כותל הדמעות

רשת לא עיברתה את שם השעשועון החדש שלה, "The Wall", שמקורו בארה"ב. אפשר להבין למה: "החומה" מעורר קונוטציות פוליטיות, שבגללן המיינסטרים אימץ בחום את "גדר". מאידך, "הקיר" הוא המונח שהמגיש צביקה הדר משתמש בו לתיאור הקונסטרוקציה שבמרכז הפורמט, אבל ככותרת זה לא הכי סקסי. נשארנו עם נחמה בצורת אצבע בעין של רוג'ר ווטרס: הא לך, עוכר ישראל, כעת אחת היצירות הכי חשובות שלך היא רק עוד לבנת בידור במדינה שאתה מחרים.

אבל דווקא ישנה מילה בשפת הקודש שממש נולדה עבור משחק הטלוויזיה האפקטיבי הזה: "הכותל". כי אם "The Wall" מתכתבת עם משהו, הרי זה האתר שאליו מגיעים ישראלים רבים ומבקשים באמצעותו ברכה והצלחה. לא במקרה, פרק הבכורה הציג את זיוה ושלומי, שבנם חולה בתסמונת דושן. לדבריהם, מחיר התרופה עומד על 80 אלף שקל בשבוע. כלומר, הם לא באו "בשביל האתגר", אלא בשל צורך קיומי וממשי, שמנציח ומעצים את הדימוי של הקיר כישות אלוהית.

הדר מבין את זה ומתדרך את הזוג בהתאם. "הקיר הזה יכול לתת, הקיר הזה יכול גם לא לתת כלום", אומר רב הכותל. העולים לרגל מצייתים ומתחילים בטקס, שבו עליהם לענות נכון על שאלות ולהתפלל שכדורי ענק יעשו את דרכם אל תאים המציינים סכומי כסף גבוהים. בשלב זה, שהוא שילוב בין טריוויה לפינבול, הכותל פועל בשרירותיות מוחלטת ואין לערער על פסיקותיו.

אלא שזה לא מספיק לו. בערכאה הבאה שלומי נכנס לחדר אטום ומשיב על שאלות, בעוד אשתו מחליטה אם להכפיל ולשלש את הסכומים. ברגע הגורלי, על שלומי לחרוץ אם לקרוע מסמך שמבטיח להם עשרות אלפי שקלים, או להמר כי אשתו צברה הון רב יותר. בסצנת ההכרעה הם מחזיקים ידיים ופונים זה לזה כמי שמחליפים נדרים מתחת לחופה. כשמתגלה כי הוא בחר לבטוח בה ובקיר וצדק, האולפן מתפוצץ. הכותל הפך לכותל דמעות.

"כנראה שמגיע לו, לילד הזה", אומרת זיוה. הלב יוצא אליה ולמטרה הנעלה שבשמה היא ושלומי פועלים ללא לאות. אלא שזהו הטקסט שמוכיח את עוצמת המניפולציה הצינית והסחטנות הרגשית של הטלוויזיה, שמקבילה את עצמה לאלוהות בשביל רייטינג. יש מישהו במצב דומה, חס וחלילה, שלא "מגיע לו"? והאם מבנה נוצץ הוא זה שקובע? ומה אם השניים היו יוצאים בלי שקל?

המנחה הנרגש מנצל את הסוף השמח כדי להיפרד מהצופים עם מסר מיסיונרי: "אל תסתכלו בקיר, תסתכלו רק מה שיש בתוכו". קיבלתי את המלצתו והבטתי עמוק פנימה. לא מצאתי שם את אלוהים, אבל ייתכן שראיתי את דודו טופז מחייך.

בקטנה: בהקדמה לאייטם על מופע המחצית בסופרבול ועל הפרסומות ששודרו במהלכו הכתיר גיא פינס את ענף הפוטבול בתור "הספורט הכי משעמם של השנה, של החיים, לכל מי שהוא לא אמריקאי". כמי שנשאר ער בלילה ונהנה ממשחק מצוין, די נבהלתי. מיד מיהרתי לבדוק במשפחה האם בעצם כל הזמן הזה חייתי בשקר ואני בעצם יליד ארה"ב. לאחר מכן הקדשתי כמה שניות לפרוצדורה המסובכת שנקראת "חיפוש בגוגל", כדי לדעת בכמה מדינות משודר הסופרבול. התשובה: למעלה מ־170. לא רע יחסית ל"ספורט הכי משעמם של החיים".