרגע. את השיר "פנס בודד" כתב גורי על אותם ימי משחק לאור הפנס היחיד שדלק בקצה השכונה. "תל־אביב הייתה באותם הימים עיירה קטנה. לא היה לנו חשמל, היה רק פנס שכונתי שהילדים, בעיקר הבנים, היו מתכנסים סביבו כל ערב ומשחקים".

מתי הבנת שאחיך כותב שירים?

"זה התחיל, מה שידוע לי בכל אופן, במסיבות בבית הספר החקלאי לבנים כדורי. במסיבות ובטקסים של בית הספר ביקשו ממנו 'ג'ורי, דפוק שיר'. והוא היה כותב". את השירים, היא זוכרת, היה כותב בתחילה במטבח הבית. "זה היה המקום היחיד שלא ישנו בו, שאפשר היה לשבת ולשוחח", היא מספרת. ובספר זיכרונותיה היא מתארת: "את שיריו הראשונים כתב במטבח. חיים היה מגיע מאוהלי הפלמ"ח או מהמלחמה מאוחר בלילה. אבא ואמא היו ישנים. חיים היה מוצא שקית חומה של מצרכי מזון מהמכולת, עיפרון לא מחודד, וכך היה כותב. איפה ישן? בחדר של אמא עמדה תמיד מיטה שנייה, מימי הילדות, ודאי שם היה מתכרבל. בבוקר השכם היה חיים חוזר לאי שם שלו ואבא היה קם, בודק על השולחן את הנייר המשורבט, מתחיל לתפוס שבנו כותב שירים ושעליו האחריות לשמור את הכתוב. ראשית, היה מעתיק בכתב ידו, במשרד היה מבקש מהפקידה להדפיס את השיר ושומר את הכתוב בתיק", כתבה בספר זיכרונותיה.

"חיים ירש את הסתירות שבחייו מאמא שלנו". חנה ריבלין, אתמול | צילום: אפי שריר

קרוב לשכונה שבה גדלו חיים וחנה גדל גם יצחק רבין שהיה בן כיתתה של חנה ב"בית חינוך לילדי עובדים". רחל, אחותו הצעירה של יצחק, הייתה בת גילו של חיים גורי. לימים למדו שניהם ב"כדורי" והתגייסו לפלמ"ח. "גרנו באותו צד של העיר, את הדרך לבית הספר והביתה היינו עושים יחד. יצחק היה אח טוב. הוא היה קושר את הסוודר שלו למותניים, רחל הייתה מחזיקה בשני השרוולים והוא היה אוסף אותה קדימה".

חנה לוקחת נשימה עמוקה. הכאב, הגעגוע לצד הגאווה הגדולה ממלאים את עיניה הדומעות. "חיימ'לה, מה יהיה איתך"?, נזכרת שוב חנה בקולה המודאג של אמה. "חנה קוראת ספרים ואתה משחק, משחק, משחק...", היא נאנחת. "רדיו לא היה בבית, טלוויזיה, לא ידענו בכלל שיש דבר כזה. עיתונים היו. לקום בבוקר בלי עיתון 'דבר' ליד הדלת? לא היה דבר כזה. גם לנו היה 'דבר לילדים'".

ואת זה חיים כן קרא?

"חיים והבנים שיחקו בכדור בחוץ. העיתון שימש לדבר אחד: אם סופסוף אמא הייתה מצליחה להביא אותו הביתה, עוד לפני שהלך לשטוף ידיים או לאכול משהו, הוא היה נשכב על הספה בסלון, מתכסה בעיתון - ונרדם. העיתון היה הדבר היחידי על הספה שאפשר להתכסות בו".

חיים גורי ז"ל | צילום: אלכס קולומויסקי

את וחיים הייתם חברים טובים?

"באותן שנים של הילדות המוקדמת, פחות. נהיינו חברים בלב ובנפש כשעזבנו את הבית. כשחיים יצא לבית הספר כדורי ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. כשהיה בפלוגה א' בקיבוץ אשדות יעקב, הוא נפצע בברך במהלך אימון, מכידון. העבירו אותו לחפציבה. נסעתי לבקר אותו עם בן־עמי (בעלה המנוח של חנה). זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי תחושת אחריות עמוקה של אחות גדולה. בפעם הראשונה הרגשתי שיש לי אח קטן שאני ממש דואגת לו". החברות בין האחים התהדקה עוד יותר בהונגריה, לשם נסעה חנה בשליחות תנועת הנוער "דרור" למשך שנתיים, עם בעלה ובנה הבכור. חיים הגיע כחצי שנה אחריה להונגריה כשליח ההגנה.

"חיים היה קשור לאמא"

אחרי צאת ספרו "בשורות ארוכות", ברכה חנה את אחיה ושיתפה את הקהל הרב שנאסף: "אני נזכרת בגיל 10, 11, יושב חיים בין ילדים ומספר להם על פועליו כלוחם הבריגדה הבינלאומית בספרד, בעת מלחמת האזרחים שם. הילדים יושבים מרותקים, עד שמתעורר הנבזה התורן ואומר: 'בלופר, שקרן, לא היית שם. אתה עוד ילד'. וחיים היה עונה: 'לא רוצים? לא צריך, אז לא אספר'. והם יחדיו אומרים: 'לא, לא, ספר! ספר!'. חיים ידע ויודע לספר סיפור. קהל אוהדים מובטח היה לו גם לאחר זמן גם באוהלי הפלמ"ח, בעליות הגג של הרפתות, שם גרו פלמ"חניקים. הם חיפשו מי שיבטא אותם בשירי זמר ובסיפורים".

"חיים היה קשור מאוד לאמא שלנו, והייתה לה השפעה רבה על חיים", כתבה חנה בספר זיכרונותיה. "ממנה ירש את מערכת הסתירות שליוותה את חייו. אמא הייתה ציונית קנאית, שעמדה במשמרות מחאה בפתחי הפרדסים, נגד פרדסנים שהעסיקו ערבים בתנאי עבדות במקום פועלים יהודים מאורגנים. מצד שני, הייתה מקפידה לקנות ירקות מרוכלים ערבים, שהובילו ארגזי ירקות למכירה ברחובות תל־אביב על גבו של חמור מסכן. כשהיו קנאי התוצרת העברית הופכים את תכולת הארגזים על הכביש, הייתה אמא בוכה מרחמים ועוזרת לרוכלים הערבים לאסוף את העגבניות והמלפפונים המסכנים חזרה לארגזים.

"כך גם חיים, מערכת סתירות ליוותה אותו מנעוריו. הוא היה רודף שלום, פציפיסט, אך בגיל 18 התנדב לפלמ"ח, חי ולחם בו שמונה שנים. כשהחלו לאחר מלחמת העולם השנייה פרעות ביהודי מזרח אירופה, התארגנה משלחת מטעם ההגנה והפלמ"ח למזרח אירופה ברוח השבועה: לא יהיו עוד חיי היהודים הפקר. כך נשלח חיים להונגריה. כאיש פלמ"ח הוא אימן את הנוער המקומי, באימוני יום ולילה, התמצאות בשדה, הפעלת מקל קרב פנים אל פנים. בני הנוער היהודי בהונגריה, שעברו את השואה, אלה המתכוננים לעלות לארץ באוניות בלתי חוקיות, בעלייה ב', מתמלאים הרגשת ביטחון ביכולתם להתגונן. ביושבם סביב המדורה מחוץ לעיר, הם שרים את שיר המקל, אותו כתב חיים ואף מחזיקים בידם את מקל הקרב פנים אל פנים.

"כשחיים חזר לארץ הוא נאבק נגד השלטון הבריטי ונגד גזרותיו על העלייה היהודית. הדרך לירושלים מסוכנת: דרך צרה, מתפתלת, הלא זהו באב אל וואד, שער הגיא. על ההרים משני צידי הדרך שוכנים כפרים ערביים, המתנכלים לתחבורה היהודית. כנראה קל יותר לעבור את הדרך, כאשר ברקע מתנגן שיר. אז כתב חיים את 'באב אל וואד'". חנה מזכירה גם את שיר הרעות שמשפיע עליה עד עמקי נשמתה. לאחר מלחמת העצמאות, ב־1949 חיים משתחרר מהפלמ"ח ומתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית. עם סיום לימודיו הוא עיתונאי. באותה שנה יוצא לאור ספר שיריו הראשון, פרחי אש. "שבעים שנות יצירה", אומרת חנה בגאווה.

כשחיים היה לוחם דאגת לו?

"לא היו אז טלפונים בבית. לפעמים, במשך שבועות לא ידענו מה קורה איתו. בהחלט דאגנו. האמהות שלנו היו גיבורות. 'אמא! תגידי לה', עולה בזיכרונה של חנה שוב קולו של אחיה, והיא מחייכת. 'מה יש? מה היא עשתה?'. 'היא אמרה שאף פעם לא אהיה פועל! שאהיה בעל בית חרושת!'", חנה מחקה אותו מחקה אותה כילדה וצוחקת. "חנה'לה, תפסיקי להעליב את אחיך!", היא כמו כועסת על עצמה, בקול אמה. "מלחמת המעמדות הייתה מאוד חריפה אז", היא מסבירה.

מתי קראת את השירים שלו לראשונה?

"חיים היה מראה לאמא, ואמא הייתה מספרת לי. ההורים היו גאים בו. אמא הייתה מראה את השירים שלו לחברות שלה. לא כל כך ברור מתי התרחש השינוי מפזמונאי שמוציא שירים מהשרוול, למשורר. מאוד אהבתי את השירים שלו, הייתי גאה בהם מאוד. אני לא יכולה לבחור שיר או שניים מבין כל שיריו ולומר איזה שיר אני אוהבת. זה כמו לשאול ילד את מי אתה אוהב יותר – את אמא או את אבא"."